לדלג לתוכן

משתמש:Karenett/טיוטה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ברנהרד וייס
ברנהרד וייס צועד בראש הלוויית שני שוטרים שנרצחו בשנת 1931
שלט לזכרו של ברנהרד וייס
שלט זיכרון מחוץ לביתו של ברנהרד וייס בברלין


ברנהרד וייס (נולד 30 ביולי 1880 בברלין, נפטר 29 ביולי 1951 בלונדון) היה עורך דין יהודי-גרמני וסגן מפקד משטרת ברלין בימי רפובליקת ויימר. וייס היה לפקיד הממשלתי היהודי היחיד, לפני קום מדינת ישראל, שהביא למאסרם של פושעים נאציים.

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברנהרד וייס נולד למשפחה משכילה ומוכרת בברלין. הוא קיבל תואר דוקטור במשפטים לאחר לימודיו באוניברסיטת ברלין, באוניברסיטת מינכן, באוניברסיטת פרייברג ובאוניברסיטת ווירצברג.

בשנת 1904 התנדב וייס לשירות צבאי וגויס כקצין במילואים בצבא הבווארי המלכותי, מכיוון שכיהודי הוא לא היה ראשי להתגייס לצבא הפרוסי.

במלחמת העולם הראשונה קיבל וייס דרגת סרן(Rittmeister). במסגרת תפקידיו היה וייס לקצין האחראי על יחידה רפואית וזכה בעיטור צלב הברזל מדרגה ראשונה. שלושת אחיו ובן דודו לחמו אף הם במלחמה. אחד נהרג, ואחר נפצע פצעים קשים.

ברנהרד וייס היה פעיל בקהילה היהודית של ברלין. הוא היה חבר ועד סמינר הרבנים הרפורמי בברלין וחבר ה"אגודה המרכזית של אזרחים גרמנים בני הדת היהודית"- Centralverein deutscher Staatsbürger jüdischen Glaubens. ארגון זה פעל לקידום הזכויות האזרחיות והחברתיות של היהודים בגרמניה וטיפוח זהותם הגרמנית. וייס נודע כעורך דין מצוין וכשופט יעיל. וייס היה גם היהודי הראשון שהצטרף לשירות המדינה הגרמני בתקופה שלפני רפובליקת ויימר.

סגן מפקד המשטרה הפלילית של ברלין[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1918, וייס התמנה לסגן מפקד המשטרה הפלילית של ברלין, ה"קריפו" ובשנת 1925 הוא התמנה לראש ה"קריפו".
בשנת 1920 הוא פיקד על המשטרה הפוליטית ולבסוף מונה סגן מפקד כלל משטרת ברלין בשנת 1927.


ברנהרד וייס היה חבר במפלגה הדמוקרטית הגרמנית (Deutsche Demokratische Partei). הימים היו ימי השלטון הדמוקרטי של רפובליקת ויימאר. שלטון זה היה שינוי קיצוני מהשלטון הרודני הקודם של גרמניה. מהסיבה הזו, רפובליקת ויימר הייתה נתונה למתקפות מכל גוני הקשת הפוליטית בגרמניה. ברנהרד וייס פעל רבות להגנה על השלטון הדמוקרטי מפני הקיצוניים הימניים והשמאלניים של התקופה. בתוך האווירה הפוליטית הקשה הזו, הפך וייס את ה"קריפו" למוסד שהגן על הדמוקרטיה הפרלמנטרית.

ולטר רתנאו היה תעשיין יהודי ופוליטיקאי שפעל בשנים אלה. רתנאו שירת בממשלות ויימר השונות בתפקידים שונים כולל בתפקיד שר החוץ. רתנאו נרצח בשנת 1922, חודשיים אחרי חתימת הסכם רפאלו. כסגן מפקד משטרת ברלין היה ברנהרד וייס מעורב מקרוב במצוד לאחר רוצחו של רתנאו שהסתיים בלכידתו.

מתוקף תפקידו, ברנהרד וייס פעל רבות כנגד הקומוניסטים מחד וכנגד ה"חולצות החומות" – פלוגות הסער הנאציות מאידך ופעל להחרמת נשקם.

בשנת 1927 הביא וייס לסגירת סניף המפלגה הנאצית בברלין. באותה שנה הוא הביא למעצרם של 500 מחברי המפלגה הנצאית בשל השתייכות לארגון לא חוקי.

ד"ר ווילהלם ארנולד דריוז, שר הפנים הפרוסי לשעבר היה זה שמינה את ברנהרד ווייס למשטרת ברלין. בשנת 1932 אמר על וייס:

"כשהחלטנו לראשונה למנות יהודי לשירות המדינה, ידעתי שהראשון יצטרך להיות הטוב מכולם. אני בחרתי בך, ואני שמח שענית על כל ציפיותינו."

עימותים עם יוזף גבלס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזמן כהונתו, ברנהרד וייס היה מטרה לקמפיין בלתי פוסק של השמצות מצד [[יוזף גבלס]. בימי רפולבליקת ויימר גבלס היה פעיל נאצי בכיר ולימים היה לשר ההסברה הנאצי. גבלס כינה את וייס בכינוי גנאי "איזידור". הוא הצביע עליו כיהודי שמסמל את כל הרע שברפובליקת ויימאר, אותו הוא כינה "הרפובליקה היהודית". בעיתונו "דֵר אַנְגְרִיף"(התקיפה) פרסם גבלס קריקטורות של ברנהרד וייס המצוייר כקוף בעל אף גדול, כחמור וכנחש.

