אליאס קנטי
 | |
| לידה |
25 ביולי 1905 רוסה, נסיכות בולגריה  |
|---|---|
| פטירה |
14 באוגוסט 1994 (בגיל 89) ציריך, שווייץ |
| מקום קבורה |
בית הקברות פלונטרן |
| שם לידה | אליאס סלומון קנטי |
| מדינה |
בולגריה, הממלכה המאוחדת |
| יצירות בולטות |
Auto-da-Fé, Crowds and Power, Tongue Set Free, The Numbered |
| שפות היצירה |
גרמנית |
| השכלה |
אוניברסיטת וינה |
| בן או בת זוג |
Veza Canetti (1933 – 1 במאי 1963 (כ־30 שנה))
|
| ילדים |
Johanna Canetti |
| פרסים והוקרה |
|
| חתימה |
 |
  | |
אליאס קָנֶטי (בגרמנית: Elias Canetti; בבולגרית: Елиас Канети; 25 ביולי 1905 – 14 באוגוסט 1994) היה סופר ומסאי בשפה הגרמנית ממוצא יהודי-בולגרי, שחי ופעל בעיקר באוסטריה, באנגליה ובשווייץ. חתן פרס נובל לספרות לשנת 1981.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ילדות ונעורים
[עריכת קוד מקור | עריכה]אליאס סלומון קנטי נולד ברוסה שבנסיכות בולגריה כבכור במשפחה בת שלושה ילדים. בין 1905–1911 התגורר קנטי שכונה באותם הימים בשם החיבה "אליאצ'יקו", בעיר הולדתו, שם עסקה משפחתו במסחר. הוריו היו ממוצא יהודי-ספרדי ודיברו בלאדינו. האב, ז'אק אליאס קנטי (1912-1881) נולד באדירנה שבטורקיה, ואמו מטילדה מזל לבית ארדיטי (1937-1886), אשה משכילה ששלטה במספר שפות, הייתה ילידת רוסיה. ב-1912 עקרה המשפחה למנצ'סטר, אנגליה, שם למד אליאס אנגלית וצרפתית. כעבור שנה נפטר אביו, והתנסות זו תרמה ליחסו הבעייתי למוות. לאחר מות האב עברו האם וילדיה לווינה.
תוך מספר חודשים למד קנטי גרמנית מאמו, איתה פיתח אחרי מות אביו קשר קרוב ביותר, ואף קנאי. בשל מלחמת העולם הראשונה ובגלל מחלתה הממושכת של אמו, עברה המשפחה תחילה לשווייץ (1916–1921), אחר כך לגרמניה (1921–1924), שם סיים לימודיו בגימנסיה. ב-1924 עבר לווינה, עד שהאנשלוס של אוסטריה עם הרייך השלישי אילצו לעקור ב-1939 לאנגליה עם אשתו הסופרת ווזה קנטי, שם נשארו עד תום מלחמת העולם השנייה.[1].
תקופת וינה
[עריכת קוד מקור | עריכה]כשאמו ואחיו עברו להתגורר בצרפת, בחר קנטי להתיישב בווינה, שם התחיל בלימודי כימיה שלא הציתו את דמיונו, ואותם סיים ב-1929. במקביל התמקד בתחומי העניין שלו, בהם ספרות, ועוד נושאים פילוסופיים. כבר בהגיעו לווינה פגש במי שהייתה חברתו ומ-1934 גם אשתו, ווזה קנטי, (ונציאנה לבית טאובנר-קלדרון, 1963-1897); ווזה נולדה בווינה, חלקה איתו את האהבה לספרות ואף נודעה לימים כסופרת בעצמה.[1] היא עודדה אותו בתוכניותיו הספרותיות מרחיקות-הלכת. עד אז כתב רק טיוטות ותרגילי כתיבה שונים, ובמהלך כל שנות העשרים נמנע מלפרסם את כתביו.
