אליאס קנטי

אליאס קנטי
Elias Canetti
לידה	25 ביולי 1905; רוסה, נסיכות בולגריה
פטירה	14 באוגוסט 1994 (בגיל 89); ציריך, שווייץ
שם לידה	אליאס סלומון קנטי
מדינה	הממלכה המאוחדת, בולגריה
מקום קבורה	בית הקברות פלונטרן
מקום לימודים	אוניברסיטת וינה
שפות היצירה	בולגרית, גרמנית, לאדינו, אנגלית
יצירות בולטות	Auto-da-Fé, Tongue Set Free
בן או בת זוג	Veza Canetti (1933–?)
פרסים והוקרה	אות מסדר ההצטיינות במדעים ואמנויות של גרמניה (1979); פרס פרנץ קפקא (1981); העיטור האוסטרי למדע ואמנות (1972); פרס פראנץ נאבל (1975); אזרחות כבוד של וינה (1985); פרס וינה לספרות (1966); פרס פרנץ קפקא (1981); פרס ביכנר (1972); פרס אוסטריה לספרות (1967); פרס הספרות של האקדמיה הבווארית לאמנויות יפות (1969); פרס יוהאן פטר הבל (1980); פרס נלי זק"ש (1975); פרס גוטפריד קלר (1977); פרס נובל לספרות (1981); דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת מנצ'סטר; פרס אוסטריה לספרות; צלב המפקד של מסדר המצוינות של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה; דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת גראץ; פור לה מריט ;
חתימה

אליאס קָנֶטי (בגרמנית: Elias Canetti; בבולגרית: Елиас Канети;‏ 25 ביולי 1905 – 14 באוגוסט 1994) היה סופר ומסאי בשפה הגרמנית ממוצא יהודי-בולגרי, שחי ופעל בעיקר באוסטריה, באנגליה ובשווייץ. חתן פרס נובל לספרות לשנת 1981.

ביוגרפיה

ילדות ונעורים

אליאס סלומון קנטי נולד ברוסצ'וק שבנסיכות בולגריה כבן הבכור במשפחה בת שלושה ילדים. בשנים 1905–1911 התגורר קנטי, שכונה באותם הימים בשם החיבה "אליאצ'יקו", בעיר הולדתו, בה עסקה משפחתו במסחר. הוריו היו ממוצא יהודי-ספרדי ודיברו בשפת הלאדינו. האב, ז'אק אליאס קנטי (1912-1881) היה יליד אדירנה שבטורקיה, ואמו, מטילדה מזל לבית ארדיטי (1937-1886), אשה משכילה ששלטה בכמה שפות, הייתה ילידת רוסה. ב-1912 עקרה משפחתו למנצ'סטר שבאנגליה, שם למד אליאס אנגלית וצרפתית. כעבור שנה נפטר אביו, והתנסות זו תרמה בוודאי להפיכתו ל"אויב" למוות. לאחר מות האב עברו האם וילדיה לווינה.

תוך מספר חודשים למד קנטי גרמנית מאמו, שאיתה פיתח לאחר מות אביו קשר קרוב מאוד ואף קנאי. בשל פרוץ מלחמת העולם הראשונה ובשל מחלתה המתמשכת של אמו עברה המשפחה למספר שנים גם לשווייץ (1916–1921) ולגרמניה (1921–1924), שם סיים את לימודיו בגימנסיה. בשנת 1924 התיישב בווינה, עד שהאנשלוס של אוסטריה בידי הרייך השלישי אילצו לעקור בשנת 1939 לאנגליה בחברת אשתו הסופרת וזה קנטי, שם נשאר אחרי תום מלחמת העולם השנייה^[1].

תקופת וינה

בשעה שאמו ואחיו עברו להתגורר בצרפת, בחר קנטי להתיישב בווינה, שם התחיל בלימודי כימיה שלא הציתו את דמיונו, ושאותם סיים בשנת 1929. במקביל התמקד בתחומי העניין שלו, בהם התחום הספרותי וכן מגוון נושאים פילוסופיים. כבר בשנת הגיעו לווינה פגש במי שהייתה חברתו ומשנת 1934 גם אשתו, וזה קנטי (ונציאנה לבית טאובנר-קלדרון, 1963-1897), ילידת וינה, אשר חלקה איתו את האהבה לספרות ואף נודעה לימים כסופרת בעצמה^[1]. היא עודדה אותו בתוכניותיו הספרותיות מרחיקות-הלכת. לעת עתה כתב רק טיוטות ותרגילי-כתיבה שונים, ובמהלך כל שנות העשרים נמנע מלפרסם.

