משתמש:LISHPD/חוק השלת איברים
חוק השתלת איברים נחקקה בתאריך התשס"ד 2003 . והחוק אומר שכל רופא מוסמך או פקיד מוסמך יכול להחליט כי כל אדם אשר נפטר בבית חולים – יוצא הימנו כל איבר הנדרש לצורך השתלה לריפויו של אדם אחר או למחקר אלא אם התברר שהמנוח בעודו בחיים טרח להודיע מראש ולהירשם במקום המיועד לכך מאגר "שוללי תרומות" כדי להבהיר את התנגדותו לעשיית שימוש כלשהו באיבריו לאחר מותו. אך כיום, על פי הנוסח הפורמלי , ניתן במקרה חירום מיוחדים להוציא איבר מנפטר לצורך השתלה להצלת חיים בלא שהתקבלה בפועל הסכמת המשפחה .[1][2]
עיקרי החוק ומטרתו[עריכת קוד מקור | עריכה]
מטרת החוק היא שבהיעדר התנגדות בכתב של המנוח מותר להשתמש באיברי הנפטר להצלת חיים אף בהיעדר הסכמת המנוח או משפחתו. בשום מדינה עקירת איבר מגופו של אדם שלא לצורך ריפוי היא מעשה רע בלתי מוסרי ואסור.[1]
שינוי לעומת החוק הקודם[עריכת קוד מקור | עריכה]
עפ"י החוק המקורי יכול היה רופא לבצע נתיחת גופה של מי שנפטר בבית החולים או הובא לשם ללא רוח חיים עפ"י חתימה של שלושה רופאים. לא נדרשה כלל הסכמת המשפחה ולמעשה פעלו הרופאים על דעת עצמם אף בלא לברר את עמדת המנוח בשנת 1981 ולהוספת סייגים רבים לאפשרויות נתיחת הגופה והוצאת איברים להשתלה (ריפוי) .[2]
התפתחויות שחלו לאחר קבלת החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההתפתחויות שחלו לאחר קבלת החוק הם שהסיכוי לקבל איבר בהשתלה כאן בארץ נמוך להחריד. למשל זה זמן רב מתפתחת לה ״תעשיית איברים״ בינלאומית, שבו מחליפים כסף שחור תמורת חלקי אדם. כיום, עיקר הפעילות מתבצעת באמריקה הדרומית, בקולומביה ובברזיל, שם למרבה הזוועה מקור האיברים הוא, ככל הנראה, בחטופים מקרב שכונות העוני. [1]
הערות שוליים[3][עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 שמואל ילינק, להישיר מבט לעיני הממתינים, באתר זמן רפואה, 2005
- ^ 1 2 פרופסור אבינעם רכס, ומה בדבר עיניהם של התורמים?, באתר זמן רפואה, 2005
- ^ דוקטור שמואל ילינק, של מי האיברים האלה, לעזאזל, באתר זמן רפואה, 2006