משתמש:Moranyos/ד"ר ארתור קסלר

ד"ר ארתור קסלר (11 באוקטובר 1903 – 2000) היה רופא יהודי שבמהלך מלחמת העולם השנייה נשלח למחנה הריכוז ופניארקה. בהיותו אסיר במחנה הריכוז, הבחין ד"ר קסלר בשורה של תסמינים חוזרים בקרב אסירי המחנה והבין כי מדובר במחלה שעוד לא נלמדה בבית הספר לרפואה ולא מופיעה בספרי הלימוד. לימים מחלה עצב זו תיקרא lathyrism.

קורותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ד"ר ארתור קסלר נולד ב-11 באוקטובר 1903 בגוויטש, מוראביה שבצ'כיה (Gewitsch, Moravia Jevíčko Czech Republic) לדוד (1866–1945) ולאנה (לבית גוטפריד, 1875–1947) קסלר. היו לו שלושה אחים: יוסף, יוליוס וליאו. המשפחה עברה לצ'רנוביץ, אוקראינה (Chernivtsi, Ukraine) בשנת 1913, שם עבד דוד כפרופסור לתאולוגיה ורב. במהלך מלחמת העולם הראשונה צ'רנוביץ הפכה להיות בשליטת רומניה וארתור קיבל אזרחות רומנית. ארתור למד רפואה וסיים את לימודיו באוניברסיטת וינה בשנת 1929. הוא שירת כרופא בצבא הרומני בשנים 1930–1933. ב-6 במאי 1937 הוא התחתן עם חיה שולזינגר, בצ'רנוביץ. בתם הבכורה, ורה, נולדה ב-1940.

במלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביוני 1940, לאחר שהרוסים כובשים את צ'רנוביץ, קסלר הופך למנהל בית החולים שם. אך עם פלישת הנאצים לרומניה, פעילותו הצטמצמה בהדרגה, עד שביולי 1941, לאחר שהגרמנים הקימו מחדש את השלטון הרומני בעיר, קסלר נעצר כסוכן קומוניסטי/סובייטי ונכלא מ-30 בדצמבר 1941 עד 7 בפברואר 1942. הוא שוחרר לאחר ששילם שוחד. בספטמבר 1942, ארתור גורש למחנה הריכוז ופניארקה במחוז טרנסניסטריה (Vapniarka, Transnistria), הממוקם בין מולדובה במערב לאוקראינה במזרח, בין הנהרות בוג ודניסטר.

פרקטיקה במהלך המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזמן היותו אסיר במחנה הריכוז, ארתור עמד בראש מחלקה רפואית בת 30 איש. הוא טיפל באסירים במחנה לאחר שהורעלו מהמזון שניתן להם שכלל פולים של טופח מזן Lathyrus sativus (אנ') שכונה "אפונת עשב". הנאצים וההנהגה הרומנית של ופניארנקה שנמנעה מלאכול בעצמה את אפונת העשב, ידעו על רעילותה. שכן, רעילותה מתועדת עוד מימי קדם ואף נאסרה למאכל במקומות רבים באירופה קודם לכן. החומר הרעיל שמכילה אפונת העשב (ODAP – oxalyldiaminopropionic acid) הוא נוירוטוקסי וכאשר נצרך בכמות גדולה ולזמן ממושך הוא עלול לגרום תחילה לקלקולי קיבה ועוויתות ובהמשך להתכווצויות שרירים, הפרעות בתפקוד שלפוחית השתן, עצירת שתן, עלייה בלחץ הדם והפרעות בהליכה עד לשיתוק הדרגתי שמתקדם מהגפיים התחתונות עד לרמת בית החזה. מדבריו של ד"ר קסלר, זמן קצר לאחר הגעתו לופניארקה: "בתוך חודשים, מאות אסירים צעירים מהמחנה החלו לצלוע והחלו להשתמש בקביים כדי להניע את עצמם, במקרים מסוימים, האסירים החלו מהר מאוד לזחול על צידם האחורי כדי לפלס את דרכם במתחם". ד"ר קסלר רשם בקפדנות את ממצאיו על כל פיסת נייר זמינה ולבסוף קבע שהמינון הרעיל של אפונת עשב היה 300 מ"ג ליום במשך תקופה של 3 חודשים.