בתקופה זו ביקר קנטי בהרצאותיו של העיתונאי והסאטיריקן רב-ההשפעה קרל קראוס, והיה בין מעריציו הנלהבים, כמו רבים אחרים בני זמנו. נוסף על כך ליקט חומר לצורך מחקרו על תופעת ההמון, שהאמין כי לא זכתה לטיפול מספק מצד מדענים דוגמת גוסטב לה בון וזיגמונד פרויד. התנסויותיו האישיות בהפגנות בפרנקפורט ובווינה חיזקו את תחום העניין הזה.

קנטי הלך והרחיב את מעגל מכריו, אם כי נמנע מן החוגים השמרניים, הן בפוליטיקה והן בספרות. בין מיודעיו היו פוליטיקאים מן השמאל. את קיץ 1928 בילה בברלין, שם עבד עבור הוצאת Malik. לשהות זו בברלין נודעה עבורו חשיבות רבה, מפני שלא רק שקישרה אותו לסצנת האמנות המקומית (האחים המוציאים לאור ג'ון הרטפילד (הלמוט הרצפלדה) ווילנד הרצפלדה, הצייר ג'ורג' גרוס, המחזאי ברטולט ברכט, הפובליציסט איסאק באבל), אלא שהעיר עצמה, אותה כינה "בית משוגעים", הביאה אותו לכתיבת הרומן "סנוורים" (Die Blendung) בשנים 1930–1931. כעבור שנה הופיע המחזה "חתונה", וכעבור שנה נוספת "הקומדיה של הגאווה". את שלושתם נמנע מלהוציא לאור, אבל בהקראות פומביות מתוך יצירות אלו זכה להכיר אמנים ואינטלקטואלים שונים, בהם הצייר פריץ וורטובה, הציירת אנה מאהלר (בתו של גוסטב מאהלר, בה התאהב אהבה נכזבת), הסופרים הרמן ברוך ורוברט מוסיל, וכן המלחין אלבן ברג. פרסומו ההולך וגדל בציבור הביאו לבסוף לפרסום הרומן, אבל הקריירה הספרותית נתקלה בקשיים גדלים והולכים באווירת האנטישמיות המקצינה בשנות השלושים, ועם האנשלוס של אוסטריה לרייך השלישי בשנת 1938 נאלצו בני הזוג חסרי-האזרחות למצוא לעצמם דרך מילוט.

תקופת אנגליה

בני הזוג קנטי נמלטו בחורף 1938–1939 לאנגליה דרך צרפת, שם התגוררו באתרים שונים בלונדון ובקרבתה, בהם לרוב התגוררו לחוד. עוד בווינה חרגו נישואיהם מהדוגמה הבורגנית הרגילה - הקשר ביניהם היה בו בעת קרוב ומרוחק, ערבוב של חברות וזוגיות. אשתו לא רק תרמה תרומה משמעותית להכנסה הנמוכה-למדי של בני הזוג, אלא שימשה גם כעין סוכנת של בעלה וקידמה את יצירתו^[1]. היא הייתה מודעת לגמרי לקיום פרשות האהבה של בעלה, שנמשכו לאורך שנים, לרוב במקביל: עם הסופרת פרידה בנדיקט (הידועה בכינויה אנה סבסטיאן), הציירת מרי-לואיז פון מוטסיצ'קי, ומאוחר יותר גם עם הסופרת והמרצה אייריס מרדוק^[2].

גם בלונדון פגש קנטי אינטלקטואלים ואמנים שונים, אנגלים ומהגרים כאחד, בהם אריך פריד, ברטרנד ראסל, דילן תומאס וארתור ווילי. לאחר המלחמה נשאר קנטי באנגליה, ובשנת 1952 אף השיג אזרחות בריטית. בשנות השישים הופיע סוף-סוף ספרו "ההמון והכוח", ויצירתו המוקדמת יותר זכתה להדפסה מחודשת ותורגמה לאנגלית ולצרפתית, ובשל כל אלה הלך פרסומו וגדל^[3].

