שווא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
השווא שתחת האות כ' הוא שווא נח, ולכן האות ת' שאחריו דגושה בדגש קל; תחת האות ת' יש שווא נע, ולכן האות ב' שאחריו אינה דגושה

השווא העברי (בניקוד הטברני: סימן הניקוד " ְ") הוא כינוי כולל למספר תופעות בדקדוק המסורתי של השפה העברית: שני סוגי השווא העיקריים הם שווא נע, המתייחס לתנועה שנחטפה, כלומר התקצרה, ושווא נח, המתייחס להיעדר תנועה (עיצור שאחריו אין תנועה). בנוסף לשווא הנע והנח קיימים גם שווא מרחף, המתייחס למקרה גבולי בין השווא הנע והנח (ראו לעיל), ושווא געיה המייצג תנועה מלאה (ראו ניקוד טברני / סימן השווא).

הגייתם של סוגי השוואים השונים השתנה לאורך התקופות. בעברית מתקופות שונות שקדמו לעברית המודרנית נבדלו סוגי השוואים זה מזה גם פונולוגית, אך העובדה שבניקוד הטברני מסומנות שתי התופעות באותו סימן - שתי נקודות זו מעל זו מתחת לאות - עשויה להעיד על כך שהביצוע הפונטי (כלומר, אופן ההגייה) של שתי התופעות היה בתקופה מסוימת דומה או זהה, ובעברית מודרנית התפצלותו הפונמית של השווא לשני אופני הגייה שונה מהחלוקה המסורתית לשווא נע ושווא נח, באופן שבו גם שווא נח וגם שווא נע נהגים לחלופין כמו סגול או אינם נהגים (ראו טבלה: דוגמאות לאופני הגיית השווא בעברית ישראלית).

דוגמאות לאופני הגיית השווא בעברית ישראלית
  שוואים הנהגים כמו סגול (IPA: [e̞]) שוואים שאינם נהגים
שווא נח* קִמַּטְתְּ [ki'mate̞t]

הִתְמוֹטַטְתְּ
[hitmo̞'tate̞t]
קִפַּלְתְּ [ki'palt]

הִתְקַפַּלְתְּ
[hitka'palt]
שווא נע שָׁדְדוּ [ʃade̞'du]

לְאַט
[le̞'at]
שָׂרְדוּ [sar'du]

זְמַן
[zman]
(*כל השוואים במילים "קִמַּטְתְּ" ו"הִתְמוֹטַטְתְּ" מסווגים על פי הדקדוק המסורתי כנחים,
למרות זאת השווא תחת האות ט׳ מבוטא בעברית ישראלית כמו סגול)

שווא נע[עריכת קוד מקור | עריכה]

שווא נע מסמן תנועה שנחטפה. בתקופת העברית הקלאסית (ואולי רק בתקופת הניקוד הטברני) תנועות שהיו מרוחקות מן הטעם הראשי במילה התקצרו ונהגו כתנועות קצרות יותר. את התנועה המקורית אפשר לזהות בצורה היסודית, הבלתי נטויה של המילה, ולפעמים גם בצורת ההפסק של המילה. למשל: במילה "יִשְׁמְעוּ" השווא שתחת האות מ' הוא שווא נע, ועל התנועה המקורית אפשר ללמוד מצורת היסוד יִשְמַע ומצורת ההפסק יִשְמָעוּ. מבחינה דקדוקית מתנהג שווא נע כתנועה לכל דבר; למשל, אם אחרי שווא נע מופיע אחד מעיצורי בגדכפ"ת לא יוטל בו דגש קל. הפייטנים שהשתמשו במשקל היתדות והתנועות התייחסו לעיצור המונע בשווא נע כ"חצי הברה" ולצירוף של חצי הברה כזו עם הברה רגילה קראו "יתד".

