משתמש:נוסבאום/יד ושם אהרון מגד

יד ושם - אהרון מגד

הקדמה-

הסיפור “יד ושם”נכתב על ידי הסופר אהרון מגד בשנת 1955, מציג בפנינוו בעיה שעוסקת בזיכרון השואה שעברה על הדור הראשון, השני והשלישי ועל ההבדלים בין הדורות. המושג “יד ושם” מחבר אותנו לנספים של השואה, ולמוזיאון העוסק בזכרה. לנספים רבים של השואה הנוראה אין זרע, המשכיות וזכר. בעקבות כך, הדורות השני והשלישי לקחו על עצמם את עבודת זיכרון השואה. בסיפור “יד ושם” יניתן לראות דגש על האירוניה שכן הדור הצעיר מבקש לשכוח ולא לזכור “לא המשך, לא עדות, לא יד ולא שם, שום זכר" ישנה התנגשות בין אבות ובנים, אך ההתנגשות המרכזית היא ההתנגשות בין העולמות השונים ותפיסות הסטוריות שונות.

העלילה-

זוהי התנגשות בין דורות מצד אחד, מצוי סבא זיסקינד המכונס בתוך עצמו, חי בעבר ונושא את מאורעות השואה, בעל פנים שקטות, קול רך ושקט ומהצד השני, נמצא הדור הצעיר, דור שלישי לשואה שחי כבר בארץ. שחש רחוק מהעיירה היהודית ומכל ההתרחשויות בה ותהום פעורה בינו לבין האסון הלאומי שפקד אותה. נושא הסיפור הוא הפער בין הדורות והבדלי ההשקפות ונקודת המבט בינהם. דור האבות מבקש מהדור הצעיר לתת שם וזיכרון לנספים באמצעות נתינת שם לרך הנולד, על שם בן משפחה שנספה בשואה. דור הבנים אינו נענה לרצון אבותיו ואיננו מוכן למעשה לתת שם בנימוקים הנראים בעיניו צודקים.

הסיפור דן בקשר שבין הפרטי-אישי, ובין הלאומי-קולקטיבי.

תחילתה של הבעיה בסיפור נובעת מההסתגרות של סבא זיסקינד בביתו ובעולמו. אי-ההבנה שבינו לבין בתו רחל, גורמת לו לעזוב את ביתה לפינתו המרוחקת בפרבר העיר. הבעיה מחריפה ומעמיקה בשינוי שחל בסבא בשעה שנודע לו, כי נכדתו ובעלה אינם מסכימים לקרוא לילד העומד להיוולד על שם נכדו שנספה בשואה. מתקיימת שיחה קשה בינו ובין יהודה- בעלה של נכדתו, כאשר יהודה מסביר, כי השם מנדלה וגם השם העברי מנחם אינם מוצאים חן בעיניו. יהודה מסביר, כי אלו שמות גלותיים, לא ישראליים יהודה מנמק את דבריו בנימוקים אישיים פרטיים. רעיה אומרת כי אם יקראו לו בשם כזה "הילד יהיה אומלל לכל חייו, זהו שם גלותי, מכוער, איום". "אשנא את ילדי בגלל השם" אומרת רעיה. היא אומרת כי "אינה מוכנה להקריב את אושרו של ילדה בגלל אמונה טפלה". רעיה ויהודה מלאים בדעות קדומות ומייצגים את הדור שחונך להתבייש בגלות, בשואה. דור שקידש את ההתחלה מחדש בארץ-ישראל והתכחש לעבר. יהודה עושה הבחנה בין יהודי לישראלי, דבר שאינו מובן לסב, הטוען, כי כולנו באנו מן הגלות. יהודה חושב שבגלל שהם נולדו בארץ הם משהו אחר.. הסב טוען, שאין להתחיל בחדש בלי מה שקדם לו, וכי אין ליהודה יתרונות על אנשי העבר שהיו בעיר שחרבה. הסבא מאשים את יהודה בבורות ובחוסר ידע ובחוסר רצון להכיר בעבר. בהמשך הדיון מסביר הסב, כי הקשר לעבר הוא זיכרון – קשר לאדמה, לעבר, לאבות, לחייהם ולשמותיהם של אלה ששייכים לקיום הלאומי של העם. הסבא מאשים את יהודה, כי הבנים ממשיכים את המלאכה שהחלו בה שונאי ישראל בעצם הכחדתם את שמם ואת זכרם של הנספים.

דור האבות, הדור הראשון מעלה נימוקים כלליים, יהודיים-לאומיים לעומת דור הבנים שמעלים נימוקים אישיים- פרטיים. גם לאחר הולדת התינוק, שנקרא בסוף אהוד, נשארת הבעיה בעינה. כאשר בני הזוג מביאים את נכדם, אהוד, לביקור אצל הסבא הסב מתעלם מהנין. התעלמותו של הסב מנין מעידה על ניתוק מוחלט הקיים בחברה בין הדור הרביעי לבין הדור הראשון.נראה כי, אין המשכיות בין העבר להווה, אין המשכיות למנדלה הנכד האבוד מבחינה רוחנית, שמית, וזכרית.

רק בסיום הסיפור, כאשר ההורים הצעירים והרך הנולד נפגשים שוב עם הסב. חל שינוי בלבה של רעיה. היא חשה עצבות רבה על הסב ועל תינוקה. דור העתיד שלא נשאר לו זכר, יתום מאבות, והוא זקוק להרבה רחמים ואהבה. הבעייה אינה נפתרת בסיום הסיפור, אלא מחוצה לו – בהמשכיות החיים, בעתיד.