משתמש:יוהנסדיס/ארגז חול

טיעון השפה הפרטית הוא טיעון פילוסופי שהציג לודוויג ויטגנשטיין בעבודתו המאוחרת, בספרו מחקרים פילוסופיים. לטיעון נודעה חשיבות מרכזית בשיח הפילוסופי במחצית השנייה של המאה ה20, והוא ממשיך להוות מוקד לדיון. הטיעון מטרתו להראות כי רעיון של שפה אשר מובנת רק לאדם אחד, הוא רעיון חסר מובן. ויטגנשטיין מעולם לא הציג במחקרים פילוסופיים את הטיעון בצורה לינארית ותמציתית כפי שמקובל, במקום זאת, הוא הציג אופנים שונים של שימוש בשפה, וביקש מהקוראים לתהות על ההשלכות של שימושים אלה. כתוצאה מכך, ישנו וויכוח ממשוך בנוגע הן לטבעו של הטיעון והן ביחס לחשיבותו. בנוסף לכך, בביטוי טיעון השפה הפרטית מקובל להתייחס כאל קבוצה של טיעונים שמביא וויטגנשטיין. היסטוריונים של הפילוסופיה מוצאים שורשים לטיעון השפה הפרטית כבר אצל הפילוסופיה ג'ון לוק וגוטלוב פרגה. ג'ון לוק הוא גם מייצג בולט של הרעיון שבטיעון (אותו ויטגנשטיין, כזכור, מציג כחסר מובן) דרך תפיסתו כי המילים הן ייצוגים של אידאות.

חשיבותו של הטיעון

טיעון השפה הפרטית הוא בעל חשיבות משמעותית בכל הנוגע לדיון על טבעה של השפה בפילוספיה של השפה. תאוריה משכנעת אחת בנוגע לשפה היא שטבע השפה הוא להפוך רעיונות למילים, כלומר לפשה היכולת למפות רעיונות, מחשבות, וייצוגים בנפשו של כל אדם. אם כך הדבר, הרעיונות שבראשו של אלמוני נבדלות מהרעיונות שבראשו של פלוני, אבל ניתן להתאים את הרעיונות דרך שימוש נכון במילים בשפה משותפת. יוצא מכאן, שכל אינדיווידואל מחזיק בשפה פרטית משלו (שמתאימה בין הרעיונות הספצייפים שלו לשפה שלו) והוא מתרגם אותה לשפה המשותפת על מנת לייצר משמעות משותפת במהלך שימוש בשפה. תהליך מחשבה מסוג זה מצוי, לדוגמה, במסה על שכל האדם של ג'ון לוק. ויטגנשטיין בא בטיעונו להראות כי שפה פרטית מסוג זה היא חסרת משמעות. אם הרעיון של שפה פרטית הוא חסר משמעות, אזי שהשפה בבסיסה היא משותפת: השפה היא תופעה חברתית. למסקנה זו יש השלכות משמעותיות על תחומים אחרים בפילוסופיה. לדוגמה, אם שפה פרטית איננה אפשרית, אז הניסיון לתאר תחושות פרטיות, התנסויות פרטיות המתארות קוואליה (ניסיון תודעתי סובייקטיבי) הוא ניסיון כושל. כך גם כל רעיון הבא לתאר מצב פרטי הוא ניסיון חסר תועלת.

הטיעון במחקרים פילוסופיים

הרעיון מוצג לראשונה בסעיף 243 של החלק הראשון של מחקרים פילוסופיים, וממשיך להופיע מסעיף 253 והלאה. כדי להבין אם מישהו מבין את משמעותן של מילים בשפה , ניתן לבדוק את התנהגותו ביחס אליה. אם מישהו מתנהג כאילו הוא מבין שפה שאף אחד אחר לא מבין, ניתן לומר כי הוא מבין שפה פרטית. זה לא מספיק ששפה זו היא שפה שעדיין לא תורגמה כדי שהיא תחשב כשפה פרטית נוסח ויטגנשטיין, עליה להיות בלתי ניתנת לתרגום עקרונית לשום שפה מובנת- כמו התפישה שהתחושות הפנימיות שלנו הן לא נגישות עקרונית לתחושותיו של אחר. השפה הפרטית היא כזו שלא רק שרק אדם אחד עובדתית מבין אותה, אלא כזו שבעקרון רק אדם אחד יכול להבין אותה. הדובר האחרון של שפה נכחדת הוא לא דובר של שפה פרטית, משום שעקרונית, השפה עדיין ניתנת ללמידה ע"י אחרים. השפה הפרטית היא לא ניתנת ללמידה ולא ניתנת לתרגום, ובכל זאת הדובר שלה יכול להפיק ממנה משמעות.