ההגייה התימנית משמרת ככל הנראה את אופן הגיית השווא אצל נקדני טבריה: בדרך כלל הוא מבוצע כתנועת a קצרה; לפני העיצור י - כתנועת i קצרה; ולפני עיצור גרוני - כתנועת העיצור הגרוני (למשל יְאוֹר - [jo˘ʔo:r]). מבחינה זו אין הבדל גדול בין הגיית החטפים השונים להגיית השווא, וכנראה שהחטפים סומנו לשם הדגשה שמדובר בשווא נע ולא בשווא נח (לא רק בעיצורים גרוניים - "אֲרוֹמֲמֶנְהוּ").

בהגייה הספרדית ביצעו את השווא הנע כתנועת [ɛ] (תנועת [e] פתוחה-למחצה), כמו צירה וסגול בעברית הישראלית, ואולי כתנועה קצרה במקצת יחסית להן; ביצוע זה התקבל גם בעברית הישראלית, אך בה משך התנועה זהה למשך תנועת [ɛ] רגילה. ואולם בניגוד להגייה הספרדית, שבה היו מבוצעים כל השוואים הנעים, קיבלה העברית הישראלית את תכונתה של ההגייה האשכנזית, שבה רוב השוואים הנעים מבוצעים כאפס תנועה, ורק במקום שנוצר בעקבות כך צרור עיצורים שאינו מתאפשר על ידי הפונולוגיה של העברית הישראלית, מוכנסת תנועת [ɛ] כדי לפרק את הצרור. כך למשל במילה מְלוּכָה מבוצע השווא הנע שמתחת לאות מ' בתנועת [ɛ], משום שהפונולוגיה העברית החדשה אינה מאפשרת את הגייתו של צרור העיצורים [ml] בתחילת מילה; ולעומת זאת במילה שְמוּעָה השווא הנע שמתחת לאות ש' אינו מבוצע משום שצרור זה קביל בעברית החדשה. למעשה, שווא נע תחת העיצורים השוטפים "ר למנ"ר + י' בראש מילה יבוצע תמיד כתנועת [ɛ].

מדקדקי העברית בימי הביניים הציעו כללים שונים שמטרתם להקל על ההבחנה בין שווא נע לשווא נח. מפורסמים במיוחד חמשת הכללים שהציע במאה ה-16 המדקדק ר' אליהו בחור. הכללים משקפים את המציאות הפונולוגית, שבה שווא נח הוא אפס תנועה הבאה בסוף הברה, ושווא נע הוא תנועה חטופה הבאה באמצע הברה. הכללים מדויקים בדרך כלל, בעיקר ביחס לדקדוק העברי המקובל, אך במקרא יש להם מספר חריגים (בעיקר לכלל החמישי, שלו יש חריגים רבים). להקלת הזיכרון סומנו הכללים בראשי תיבות המרמזים על הכלל:

א. שווא בראש מילה (א') הוא שווא נע.

ב. השווא השני (ב') מבין רצף שוואים באמצע מילה הוא שווא נע.

ג. שווא שאחרי תנועה גדולה (ג') בלתי מוטעמת הוא שווא נע.

ד. שווא באות הדגושה בדגש חזק (ד') הוא שווא נע.

ה. השווא המסמן את האות הראשונה מבין שתי אותיות זהות (הדומות - ה') רצופות הוא שווא נע.

מעמד פונולוגי[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחקר מציג דעות שונות בשאלה אם בעברית המקראית שווא נע הוא פונמה בפני עצמה או שהוא גיוון אלופוני של התנועות, או, לחלופין, אלופון של השווא הנח. ייתכן שהדבר משתנה במעמדים שונים שבהם נמצא השווא הנח. את הבעיה מקשים הבדלים פונמיים גם בתוך מערכת החטפים (למשל חֲדָשִים - חֳדָשִים).

בעברית הישראלית חוק החיטוף כבר אינו חל והשוואים הנעים הם ירושה היסטורית בלבד, הם מבוצעים בדרך כלל כאפס תנועה, וביצועם כתנועת [ɛ] הוא גיוון אלופוני מסיבות פונולוגיות בלבד, שמטרתו לפרק צרורות עיצורים שאינם קיימים בעברית המודרנית. לשוואים נעים ונחים אין השפעה מובנית וישירה על ביצוע עיצורי בגדכפ"ת.

