מסכת ראש השנה

s:ראש השנה כח א בויקיטקסט; s:ביאור:בבלי ראש השנה דף כח
מילון ארמי-עברי
[תרגום] ופירוש שטיינזלץ
{מקור}
שלי (טענה)

דוגמה ללוגיקה Nesting:

פרק ג': ראוהו בית דין

דף כח, ע"א

גמרא אמר רבה: שמע מקצת תקיעה בבור, ומקצת תקיעה על שפת הבור - יצא ^[1]; מקצת תקיעה קודם שיעלה עמוד השחר ^[2], ומקצת תקיעה לאחר שיעלה עמוד השחר - לא יצא. אמר ליה אביי: מאי שנא התם דבעינא כולה תקיעה בחיובא, וליכא - הכא נמי בעינא כולה תקיעה בחיובא וליכא?! [במה שונה שם] בעניין יום ולילה, שאינו יוצא בה? [שצריכים שתהא כל התקיעה בזמן חיוב, ואיננה; כאן גם כן בבור צריכים אנו את כל התקיעה במקום החיוב, ואין כאן!] ודוחים: הכי השתא? התם - לילה לאו זמן חיובא הוא כלל, הכא - בור מקום חיובא הוא לאותן העומדין בבור.[כיצד אתה משווה? שם אינו זמן חיוב כלל] ותקיעת שופר בלילה אין לה שום משמעות. אולם [כאן מקום חיוב הוא], שחלק התקיעה שבתוך הבור אינו פסול מעיקרו, אלא רק מפני גורם חיצוני, ולכן יש מקום לצרפו (לתקיעה המותרת). ושואלים:
למימרא דסבר רבה: "שמע סוף תקיעה בלא תחילת תקיעה - יצא" האם אפשר ללמוד מכאן (טענה 1:) שרבה סבר, שאם שמע סוף התקיעה בלי תחילתה - יצא? וממילא ומכאן גם שתחילת תקיעה בלא סוף תקיעה - יצא?

(לא! -) תא שמע [בוא ושמע] ראיה שאין הדבר כן. (תירוץ 2:) ששנינו: {ראש השנה פ"ד מ"ט}: תקע בראשונה ^[3], ומשך בשניה במשך זמן כשתים ^[4] - אין בידו אלא אחת שאין מחשיבים אותה לשתי תקיעות. ואמאי? [ומדוע] אין מחשיבים? שאם חושבים אנו חלק של תקיעה כתקיעה שלמה - תסלק לה בתרתי? [תיחשב כשתיים!] (ומכאן שלא ניתן ללמוד!)

ומשיבים: פסוקי תקיעתא מהדדי לא פסקינן נתון לנו, ש[לא מחלקים תקיעה אחת לשתיים], וזאת הסיבה שזה נחשב רק לאחת, ולא בגלל (תירוץ 2:) שחלק של תקיעה לא נחשב; כלומר, (תירוץ 2) לא קביל, ומכאן, שאולי כן ניתן ללמוד את (טענה 1).

ומציעים עוד: לא ניתן ללמוד את (טענה 1), כי תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת, ששנינו: התוקע לתוך הבור או לתוך הדות או לתוך הפיטס - אם קול שופר שמע ^[5] - יצא, ואם קול הברה שמע ^[6] - לא יצא - ואמאי? ליפוק בתחילת תקיעה, מקמי דליערבב קלא? [ומדוע] יהא הדין כך? [שיצא ידי חובתו בתחילת התקיעה, לפני שיתערבב הקול] על ידי ההד - אם יוצא ידי חובה רק בחלקה הראשון של התקיעה! כלומר, (טענה 3:) אם חלק של תקיעה יכול להיחשב כתקיעה שלמה - היה יוצא בשמיעת הקול, לפני ההד! ומכאו שחלק של תקיעה אינו נחשב כתקיעה.

תשובה ל(טענה 3): ומשיבים: אכן, מחצית תקיעה אינה נחשבת, כפי שהוכחנו. אלא שיש להבין את דבריו של רבה עצמו באופן אחר. שלא דיבר בתקיעה שאחרים שומעים ויוצאים ידי חובתם בשמיעתה; כי קאמר רבה - בתוקע ועולה, לנפשיה ^[7] אבל רבה התכוון, שמי שתוקע לעצמו תוך כדי יציאה מהבור - יצא.