וייס לא נשאר אדיש להתקפות והתקיף בחזרה. הוא תבע את גבלס על דיבה וזכה במשפט כנגד גבלס. גבלס המשיך בהתקפותיו. ווייס, שלא הרגיש מאויים, תבע אותו שוב ושוב. ארבעים פעם וייס תבע לדין את יוזף גבלס. בהזדמנויות אחרות הוא אף מנע ממנו לנאום בהפגנות נאציות.

בשנת 1932, בעקבות פעילותו כנגד בכירי השלטון הנאצי, הביא קנצלר גרמניה פרנץ פון פאפן למעצרו של ברנהרד וייס, ואולם זה שוחרר יום למחרת.

בריחתו של וייס לאנגליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ימים ספורים לפני שהיטלר מונה לקנצלר גרמניה, נאלץ ברנהרד וייס לברוח מגרמניה . שוטרי משטרת ברלין, פקודיו של וייס, קיבלו צו לעצור את מפקדם לשעבר. הרמן גרינג אף הציע פרס לכל מי שיסייע בלכידתו של וייס. חבר של וייס בא לעזרתו והסיע אותו ברכבו על לגבול הצ'כי. מצ'כסלובקיה המשיך וייס לאנגליה.

ברנהרד וייס פתח בפרק חדש בחייו באנגליה. בלונדון הקים וייס עסק של דפוס ומכשירי כתיבה ושם הוא חי עד סוף חייו.

לאחר בריחתו מגרמניה נשללה מוייס אזרחותו הגרמנית. לאחר תום מלחמת העולם השנייה נחלם וייס למען הזכות לקבל בחזרה את אזרחותו הגרמנית. בשנת 1951, לאחר מאבק עיקש זכה ברנהרד וייס באזרחות הגרמנית הנכספת. אולי תקופה קצרה לפני כן הוא נפטר מסרטן ולא זכה לראות את פרי מאבקו.

אלמנתו, לוטה וייס (לבית ביס) חזרה לברלין מיד לאחר מות בעלה. היא נפטרה בברלין שנה לאחר מות בעלה בשנת 1952.

לאחר מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מותו הונצח ברנהרד וייס באופנים שונים.

"הוא היה אדם של קיצוניות, יהודי שהיה ספוג בערכים פרוסיים, קטן מימדים אבל גדול במעשים ובאחרית ודמוקרט נלהב."

כך כתב אווה דננבאום (Uwe Dannenbaum) בכתבה בעיתון די וולט (Die Welt)בטקס חנוכת כיכר לזכרו של ברנהרד וייס לפני תחנת הרכבת פרידריך סטרסה (Friedrichstrasse)בעיר ברלין.
כיכר נוספת בברלין נושאת את שמו באלכסנדרפלצשטרסה(Alexanderplatzstrasse).ברנהרד וייס מונצח גם כן בלוח הנצחה שהוצב מחוץ לבית שבו חי.

בשנת 2005 הופק הסרט של הבמאי ריינר ברוקנר (Reiner Mathias Brueckner)"האיש שרדף אחר גבלס". הסרט המתאר את פועלו של ברנהרד וייס המוצג כמגן הבלתי נלאה של הדמוקרטיה בגרמניה שלפני שלטונו של אדולף היטלר.

בשנת 2007, הפדרציה הגרמנית של החיילים הגרמנים ((Bund Jüdischer Soldaten in der Bundeswehr]) העניקו פרס לזכרו: "מדליית ברנהרד וייס". המדלייה מוענקת מדי שנה לגרמנים שפועלים למען הבנה וסובלנות.


לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Michael Berger, : Bernhard Weiß, preußischer Jude und Offizier. In: Eisernes Kreuz und Davidstern. Die Geschichte Jüdischer Soldaten in Deutschen Armeen, trafo verlag, Berlin 2006, ISBN 3-89626-476-1, S. 203–207
  • Michael Berger, Dr. Bernhard Weiß. Sein Kampf für Demokratie und Rechtsstaat in der Weimarer Republik. In: Eisernes Kreuz – Doppeladler – Davidstern. Juden in deutschen und österreichisch-ungarischen Armeen. Der Militärdienst jüdischer Soldaten durch zwei Jahrhunderte, trafo verlag, Berlin 2010, ISBN 978-3-89626-962-1, S. 146–150
  • Dietz Bering, Kampf um Namen. Bernhard Weiß gegen Joseph Goebbels, Klett-Cotta, Stuttgart 1991
  • Joachim Rott, Bernhard Weiß (1880–1951), Hentrich & Hentrich, Berlin 2008, ISBN 3-938485-54-X
  • Bjoern Weigel, Bernhard Weiß. In: Wolfgang Benz (Hrsg.): Handbuch des Antisemitismus. Judenfeindschaft in Geschichte und Gegenwart. Band 2: Personen. de Gruyter/Saur, Berlin 2009, ISBN 978-3-598-24072-0, S. 880–882


קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]