משתמש:Btzlil/דר' ישראל קלמי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

/טיוטה דר' ישראל משה קלמי (1885-1966, סופיה, בולגריה) נולד ברוסה (רוסצ'וק) בולגריה, והיה עורך דין בעיר הולדתו ואחר כך בסופיה. בהמשך היה חבר הקונסיסטוריה היהודית של בולגריה. לקח חלק פעיל במאבק להשבת זכויות היהודים, לאחר מלחמת העולם השניה.‏

דר' ישראל קלמי

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דר' ישראל משה קלמי, נולד ברוסה. רכש השכלה תיכונית בעירו, בתיכון כריסטו בוטב (Hristo-Botev) בהמשך למד לימודי משפטים בפקולטה למשפטים בברלין, גרמניה, באמצעות מילגה ממשפחת רוטשילד, את הלימודים סיים בתואר דוקטור למשפטים, מאוניברסיטת היידלברג.‏

בין מלחמות העולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

דר' קלמי, עבד כעורך דין מסחרי. נטל חלק בפעילות ציבורית, היה חבר בית הדין היהודי לעניני משפחה והיה חבר הנהלת קרן התרומות "מלביש ערומים".

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל מאמצע שנות ה 30, החל המימשל הבולגרי, בפעולות התקרבות לגרמניה, במטרה להשיב באמצעות כך, חלקים מבולגריה, שנגרעו ממנה בעקבות ההפסד במלחמת העולם הראשונה. כחלק מצעדי התקרבות לגרמניה הנאצית, חוקק ב 23 ינואר 1941, "החוק להגנת האומה", אשר הצר מאד את זכויות היהודים. כחלק מפעילות אנטי יהודית, ב 1943, התגבש מהלך ממשלתי, לגרוש יהודים מתחומי בולגריה, למחנות ההשמדה בפולין. בפברואר 1943, נחתם הסכם בין בולגריה לגרמניה, לפיו יגורשו יהודי טראקיה ומקדוניה ("השטחים המשוחררים") לפולין. במקביל, הוחל בהעברת יהודים למחנות זמניים, דר' קלמי ואחרים, פעלו לצימצום מספר היהודים שהועברו למחנות[1].

במאי 1943, גורשו יהודי סופיה לעיירות שדה, על מנת להקל את איסופם באמצעות רכבות ושליחתם למחנות ההשמדה. דר' קלמי ומשפחתו הוגלו לעיירה צ'רביין ברייג (cherven bryag)‏. הניסיון לגרש יהודים, מבולגריה עצמה לפולין סוכל, בזכות מאבק שנוהל ע"י יהודי בולגריה בתמיכת דימטר פשב סגן נשיא הפרלמנט הבולגרי, המטרופוליט קיריל והמטרופוליט סטפן, ראשי הכנסיה וכן בשל התנגדות אישי ציבור בולגרים, סופרים איגוד עורכי הדין איגוד הרופאים ואזרחים מכל גווני הקשת הפוליטית. ב 31 מאי 1944, קמה ממשלה חדשה, בראשות איבן באגריאנוב, שנחשב לפרו מערבי. בפגישה בין בגריאנוב לאישי ציבור יהודיים, הוחזרה לפעילות הקונסיסטוריה בראשות קולונל תאג'ר, דר' קלמי התמנה לחבר הקונסיסטוריה[2].

בגריאנוב, נועד עם חברי הקונסיסטוריה. הוצע להכין הצעת חוק, לפיה יוחזרו ליהודים, באופן מדורג, זכויותיהם. בגריאנוב, הודיע על כוונתו לפעול לביטול החוק והתקנות להגנת האומה. לצורך כך, בגריאנוב בקש להעזר במשפטן בעל שיעור קומה, וקיבל את המלצתו של קולונל תאג'ר, להעזר בדר' קלמי, שבגריאנוב הכיר כמשפטן מיומן ומוכשר[3].

ב 20 יוני 1944, שלח דר' קלמי לבגריאנוב, מכתב מנומק[4], באמצעות הצלב האדום, בו הוא מציין מספר הגבלות שיש לבטלן באורח מיידי ובקשות שונות: הסרת החובה לשאת כפתור צהוב מגן דוד, מתן חופש תנועה, הזכות לבקר בסופיה עיר הבירה, החזרת זכות העבודה, פתיחת בתי הספר היהודיים, בתי כנסת ובתי הדין, הענקת קצבאות מזון והלבשה, תמיכה ממשלתית במטבחים ציבוריים,שחרור ממחנות העבודה, ביטול שעות העוצר, ביטול צו האוסר על יהודים להכנס למיקלטים, והחזרת זכות מגורים, בכל מקום.

בהמשך למכתב, בגריאנוב ודר קלמי, נפגשו יומיים או שלושה לאחר 20 ביולי 1944. בפגישה, התבקש דר' קלמי[5], לנסוע לערים מסוימות, בהן היה ריכוז יהודים, בבולגריה ולהציג את כוונת בגריאנוב לבטל את החוק להגנת האומה, ולקיים את הדרישות להשבת זכויות אזרחיות ליהודים, כפי שהוצגו ע"י דר' קלמי.

הועדים היהודיים המקומיים בפלבן, שומן, רזגראד, לוקוביט, פרובדיה ובטרגובישטה, ארגנו אסיפות פומביות, בהן הרצה דר' קלמי. ברוסה, הועד המקומי, לא אישר מפגש עימו, בטענה שלא הגיש תקציר מקדים לדברים אותם הוא עומד לשאת. ב 5 ספטמבר 1944, בוטל החוק להגנת האומה. ב 9 ספטמבר 1944, נכנס הצבא הסובייטי לבולגריה, וכוחות פרו קומוניסטים תפסו את השלטון[6]. ממשלת חזית המולדת, תנועה שנלחמה בממשלה הפרו גרמנית, הקימה בית משפט עממי. בגריאנוב, הואשם בפשעים נגד העם הבולגרי, הועמד לדין והוצא להורג [7]. דר' קלמי העיד במשפט.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברזית המים שהוקמה לזכרו של דר' ישראל קלמי, בתיכון כריסטו בוטב, ברוסצ'וק

דר' קלמי, היה נשוי ל לאורה לבית קנטי, נכדתו של שלמה סלומון רוזניס ובת דודתו של הסופר אליאס קנטי, חתן פרס נובל לספרות. לזוג נולדו שני ילדים; בן משה ובת רחל. ב 2004, הקימה בתו, לזכרו של אביה שתי ברזיות מים, בתיכון כריסטו בוטב, ברוסצ'וק, עיר הולדתו.


הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בנימין ארדיטי, יהודי בולגריה בשנות המשטר הנאצי, עמ' 140
  2. ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה בתקופת השואה, כרך ג', עמ' 220
  3. ^ בנימין ארדיטי, יהודים נודעים בבולגריה, 1971, VIDNI EVREI V BULGARIA vol 4
  4. ^ בנימין ארדיטי, יהודי בולגריה בשנות המשטר הנאצי, עמ' 276
  5. ^ בנימין ארדיטי, יהודי בולגריה בשנות המשטר הנאצי, עמ' 276
  6. ^ מיכאל בר זוהר, הרכבות יצאו ריקות, עמ' 215
  7. ^ מיכאל בר זוהר, הרכבות יצאו ריקות, עמ' 217