התחושה S

ויטגנשטיין מציע ניסוי מחשבה בו אדם מחליט לעקוב אחרי תחושה חוזרת ונשנת באמצעות כתיבת הסימן S ביומנו בכל פעם שמופיעה התחושה. זה מקרה לשפה פרטית במובנו של ויטגנשטיין. הניסוי מניח כי לא ניתן לתאר את התחושה S באמצעות משפט כמו "התחושה המתקבלת בכל פעם שהמחוגה במנומטר עולה", משום שאז הסימן S מקבל משמעות בשפה המשותפת שלנו. אם כך, הניסיון לתאר את S ייתכן ורק יתאפשר דרך מתן דוגמאות לתחושה S. וויטגנשטיין תוקף את התועלת של הגדרה דרך מתן דוגמאות בחלק אחר של חקירות פילוסופיות. אם אדם מראה לאדם אחר שני אגוזים כדי להסביר לאדם אחר את המילה שתיים, אין דרך למנוע מההבנה של שתיים בתור השם של סוג האוזים או צבעם. המסקנה היא שהגדרה דרך מתן דוגמאות מניחה הבנה מוקדמת משותפת, או הקשר ברור, בין הדוברים כדי שתהיה בעלת משמעות. אם מורה מרימה שני אגוזים ואומרת "צוואי" במהלך שיעור גרמנית שנושאו הוא מספרים, אזי יש לדוגמה משמעות דרך ההקשר. ללא הקשר, הגדרה דרך מתן דוגמאות יכולה לקבל אינספור משמעויות. השימוש בS בתור שפה פרטית מוביל לשני פרשנויות של ספקנות: אחת היא ספקנות של זיכרון, בה האדם לעולם לא יוכל לדעת אם הוא זוכר נכון את התחושה S, ייתכן וזכרונו מטעה אותו והוא עושה שימוש לא נכון בסימן שלו. השנייה היא ספקנות של משמעות, בה אדם לעולם לא יוכל לדעת בוודאות אם הוא הבין כראוי את S.

החיפושית שבקופסה

החיפושית שבקופסא הוא ניסוי מחשבה נוסף שהציע וויטגנשטיין בנוגע לחקירה פילוסופית על כאב. לחקירת הכאב יש חשיבות מיוחדת בפילוסופיה של הנפש. תחושת הכאב לא מסתדרת עם ההבחנה בין המציאות למראית העין שעומדת בבסיס תאוריות פילוסופיות. אם אני רואה אובייקט כאדום ייתכן כי התפיסה שלי שגוייה והאובייקט איננו אדום במציאות (הוא רק מואר בפנס אדום). אבל אם אני חש בכאב אני חייב להיות בכאב, אין פה מקום לכאב לכאורה. מנגד, אני מסוגל לחוות רק את הכאב שלי, ואינני מסוגל להרגיש כאב של כל אדם אחר, עלי להסיק את הכאב של האחר דרך התנהגות או שפה. מכאן, אני יכול לדבוק בגישה דואליסטית דואליזם ולהגיע לסולפיזם בנוגע לתחושות כאב, (אני היחידי בעולם שבאמת חווה כאב). מנגד, אני יכול לדבוק בתיאוריה מטריאליסטית מטריאליזם ולתאר את תחושת הכאב באופן פיזיולוגי פיזיולוגיה לגמרי. הדיבור אודות תחושות כאב עונה על הקריטריונים של השפה הפרטית. איך, אם כן, ניתן לדבר על כאב? בניסוי המחשבה ישנה קהילה בה כל פרט מסתובב עם קופסא עם "חיפושית". לפי חוקי הקהילה, אסור להסתכל בקופסא של הזולת, כך שכל אחד יודע מה היא חיפושית דרך התבוננות בחיפושית שלו. המילה חיפושית בשפה של אנשי הקהילה זו לא יכולה להיות שם של משהו- כי סביר להניח כי לכל אחד היה משהו אחר בתוך בקופסא, ייתכן גם כי חלק מן הקופסאות בכלל ריקות. התוכן של הקופסא הוא לא רלוונטי לכל שימוש שהשפה עושה במילה חיפושית. באנלוגיה, זה לא משנה שבני אדם לא יכולים לחוות את החוויות הסובייקטיביות של חבריהם. הדיבור על חוויות סובייקטיביות נלמד דרך השפה המשותפת (ולא דרך הפרטית), לכן תחושת הכאב הסובייקטיבית של האחר איננה רלוונטית, כך גם הרעיון של שפה פרטית של תחושות איננו רלוונטי.

קישורים חיצוניים

הערך באנציקלופדיית סטנפורד לפילוסופיה