שווא מרחף[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכמה קטגוריות דקדוקיות בעברית מזדמן שווא שקשה לסווגו. קטגוריות אלה הן בעיקר בציווי של בניין קל (כִּתְבִי, שִמְרוּ), צורת עתיד שיש בה עיצור גרוני (יַעַמְדוּ), צורת נסמך של המשקלים הסגוליים בריבוי (בִּגְדֵי־, מַלְכֵי־), ולאחר אותיות השימוש (בִּלְבָבִי, כִּכְתָבוֹ). אפשר להציג את המקרים האלה כמצבים שבהם היו אמורים להופיע שני שוואים נעים בזה אחר זה, אולם השחזור הזה איננו מקובל על דעת כל חוקרי העברית.

לפי ההגדרה הבסיסית של שווא נע, שווא שמקורו בתנועה, הרי הוא שווא נע. כך מסתבר גם מהעובדה שאותיות בגדכפ"ת שלאחריו אינן מקבלות דגש קל. ואולם העובדה שהוא בא אחרי "תנועה קטנה", וכן הביצוע שלו כאפס תנועה גם בשיטת ההגייה הספרדית, הקשו על סיווגו החד-משמעי כשווא נע. בין מדקדקי העברית בימי הביניים וגם בין חוקרי העברית המקראית בעת החדשה, חלוקות הדעות באשר להגדרת שווא זה. מוכרת ביותר הדעה שהעלה לראשונה המדקדק שלמה זלמן הנאו במאה ה-18, שרואה בו מהות פונולוגית בפני עצמה המכונה "שווא מרחף" או "שווא בינוני". אולם סברה זו לא התקבלה במחקר המדעי: רוב המדקדקים המודרניים סבורים שזהו שווא נח לכל דבר, ומבחינה היסטורית מקורו בתנועה. את ריפוי בג"ד כפ"ת שלאחריו מסבירים בהנחה, שבזמן התאפסות התנועה לא חלו חילופים נוספים אוטומטיים בתוך המילה בין ההגייה הפוצצת והחוככת של עיצורים אלה. חיים רבין הציע שמבחינה פונולוגית הוא מייצג את אותה פונמה כמו השווא הנע, אך מבחינה פונטית הוא אלופון המבוצע כאפס תנועה, כלומר כשווא נח.

שווא נח[עריכת קוד מקור | עריכה]

שווא נח מסמן עיצור שאין אחריו תנועה. בסוף מילה הוא בדרך כלל איננו מסומן, למעט באות ך (סִפְרֵךְ), או באות ת של גוף שני נקבה (שָבַרְתְּ) ובמספר מקרים נדירים נוספים. בעיצורים גרוניים גם שווא נח עשוי להתגוון בתנועה חטופה הזהה לתנועה שלפניה, ואולם לכל הדעות אין כאן מעתק פונולוגי אלא רק הידמות פונטית: *יֶחְרַב > יֶחֱרַב. במקרא ישנם גם מקרים נדירים יחסית ששוא נח מסומן כתנועה, ויש בכך עדות נוספת לקרבה בהגיית שווא נח ושווא נע בפי נקדני טבריה.

בניגוד לשווא הנע, שאינו קיים בערבית, שווא נח קיים גם בערבית ונקרא "סֻכּוּן".

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חיים רבין, "התנועות הקטנות בעברית הטברנית", בתוך: הנ"ל, חקרי לשון, ירושלים תשנ"ט, עמ' 176 - 208
  • ישראל ייבין, המסורה למקרא, ירושלים תשס"ג, עמ' 231 - 238
  • ג'ואל הופמן, ההיסטוריה של השפה העברית, (In the Beginning: A Short History of the Hebrew Language) ניו יורק, תשס"ד.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]