בסוף שנת 1942, כחלק מהמאבק לשינוי התזונה במחנה, האסירים פתחו בשביתת רעב שמטרתה הייתה להוביל להפסקת ההאכלה באפונת השב הרעילה. מתיעודו של ארתור, באחד העימותים של האסירים עם מפקדי המחנה, תגובתו של אחד מהם הייתה: "מה גורם לך לחשוב שאנחנו מעוניינים להשאיר אותך בחיים?". מעבר לתפקיד שלקח על עצמו כרופא וחוקר בתקופה קשה זו, קסלר גם נאבק למען שינוי התזונה הרעילה שקיבלו האסירים ולבסוף הצליח לגרום לכך שימירו אותה באספקת מזון דלה אך לא רעילה. הוא התמיד באומץ להתעמת עם רשויות ביקור עוקבות, רופאים רומנים מתעניינים, מושל המחוז ונוירולוג אוקראיני ששמע על המחלה. כתוצאה מכך הוחלפה תוכנית האכלה הרעילה באספקת מזון דלה שכללה שתי פרוסות לחם ליום, פירות מיובשים ותה ממותק באופן מלאכותי. מלבד ההתמודדות עם התופעות שגרמה ההאכלה באפונה הרעילה, קסלר נתקל באתגריים רפואיים נוספים שפקדו את מחנה הריכוז בזמן שהותו שם. היו חולים רבים שסבלו מאוד בתנאי המחנה. הרעב והחורף המקפיא באזור, הובילו להחמרה בנמקים בגפיים שהיו לחלק מהאסירים שהצריכו קטיעות רגליים והחלפתן בתותבות. קסלר טיפל גם בחולים שחלו בשחפת ובטיפוס ששגשגו בקיץ ובדכאון שגרם לייאוש.

במאי 1943, המחנה פורק וארתור ואסירים נוספים הועברו למקום אחר במחוז, לגטו באולוגופול (Olgopol) שהיה עם תנאים גרועים עוד יותר. שנה לאחר מכן, ארתור הצליח לברוח מהגטו, חזר לרומניה והתאחד עם אשתו חיה ועם בתם ורה. שתיהן הצליחו לשרוד את המלחמה בשל המראה ה"ארי" שהיה להן. כך שתיהן יכלו לעבור מבוקרשט ולנוע ממקום למקום לפי הצורך. כאשר הנאצים החלו להפסיד במלחמה, המחנה נסגר והאסירים שנותרו שם בחיים הוחזרו לרומניה. באזור זה, היו מאות מחנות, אך לא נשאר באזור כמעט דבר שיעיד על קיומם ותושבים רבים מהאזור הכחישו שוופניארקה אי פעם הייתה קיימת. מתוך 800,000 יהודים שהיו ברומניה בתקופה זו, נותרו רק מחצית מהיהודים, כשד"ר קסלר הוא אחד מהם.

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קסלר ומשפחתו הגרעינית עלו לארץ ישראל בשנת 1944. בשנת 1948 נולד בנו דוד, בישראל. הוריו של ארתור שרדו את המלחמה בצ'רנוביץ. כל שלושת אחיו שרדו את השואה. יוסף היגר לפרו לאחר המלחמה, יוליוס היגר לארצות הברית לאחר המלחמה וליאו מת בבוקרשט. ארתור הפך למנהל המחלקה לאלרגיות בקליניקת "זמנהוף" בתל-אביב. הוא המשיך להרצות ולפרסם מאמרים בנושא הלטיריזם וגם המשיך לטפל בנפגעי ופניארקה ששרדו ועלו לישראל, ללא כל פיצוי.

מורשתו של קסלר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקרו של קסלר בזמן המלחמה, היווה בסיס לגילוי ולמחקר על הסימפטומים והממצאים העצביים, הוסקיולריים (של כלי הדם), והאוסתאופתיים (קשורים בעצמות) של הלטריזם. הלטריזם המשיך להיחקר בבית החולים איכילוב בתל אביב, במיוחד ב-200 ניצולי מחנה הריכוז ופניארקה. ד"ר ארתור קסלר נפטר בישראל בשנת 2000. עם זאת, טבלאות המחקר והרעילות שלו נותרו בשימוש עד היום. במקרה ידוע אחד, הידע על מחקריו הוביל לקביעת סיבת המוות ה"מסתורית" של סטודנט בקולג' באלסקה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

,