באותו זמן ביקר קנטי בהרצאותיו של העיתונאי והסאטיריקן רב-ההשפעה קרל קראוס, ונמנה עם מעריציו הנלהבים, כמו רבים אחרים מבני זמנו. בנוסף, ליקט חומר לצורך מחקריו על תופעת ההמון, שהאמין כי לא זכתה לטיפול מספק מצד מדענים כגוסטב לה בון וזיגמונד פרויד. התנסויותיו האישיות בהפגנות בפרנקפורט ובווינה חיזקו אצלו את העניין בתחום זה.
קנטי שקד להרחיב את מעגל מכריו, אף שנמנע מן החוגים השמרניים, הן בפוליטיקה והן בספרות. בין מיודעיו היו פוליטיקאים מן השמאל. את קיץ 1928 בילה בברלין, שם עבד עבור הוצאת Malik. לשהות זו בברלין הייתה עבורו חשיבות רבה, לא רק מפני שקישרה אותו לסצנת האמנות המקומית (האחים המוציאים לאור ג'ון הרטפילד (הלמוט הרצפלדה) ווילנד הרצפלדה, הצייר ג'ורג' גרוס, המחזאי ברטולט ברכט, הפובליציסט איסאק באבל), אלא שהעיר עצמה, שאותה כינה "בית משוגעים", הביאה אותו לכתיבת הרומן "סנוורים" (Die Blendung) בין 1930–1931. אחרי שנה הופיע המחזה "חתונה", ומקץ שנה נוספת "הקומדיה של הגאווה". את שלושתם נמנע מלהוציא לאור, אבל בהקראות פומביות מתוך יצירות אלו זכה להכיר אמנים ואינטלקטואלים שונים, בהם הצייר פריץ וורטובה, הציירת אנה מאהלר (בתו של גוסטב מאהלר, שבה התאהב אהבה נכזבת), וכן הסופרים הרמן ברוך ורוברט מוסיל, והמלחין אלבן ברג. פרסומו ההולך וגדל בציבור הביאו לבסוף לפרסום הרומן, אך הקריירה הספרותית שלו נתקלה בקשיים גדלים והולכים על רקע אווירת האנטישמיות המקצינה בשנות השלושים, ועם האנשלוס של אוסטריה אל הרייך השלישי ב-1938 נאלצו בני הזוג חסרי-האזרחות למצוא לעצמם דרך מילוט.
תקופת אנגליה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בני הזוג קנטי נמלטו בחורף 1938–1939 לאנגליה דרך צרפת. הם התגוררו באתרים שונים, בלונדון ובקרבתה, כשלרוב הם גרו בנפרד. כבר בווינה חרגו נישואיהם מהמוסכמות הבורגניות הרגילות – הקשר ביניהם היה בה-בעת קרוב ומרוחק, ערבוב של חברות וזוגיות. אשתו לא רק תרמה תרומה משמעותית להכנסה הנמוכה למדי של בני הזוג, אלא אף שימשה כעין סוכנת של בעלה, וקידמה את יצירתו.[1] היא הייתה מודעת לגמרי לפרשיות האהבה של בעלה, שנמשכו לאורך שנים, לרוב במקביל: עם הסופרת פרידה בנדיקט (שנודעה בכינויה הספרותי אנה סבסטיאן), עם הציירת מרי-לואיז פון מוטסיצ'קי, ומאוחר יותר גם עם הסופרת והמרצה אייריס מרדוק.[2].
גם בלונדון פגש קנטי אינטלקטואלים ואמנים שונים, אנגלים ומהגרים כאחד, בהם אריך פריד, ברטרנד ראסל, דילן תומאס וארתור ווילי. לאחר המלחמה נשאר קנטי באנגליה, וב-1952 השיג אזרחות בריטית. בשנות השישים הופיע סוף-סוף ספרו "ההמון והכוח", יצירתו המוקדמת יותר זכתה להדפסה מחודשת ותורגמה לאנגלית ולצרפתית, ופרסומו הלך וגדל.[3].
