משתמש:שי ה./ארגז חול2

בדקדוק של העברית בת ימינו מקובל להבחין בין שני סוגים של שווא: "שווא נח" המציין העדר תנועה, ו"שווא נע", המציין תנועה חטופה. הבחנה זו מושתתת על ההנחה, ששווא במילה מסוימת הוא או נח או נע, ואינו משתנה.

כיום אין חולק שהנחה זו אינה נכונה לגבי מסורת טבריה. במסורת זו השווא במילה אחת יכול היה להיקרא כשווא נח בפסוק אחד וכשווא נע בפסוק אחר. למשל: השווא במילה "אֶקְרָא" נהגה כשווא נע בתהלים כ"א ג', אולם כשווא נח בהושע ג' א'. זאת גם הסיבה שממציאי שיטת הניקוד לא המציאו שני סימנים שונים עבור השווא הנח והנע: הם ראו בשני סוגי השווא מהות פונולוגית אחת.

אין להתפלא על כך ששווא נח ושווא נע נתפסו כמהות אחת. גם בעברית בת ימינו המשפט הוא מלמד טוב יכול שיהגה בשני אופנים:

• hu-melamed-tov
• hum-lamed-tov

דובר ילידי של הלשון העברית לא יבחין בדרך כלל בהבדל. קיומה או העדרה של התנועה תלויה בגורמים שונים, כגון: מיקום המילה בתוך המשפט והאינטונציה של המילה. הדבר נכון שבעתיים כאשר מדובר בטקסט בעל מנגינה (כמו הטקסט המקראי), והדובר צריך להתאים את מספר ההברות למספר התווים.

עם זאת, מפתחי השיטה הטברנית מצאו לנכון לסמן עבור כל מילה את האופן שבו יש להתאים את ההברות למנגינה, ובכך מסרו לנו בעקיפין מידע גם על אופן הגיית השווא - כתנועה או כהעדר תנועה. הם עשו זאת באמצעות סימן ה"געיה" (הנקרא גם "מֶתֶג"), שהוא קו אופקי קצר בשמאל או מימין לסימן הניקוד.

אם כן, סימון הגעיה בכתבי יד מהימנים של המקרא הוא המפתח לזיהוי מהותו הפונטית של השווא. אחדים מכללי הגעיה הרלוונטיים מפורטים בסעיף הבא.

כללים להבחנה בין השווא הנח לנע

הכלל העיקרי הוא זה:

• שלוש אותיות, שבשנייה שווא ובשלישית אחד מטעמי המקרא - אם באות הראשונה געיה, השווא באות השנייה נע.

מעבר לכלל העיקרי קיימים כללים נוספים, וביניהם יש לציין במיוחד את השניים הבאים:

• אם מופיעה געיה תחת וי"ו החיבור המנוקדת בשורוק, שלאחריו אות בשווא - השווא נע.
• אם מופיעה געיה תחת האות ה"א בהברה "הַמְ", ואותה הברה נמצאת במקום השני לפני ההברה המוטעמת, השווא באות מ"ם נע.

פרט לכללים המבוססים על הגעיה ישנם שני "כללי ברזל" הנכונים תמיד, ללא קשר לגעיה, והם:

• שווא בראש מילה הוא נע, למעט במילים שְׁתַּיִם ושְׁתֵּי. בשתי מילים אלו השווא נח ולפניו תנועה פרוסתטית (כלומר, הן נהגו בקירוב אֶשְתַּיִם, אֶשְׁתֵּי).
• שווא תחת אות דגושה הוא נע.

אף על פי שכללים אלו נראים שונים מהכללים הנלמדים כיום בבתי הספר, ברוב המקרים קיימת חפיפה לגבי התוצאה הסופית. להסבר על כללי בית הספר ראו בסעיף על ניקוד העברית בת ימינו.

הגיית השווא הנע

בשיטת הניקוד של העברית בת ימינו השווא הנע מסמן תנועת e. בשיטת הניקוד הטברנית, השווא הנע יכול לייצג כל אחת משבע התנועות החטופות, על פי הכללים הבאים:

• ככלל, שווא נע מייצג את התנועה [ă] (תנועת a קצרה, כמו חטף-פתח)
• שווא תחת אות הבאה לפני אחת מהאותיות הגרוניות (אהח"ע) מייצג את התנועה המקבילה לתנועת הגרונית.
• שווא תחת אות הבאה לפני האות יו"ד מייצג את התנועה [ĭ] (תנועת i קצרה, כמו חטף-חיריק).

שווא געיה

געיה באה בדרך כלל עם אחד מסמיני הניקוד המסמנים תנועה מלאה. אולם ישנם מקרים שבהם הגעיה מופיה עם השווא. שווא עם געיה נקרא "שווא-געיה", והוא נהגה כתנועה מלאה, לא כתנועה חטופה.

סימנים נוספים

בנוסף לסימנים שנועדו לסמן תנועות, קיימים בשיטה הטברנית סימנים לציון מהויות לא תנועתיות:

• דגש (ּ) - מסמן: (1) הכפלה של עיצור; (2) הגייה "קשה" של אחת מאותיות בג"ד כפ"ת. במקרים מסוימים לא היתה לדגש משמעות פונטית כלל.
• רפה (־) - מסמן הגייה "רפה" של אחת מאותיות בג"ד כפ"ת.
• מפיק (ּ) - מסמן הגייה עיצורית של אחת מאותיות אהו"י (בעיקר ה"א).
• נקודה מעל השי"ן (שׁ או שׂ) - מסמנת את ההבחנה בין הגיית השי"ן כ-[ʃ] או כ-[s].

המקורות להכרת השיטה הטברנית

את הידיעות על השיטה הטברנית ועל מסורת ההגייה שעומדת מאחרויה שואבים החוקרים משלושה חיבורים עיקריים:

• "ספר דקדוקי הטעמים" שכתב אהרן בן משה בן אשר, מהמאה העשירית לספירה. זהו מעין ספר הוראות של שיטת הניקוד הטברנית. הוא כתוב בעברית בצורת פיוט. מהדורה מדעית שלו, עם פירוש והערות, יצאה על ידי פרופ' אהרן דותן בשנת 1967.
• "ספר הוריית הקורא" (הדאיה אלקאר), המיוחס לאבו אל פרג' הרון, מהמאה ה-11 לספירה. הוא כתוב ערבית יהודית. מהדורה מדעית של החיבור יצאה על ידי פרופ' אילן אלדר.
• "מאמר על השווא", חיבור אנונימי על הגיית השווא. כתוב ערבית יהודית. יצא במהדורה מדעית על ידי Kurt Levy בשנת 1936.