אי הכי - מאי למימרא? (טענה 4): אבל זה דבר פשוט, וברור שאם תקע לעצמו (חלק תקיעה) - יצא! ומדוע להזכיר זאת במפורש?

לא - מהו דתימא "זמנין דמפיק רישיה ואכתי שופר בבור וקא מיערבב קלא" – קא משמע לן. ייתכן מצב שהוא יוצא מהבור, אך השופר עדיין בתוך הבור, ויכול מישהו לומר שכיוון ששמע הד - לא יצא. לכן: [לפעמים שמוציא ראשו מן הבור, ועדיין... ומתערבב הקול] והוא שומע רק את ההד ולא את קול השופר. על כן [השמיע לנו] שאין חוששים, ומותר לעשות כן יצא. כלומר, רבה לא התכוון למצב שמתואר ב(טענה 4), אלא - למצב של תוקע לעצמו, ושומע הד; ובמצב זה השמיע לנו - שיצא. מכאן שייתכן ללמוד את (טענה 1)!

מצות לאו ליהנות ניתנו

אמר רבא: המודר הנאה מחבירו - מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה; המודר הנאה משופר - מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה^[8].
ואמר רבא: המודר הנאה מחבירו - מזה עליו מי חטאת בימות הגשמים^[9] אבל לא בימות החמה^[10]; המודר הנאה ממעין - טובל בו טבילה של מצוה בימות הגשמים אבל לא בימות החמה. אם נדרת שלא ליהנות ממעיין - עדיין מותר לטבול בו לשם מצווה - שאינה הנאה; ומתי זו טבילה של מצווה? - בחורף, כשאין הנאה מהטבילה.

דעת אמת

^ קא סלקא דעתך דהכי קאמר: היה עומד הוא בשפת הבור וחבירו תוקע בבור, ויצא לחוץ בחצי התקיעה; ואשמעינן הכא דבקצת נמי יוצא
^ לאו זמניה הוא, כדאמרינן במסכת מגילה {פ"ב מ"ה דף כ,ב}: כל היום כשר ... לתקיעת שופר; ויליף טעמא מ'יום תרועה יהיה לכם' (במדבר כט א) - יום ולא לילה
^ פשוטה שלפני תרועת המלכיות
^ בפשוטה שלאחריה כשתים, ונתכוין לצאת בה אף ידי פשוטה שלפני תרועת הזכרונות, שעתיד עליו לתקוע תיכף לזו
^ בלא קול הברה
^ עם קול השופר
^ ואין אחר עמו לצאת בו, אלא תוקע ועולה הוא, דלדידיה תחילתה וסופה בהכשר: דבתחילה הוא והשופר בבור, ואמרן {לעיל דף כז,ב} במשנה
^ טעמא דכולהו, משום דמצות לאו ליהנות ניתנו.
^ שאין כאן אלא הנאת קיום המצוה, ומצות לא ניתנו ליהנות.
^ דאיכא הנאת הגוף

[1] קא סלקא דעתך דהכי קאמר: היה עומד הוא בשפת הבור וחבירו תוקע בבור, ויצא לחוץ בחצי התקיעה; ואשמעינן הכא דבקצת נמי יוצא

[2] לאו זמניה הוא, כדאמרינן במסכת מגילה {פ"ב מ"ה דף כ,ב}: כל היום כשר ... לתקיעת שופר; ויליף טעמא מ'יום תרועה יהיה לכם' (במדבר כט א) - יום ולא לילה

[3] פשוטה שלפני תרועת המלכיות

[4] בפשוטה שלאחריה כשתים, ונתכוין לצאת בה אף ידי פשוטה שלפני תרועת הזכרונות, שעתיד עליו לתקוע תיכף לזו

[5] בלא קול הברה

[6] עם קול השופר

[7] ואין אחר עמו לצאת בו, אלא תוקע ועולה הוא, דלדידיה תחילתה וסופה בהכשר: דבתחילה הוא והשופר בבור, ואמרן {לעיל דף כז,ב} במשנה

[8] טעמא דכולהו, משום דמצות לאו ליהנות ניתנו.

[9] שאין כאן אלא הנאת קיום המצוה, ומצות לא ניתנו ליהנות.

[10] דאיכא הנאת הגוף

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]