תקופת ציריך
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1963 נפטרה אשתו ווזה, וב-1971 נשא לאישה את הרה בושור. שנה לאחר מכן נולדה בתו יוהנה. קנטי החל מחלק זמנו בין לונדון וציריך, ובסוף ויתר על לונדון ועבר להתגורר בציריך. הוא סבל מהפרסום הרב שהפריע לו בעבודתו, ואחרי זכייתו בפרס נובל לספרות (1981) חדל מהרצאות ומהקראת יצירותיו ואף סירב להתראיין. מחלת הסרטן של רעייתו אילצה אותו לשוב לחיים הציבוריים. אשתו הלכה לעולמה ב-1988. קנטי העביר את ארכיונו לספרייה המרכזית של ציריך. לבקשתו, חלק קטן מן הארכיון נחסם בפני הציבור, עד מלאת 30 שנים לפטירתו.[3] ב-1994 נפטר בציריך בן 89 ונטמן בבית עלמין בעיר.
אחיו הצעירים היו ז'אק קנטי (מפיק ומנהל אמנותי שנודע בצרפת בתרומתו הרבה לטיפוח השאנסון הצרפתי, מבצעיו ויוצריו), וז'ורז' קנטי (רופא ומדען במכון פסטר בפריז, חוקר ידוע של מחלת השחפת).
אופיו השנוי במחלוקת
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעבודתו האוטוביוגרפית הרבה קנטי לתאר אישים שונים בדרך של התמקדות בפרטים ובהרגלים אופייניים שונים. חלק מן הפורטרטים האלה נתפשו כהשמצות פוגעות של ממש. כך למשל, הקטעים על אודות אהובתו לשעבר אייריס מרדוק ב"מסיבה בבליץ", כרך על שנותיו בלונדון שהופיע לאחר מותו.[3] רבים ממכריו סיפרו על הזדמנויות שבהן היה קנטי נרגן ומרושע כלפי אחרים. העיתונאית והסופרת האוסטרית הילדה שפיל כינתה אותו "מזרק-רעל של ממש", ומבקר הספרות (ומאוחר יותר בעלה של מרדוק) ג'ון ביילי(אנ') כינה את תפקידו של קנטי בסצנה האינטלקטואלית של לונדון, "המפלצת הראשית של המפסטד".[3].
יצירתו הספרותית
[עריכת קוד מקור | עריכה]אופי יצירתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]קשה לשייך את קנטי לקטגוריות או לזרמים ספרותיים מקובלים. עבודתו היא רבת פנים, ולו רק מבחינת הסוגות הספרותיות השונות. בין היתר פרסם רומן, שלושה מחזות, מחקר אנתרופולוגי, אפוריזמים ואוטוביוגרפיה רבת-כרכים. כיוון שפרסם לאט ובמשורה, נחשף לקהל הקוראים הרחב רק בהדרגה, במיוחד במרחב הדובר גרמנית, שבו הוענקו לו החל בשנות השישים מגוון פרסים ועיטורים (כך למשל פרס הספרות של האקדמיה הבווארית לאמנויות ב-1969, פרס ביכנר ב-1972), עד שזכה לבסוף ב-1981 בפרס נובל לספרות.
חרף מגוון האמצעים והסוגות בהם השתמש כסופר, מבחינה תימטית - עבודתו היא הומוגנית ביותר. הוא ראה עצמו כאויב מר של המוות, וביקש לחקור את ההשפעות שיש לידיעה על המוות על חיי האדם. מכאן התעניינותו בדתות השונות. עניינו בתרבות ההמון ובביטויים השונים לכוח, נובע מאירועים מכוננים במהלך המאה ה-20: מלחמות העולם והופעת הנאציזם. למרות הסקפטיות המאפיינת אותו, גישתו הבסיסית איננה פסימית, והוא אף רואה את "שליחות המשורר" (ככותרת מאמרו מ-1976) ביצירת מקום ל"תקווה" ולדרכי מילוט מן ה"כאוס".