תקופת ציריך

בשנת 1963 נפטרה אשתו וזה, ובשנת 1971 נשא לאישה את הרה בושור. שנה לאחר מכן נולדה בתו יוהנה. קנטי החל מחלק את זמנו בין לונדון וציריך, ובסופו של דבר ויתר על לונדון ועבר להתגורר בציריך. הוא סבל מפרסומו הרב שהפריע לעבודתו, ולאחר שזכה בפרס נובל לספרות בשנת 1981 הפסיק לתת הרצאות ולקרוא מיצירותיו וסירב להתראיין. מחלת הסרטן של רעייתו, אילצה אותו לשוב לחיים הציבוריים. אשתו הלכה לעולמה ב-1988. קנטי העביר את ארכיונו לידי הספרייה המרכזית של ציריך. לבקשתו, חלק קטן מן הארכיון נחסם מן הציבור, עד למלאת 30 שנים מפטירתו^[3]. בשנת 1994 נפטר בציריך והוא בן 89 ונטמן בבית עלמין בעיר.

אחיו הצעירים ממנו היו ז'אק קנטי, מפיק ומנהל אמנותי שנודע בצרפת בתרומתו הרבה לטיפוח השאנסון הצרפתי, מבצעיו ויוצריו, וז'ורז' קנטי, רופא ומדען במכון פסטר בפריז, חוקר ידוע של מחלת השחפת.

אופיו השנוי במחלוקת

בעבודתו האוטוביוגרפית הרבה קנטי לתאר אישים שונים בדרך של התמקדות בפרטים ובהרגלים אופייניים שונים. כמה מן הפורטרטים האלה נתפשו כהשמצות פוגעות של ממש. כך למשל, הקטעים על אודות אהובתו לשעבר אייריס מרדוק ב"מסיבה בבליץ", כרך על שנותיו בלונדון שהופיע לאחר מותו^[3]. רבים ממכריו סיפרו על הזדמנויות שבהן היה קנטי נרגן ומרושע כלפי אחרים. העיתונאית והסופרת האוסטרית הילדה שפיל כינתה אותו "מזרק-רעל של ממש", ומבקר הספרות (ומאוחר יותר בעלה של מרדוק) ג'ון ביילי(אנ') כינה את תפקידו של קנטי בסצנה האינטלקטואלית של לונדון, "המפלצת הראשית של המפסטד"^[3].

יצירתו הספרותית

אופי יצירתו

קשה לשייך את קנטי לקטגוריות או זרמים ספרותיים מקובלים. עבודתו היא רבת פנים, ולו רק מבחינת הסוגות הספרותיות השונות בהן כתב. בין היתר פרסם רומן, שלושה מחזות, מחקר אנתרופולוגי, אפוריזמים ואוטוביוגרפיה רבת-כרכים. כיוון שפרסם לאט ובמשורה, נחשף לקהל הקוראים הרחב רק בהדרגה, במיוחד במרחב הדובר גרמנית, שבו הוענקו לו החל בשנות השישים מגוון פרסים ועיטורים (כך למשל פרס הספרות של האקדמיה הבווארית לאמנויות בשנת 1969, פרס ביכנר בשנת 1972), עד שזכה לבסוף בשנת 1981 בפרס נובל לספרות.

למרות מגוון האמצעים והסוגות בהם השתמש כסופר, הרי שמבחינה תימטית עבודתו היא הומוגנית ביותר. הוא ראה עצמו אויב מר של המוות, וביקש לחקור את כל ההשפעות שיש לידיעה על המוות על חיי האדם. מכאן התעניינותו בדתות השונות. עניינו בתרבות ההמון ובביטויים השונים לכוח נעוץ באירועים המכוננים של המאה ה-20: מלחמות העולם והופעת הנאציזם. למרות הסקפטיות המאפיינת אותו, גישתו הבסיסית איננה פסימית, והוא אף רואה את "שליחות המשורר" (ככותרת מאמר שלו משנת 1976) ביצירת מקום ל"תקווה" ודרכי מוצא מן ה"כאוס".