רשימת יצירותיו
[עריכת קוד מקור | עריכה]- סנוורים (Die Blendung) (רומן. נכתב 1930/1, יצא לאור 1935/6)
- חתונה (מחזה. נכתב 1932, הופיע ככתב יד 1932, יצא לאור 1964)
- הקומדיה של הגאווה (מחזה. נכתב 1933/4, יצא לאור 1964)
- רשימות (נכתבו מ-1942 ועד 1993)
- הזמניים (מחזה, נכתב 1952/3, יצא לאור 1964)
- קולות מרקש (רשימות מסע. נכתב 1954, יצא לאור 1968)
- ההמון והכוח (תחילת עבודה ב-1925, יצא לאור 1960)
- מצפון המילים (מאמרים ונאומים)
- עד השמיעה; חמישים דיוקנאות (יצא לאור 1974)
- הלשון שניצלה; זכרונות נעורים (אוטוביוגרפיה, יצאה לאור 1977)
- הלפיד באוזן; סיפור חיי 1921–1931 (אוטוביוגרפיה, יצאה לאור 1980)
- משחק העיניים; סיפור חיי 1931–1937 (אוטוביוגרפיה, יצאה לאור 1985)
- מסיבה בבליץ; השנים האנגליות (אוטוביוגרפיה, יצאה לאור לאחר מותו 2003)
ספריו שתורגמו לעברית
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ההמון והכוח, עברית – עמשי לוין, צ'ריקובר, תל אביב, 1979[4].
- סנוורים, מגרמנית – חיים איזק, זמורה ביתן, 1979.
- הלפיד באוזן, סיפור חיי 1921–1931, מגרמנית – צבי ארד, זמורה ביתן, תל אביב, 1984.
- הלשון שניצלה, זכרונות נעורים, מגרמנית – צבי ארד, תל אביב, 1984[5].
- משחק העיניים, סיפור חיי 1931–1937, מגרמנית – צבי ארד, תל אביב, 1987.
- עד שמיעה, חמישים דיוקנאות, מגרמנית גבריאל צורן, עם עובד, תל אביב, 1987[6].
- המשפט האחר, המכתבים של קפקא אל פליצה לנגר, מגרמנית – רחל בר חיים, קטעים מ"המשפט" של פרנץ קפקא בתרגומו של אברהם כרמל, עם עובד, תל אביב, 2003[7].
- קולות מראקש, רשימות מסע, מגרמנית – יעקב גוטשלק, אחרית דבר – שלמה אלבז, כרמל, ירושלים, 2025[8].
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אליאס קנטי, באתר פרס נובל (באנגלית)
- אליאס קנטי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- אליאס קנטי, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- מקצועו של הסופר, דבר, 11 בדצמבר 1981, המשך (עברית: חיים איזק) (עם זכייתו בפרס נובל)
- אליאס קנטי, בדיית נשים, כותרת ראשית, 25 בספטמבר 1984 - קטעים מהאוטוביוגרפיה של קנטי בתרגום צבי ארד
- רות אלמוג, אליאס קנטי: רומאן אחד, נשים רבות, באתר הארץ, 24 במרץ 2004
אליאס קנטי (1905-1994), דף שער בספרייה הלאומית
אליאס קנטי, ברשת החברתית Goodreads
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 3 רות אלמוג, מי הייתה וזה קנטי, באתר הארץ, 14 במאי 2003
- ^
ארז שוייצר, "ריבונות הטוב": לפי אייריס מרדוק, האדם הטוב הוא שפל רוח, באתר הארץ, 3 באוקטובר 2017
- ^ 1 2 3 4 רות אלמוג, אליאס קנטי: רומאן אחד, נשים רבות, באתר הארץ, 24 במרץ 2004
- ^ חיים נגיד, כוחו של ההמון, מעריב, 19 באוקטובר 1979
- ^ אהרן פאפו, קאנטי - הוא יהודי של כולם, חדשות, 25 בינואר 1985
- ^ מיכאל דק, מיכאל דק על אליאס קנטי ? אלי שי על סטיפן ויזינצ'י ? ירון פריד על ריצ'ארד באך, כותרת ראשית, 13 בינואר 1988