רשימת יצירותיו

סנוורים (Die Blendung) (רומן. נכתב 1930/1, יצא לאור 1935/6)
חתונה (מחזה. נכתב 1932, הופיע ככתב יד 1932, יצא לאור 1964)
הקומדיה של הגאווה (מחזה. נכתב 1933/4, יצא לאור 1964)
רשימות (נכתבו מ-1942 ועד 1993)
הזמניים (מחזה, נכתב 1952/3, יצא לאור 1964)
קולות מרקש (רשימות מסע. נכתב 1954, יצא לאור 1968)
ההמון והכוח (תחילת עבודה ב-1925, יצא לאור 1960)
מצפון המילים (מאמרים ונאומים)
עד השמיעה; חמישים דיוקנאות (יצא לאור 1974)
הלשון שניצלה; זכרונות נעורים (אוטוביוגרפיה, יצאה לאור 1977)
הלפיד באוזן; סיפור חיי 1921–1931 (אוטוביוגרפיה, יצאה לאור 1980)
משחק העיניים; סיפור חיי 1931–1937 (אוטוביוגרפיה, יצאה לאור 1985)
מסיבה בבליץ; השנים האנגליות (אוטוביוגרפיה, יצאה לאור לאחר מותו 2003)

ספריו שתורגמו לעברית

ההמון והכוח, עברית - עמשי לוין, צ'ריקובר, תל אביב, 1979^[4].
סנוורים, מגרמנית - חיים איזק, זמורה ביתן, 1979.
הלפיד באוזן, סיפור חיי 1921–1931, מגרמנית - צבי ארד, זמורה ביתן, תל אביב, 1984.
הלשון שניצלה, זכרונות נעורים, מגרמנית - צבי ארד, תל אביב, 1984^[5].
משחק העיניים, סיפור חיי 1931–1937, מגרמנית - צבי ארד, תל אביב, 1987.
עד שמיעה, חמישים דיוקנאות, תרגם מגרמנית גבריאל צורן, עם עובד, תל אביב, 1987^[6].
קולות מראקש, רשימות מסע, תרגום מגרמנית - יעקב גוטשלק, אחרית דבר - שלמה אלבז, כרמל, ירושלים, 2000.
המשפט האחר, המכתבים של קפקא אל פליצה לנגר, תרגמה מגרמנית רחל בר חיים, קטעים מ"המשפט" של פרנץ קפקא בתרגומו של אברהם כרמל, עם עובד, תל אביב, 2003^[7].

קישורים חיצוניים

אליאס קנטי, באתר פרס נובל (באנגלית)
אליאס קנטי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
אליאס קנטי, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
מקצועו של הסופר, דבר, 11 בדצמבר 1981, המשך (עברית: חיים איזק) (עם זכייתו בפרס נובל)
אליאס קנטי, בדיית נשים, כותרת ראשית, 25 בספטמבר 1984 - קטעים מהאוטוביוגרפיה של קנטי בתרגום צבי ארד
אליאס קנטי (1905-1994), דף שער בספרייה הלאומית

אליאס קנטי, ברשת החברתית Goodreads

הערות שוליים

^ ¹ ² ³ רות אלמוג, מי היתה וזה קנטי, באתר הארץ, 14 במאי 2003
^ ארז שוייצר, "ריבונות הטוב": לפי אייריס מרדוק, האדם הטוב הוא שפל רוח, באתר הארץ, 3 באוקטובר 2017
^ ¹ ² ³ ⁴ רות אלמוג, אליאס קנטי: רומאן אחד, נשים רבות, באתר הארץ, 24 במרץ 2004
^ חיים נגיד, כוחו של ההמון, מעריב, 19 באוקטובר 1979
^ אהרן פאפו, קאנטי - הוא יהודי של כולם, חדשות, 25 בינואר 1985
^ מיכאל דק, מיכאל דק על אליאס קנטי ? אלי שי על סטיפן ויזינצ'י ? ירון פריד על ריצ'ארד באך, כותרת ראשית, 13 בינואר 1988
^ ביקורות וסקירות:
יצחק לאור, פליצה האומללה, באתר הארץ, 19 ביוני 2003
יצחק לאור, "השפה מקשיבה ממעמקי מאורתה לרעש", באתר הארץ, 25 ביוני 2003
אביעד קליינברג, מרוכז לחלוטין בעצמו, באתר הארץ, 21 ביולי 2003

[וזה-1] ¹ ² ³ רות אלמוג, מי היתה וזה קנטי, באתר הארץ, 14 במאי 2003

[2] ארז שוייצר, "ריבונות הטוב": לפי אייריס מרדוק, האדם הטוב הוא שפל רוח, באתר הארץ, 3 באוקטובר 2017