- ^ ביקורות וסקירות:
יצחק לאור, פליצה האומללה, באתר הארץ, 19 ביוני 2003
יצחק לאור, "השפה מקשיבה ממעמקי מאורתה לרעש", באתר הארץ, 25 ביוני 2003
אביעד קליינברג, מרוכז לחלוטין בעצמו, באתר הארץ, 21 ביולי 2003 - ^ יהודית רונן, המסע אל ארץ האנשים הכחולים, באתר הארץ, 26 בנובמבר 2025
| זוכי פרס נובל לספרות | ||
|---|---|---|
| 1901–1925 | פרידום (1901) • מומזן (1902) • ביירנסון (1903) • אצ'גראי, מיסטרל (1904) • סנקביץ' (1905) • קרדוצ'י (1906) • קיפלינג (1907) • אויקן (1908) • לגרלף (1909) • הייזה (1910) • מטרלינק (1911) • האופטמן (1912) • טאגור (1913) • לא חולק (1914) • רולן (1915) • היידנסטם (1916) • גילרופ, ה. פונטופידן (1917) • לא חולק (1918) • שפיטלר (1919) • האמסון (1920) • פרנס (1921) • בנאבנטה (1922) • ייטס (1923) • ריימונט (1924) • שו (1925) | 
|
| 1926–1950 | דלדה (1926) • ברגסון (1927) • אונדסט (1928) • מאן (1929) • לואיס (1930) • קרלפלט (1931) • גולסוורתי (1932) • בונין (1933) • פיראנדלו (1934) • לא חולק (1935) • או'ניל (1936) • גאר (1937) • בק (1938) • סילנפא (1939) • לא חולק (1940–1943) • ינסן (1944) • מיסטרל (1945) • הסה (1946) • ז'יד (1947) • אליוט (1948) • פוקנר (1949) • ראסל (1950) | |
| 1951–1975 | לגרקוויסט (1951) • מוריאק (1952) • צ'רצ'יל (1953) • המינגוויי (1954) • לכסנס (1955) • חימנס (1956) • קאמי (1957) • פסטרנק (1958) • קווזימודו (1959) • פרס (1960) • אנדריץ' (1961) • סטיינבק (1962) • ספריס (1963) • סארטר (1964) • שולוחוב (1965) • עגנון, זק"ש (1966) • אסטוריאס (1967) • קאוובטה (1968) • בקט (1969) • סולז'ניצין (1970) • נרודה (1971) • בל (1972) • וייט (1973) • יונסון, מרטינסון (1974) • מונטאלה (1975) | |
| 1976–2000 | בלו (1976) • אליכסנדרה (1977) • בשביס-זינגר (1978) • אליטיס (1979) • מילוש (1980) • קנטי (1981) • גארסיה מארקס (1982) • גולדינג (1983) • סייפרט (1984) • סימון (1985) • סויינקה (1986) • ברודסקי (1987) • מחפוז (1988) • סלה (1989) • פס (1990) • גורדימר (1991) • וואלקוט (1992) • מוריסון (1993) • אואה (1994) • היני (1995) • שימבורסקה (1996) • פו (1997) • סאראמאגו (1998) • גראס (1999) • שינג'יאן (2000) | |
| 2001 ואילך | נייפול (2001) • קרטס (2002) • קוטזי (2003) • ילינק (2004) • פינטר (2005) • פאמוק (2006) • לסינג (2007) • לה קלזיו (2008) • מילר (2009) • ורגס יוסה (2010) • טראנסטרמר (2011) • מו (2012) • מונרו (2013) • מודיאנו (2014) • אלכסייביץ' (2015) • דילן (2016) • אישיגורו (2017) • טוקרצ'וק (2018) • הנדקה (2019) • גליק (2020) • גורנה (2021) • ארנו (2022) • פוסה (2023) • האן (2024) • קרסנהורקאי (2025) | |
| רשתות חברתיות | |
|---|---|
| מאגרי מידע | |
| אנציקלופדיות | |
| שירותי הזרמת מדיה | |
| בקרת זהויות |