[אלמוג-3] ¹ ² ³ ⁴ רות אלמוג, אליאס קנטי: רומאן אחד, נשים רבות, באתר הארץ, 24 במרץ 2004

[4] חיים נגיד, כוחו של ההמון, מעריב, 19 באוקטובר 1979

[5] אהרן פאפו, קאנטי - הוא יהודי של כולם, חדשות, 25 בינואר 1985

[6] מיכאל דק, מיכאל דק על אליאס קנטי ? אלי שי על סטיפן ויזינצ'י ? ירון פריד על ריצ'ארד באך, כותרת ראשית, 13 בינואר 1988

[7] ביקורות וסקירות:
יצחק לאור, פליצה האומללה, באתר הארץ, 19 ביוני 2003
יצחק לאור, "השפה מקשיבה ממעמקי מאורתה לרעש", באתר הארץ, 25 ביוני 2003
אביעד קליינברג, מרוכז לחלוטין בעצמו, באתר הארץ, 21 ביולי 2003

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

זוכי פרס נובל לספרות
1901–1925	פרידום (1901) • מומזן (1902) • ביירנסון (1903) • אצ'גראי, מיסטרל (1904) • סנקביץ' (1905) • קרדוצ'י (1906) • קיפלינג (1907) • אויקן (1908) • לגרלף (1909) • הייזה (1910) • מטרלינק (1911) • האופטמן (1912) • טאגור (1913) • לא חולק (1914) • רולן (1915) • היידנסטם (1916) • גילרופ, ה. פונטופידן (1917) • לא חולק (1918) • שפיטלר (1919) • האמסון (1920) • פרנס (1921) • בנאבנטה (1922) • ייטס (1923) • ריימונט (1924) • שו (1925)
1926–1950	דלדה (1926) • ברגסון (1927) • אונדסט (1928) • מאן (1929) • לואיס (1930) • קרלפלט (1931) • גולסוורתי (1932) • בונין (1933) • פיראנדלו (1934) • לא חולק (1935) • או'ניל (1936) • גאר (1937) • בק (1938) • סילנפא (1939) • לא חולק (1940–1943) • ינסן (1944) • מיסטרל (1945) • הסה (1946) • ז'יד (1947) • אליוט (1948) • פוקנר (1949) • ראסל (1950)
1951–1975	לגרקוויסט (1951) • מוריאק (1952) • צ'רצ'יל (1953) • המינגוויי (1954) • לכסנס (1955) • חימנס (1956) • קאמי (1957) • פסטרנק (1958) • קווזימודו (1959) • פרס (1960) • אנדריץ' (1961) • סטיינבק (1962) • ספריס (1963) • סארטר (1964) • שולוחוב (1965) • עגנון, זק"ש (1966) • אסטוריאס (1967) • קאוובטה (1968) • בקט (1969) • סולז'ניצין (1970) • נרודה (1971) • בל (1972) • וייט (1973) • יונסון, מרטינסון (1974) • מונטאלה (1975)
1976–2000	בלו (1976) • אליכסנדרה (1977) • בשביס-זינגר (1978) • אליטיס (1979) • מילוש (1980) • קנטי (1981) • גארסיה מארקס (1982) • גולדינג (1983) • סייפרט (1984) • סימון (1985) • סויינקה (1986) • ברודסקי (1987) • מחפוז (1988) • סלה (1989) • פס (1990) • גורדימר (1991) • וואלקוט (1992) • מוריסון (1993) • אואה (1994) • היני (1995) • שימבורסקה (1996) • פו (1997) • סאראמאגו (1998) • גראס (1999) • שינג'יאן (2000)
2001 ואילך	נייפול (2001) • קרטס (2002) • קוטזי (2003) • ילינק (2004) • פינטר (2005) • פאמוק (2006) • לסינג (2007) • לה קלזיו (2008) • מילר (2009) • ורגס יוסה (2010) • טראנסטרמר (2011) • מו (2012) • מונרו (2013) • מודיאנו (2014) • אלכסייביץ' (2015) • דילן (2016) • אישיגורו (2017) • טוקרצ'וק (2018) • הנדקה (2019) • גליק (2020) • גורנה (2021) • ארנו (2022) • פוסה (2023) • האן (2024)

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: אליאס קנטי
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אליאס קנטי