משתמש:Nadavharary/סוגיות הליבה
{{בעבודה אקדמית|קורס=פוליטיקה ישראלית|יעד=31/01/2010}} {{לאחד לתוך|הסכסוך הישראלי-פלסטיני|7 בינואר 2010}}
סוגיות הליבה הינן סוגיות המתחלקות לחמישה נושאים העוסקים בבעיות מהותיות בסכסוך הישראלי- ערבי, ושטרם נמצא להן פתרון. סוגיות אלו מלוות את ישראל מראשית הקמתה ב 1948 ומגדירות את עיקר הסכסוך הישראלי- ערבי. הדעה הרווחת היא, שאי פתירת בעיות אלו מעכב את התקדמות תהליך השלום. חמשת הנושאים המהווים את שורש הקונפליקט הם: ירושלים, בעיית הפליטים, גבולות, מקורות המים, והסדרי ביטחון.
==ציוני דרך היסטוריים==[1]
המאמצים להשגת פשרה בין הצדדים המעורבים בסכסוך הישראלי- ערבי החלו עוד בימי תקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל. באותה תקופה יזמו השולטים הקולוניאלים שיחות ישירות ועקיפות חוקקו חוקים וכל זאת במטרה ליישב את המחלוקות בין היהודים לערבים באיזור. הצהרת בלפור מ 1917 הניחה את התשתית ל"התחייבות הכפולה" של הבריטים כלפי שתי האוכלוסיות. ההנחה הבריטית הייתה שהיציבות האיזורית תישמר במידה ותוענק לגיטימיות פוליטית מסוימת לכל אחד מן הצדדים. בתוך כך, מנהיגי הערבים והיהודים במשך כל תקופת המנדט ראו בשלטון הבריטי כסמכות העליונה הקובעת מיהו היורש החוקי של ארץ ישראל. הנהירה של פליטים יהודים מאירופה בשנות ה- 30 שלוותה ברכישת קרקעות במספרים הולכים וגדלים, היטתה את כף המאזניים וגרמה לעלייה בכח הפוליטי של היהודים. בשלב זה, פנו הערבים יותר ויותר למעשי אלימות. ועדת פיל בעקבות המרידות הערביות של 1929 ו1936- 1939 התרתה כי הציבור הערבי והיהודי בישראל לעולם לא יוכלו להתלכד לציבור אחד. הוועדה המליצה על חלוקת ארץ ישראל בכדי לאפשר את הקמתה של מדינה יהודית, על המשך המנדט על ירושלים ועל סיפוח שאריתה של ארץ ישראל לעבר הירדן. עם הכרזת ישראל על עצמאותה ב14 במאי 1948 פלשו לתחומה כל המדינות הערביות הסמוכות, וניהלו מאבק ממושך שהסתיים רק בסוף שנת 1949 בהתערבותו של האו"ם. למלחמה זו היו שלוש תוצאות חשובות המעיבות על השגתו של הסדר בין ישראל לפלסטינים עד היום. ראשית, למעלה מחצי מליון ערבים פלסטינים נסו על נפשם אל מאחורי קווי צבאות ערב. שנית, תבוסת הצבאות הפולשים איפשרה את התקדמותה של ישראל אל מעבר לגבולות החלוקה של 1947 שהוסיפה לעצמה 30 אחוזים על השטח שהוקצה לה על פי תוכנית החלוקה של האו"ם. שלישית, המדינות הערביות לא די שסירבו לקבל את ישראל החדשה אלא גם מיאנו להרשות את הקמתה של מדינה פלסטינית עצמאית כלשהי בחלקי ארץ ישראל שנשארו בשליטה ערבית קרי הגדה המערבית, מזרח ירושלים ורצועת עזה. שנים אחרי, במלחמת ששת הימים, כבשה ישראל את סיני, רצועת עזה מידי המצרים, רמת הגולן 19 מידי סוריה ואת הגדה המערבית ומזרח ירושלים מידי ירדן. הדיפלומטיה האמריקנית והבריטית שבוצעה בחודשים שלאחר המלחמה הובילה לקבלתה של החלטה 242 במועצת הביטחון של האו"ם ובה נקבעו התנאים למשא ומתן בין הערבים וישראל. בין יתר התנאים שנקבעו בה נכללו גם נסיגת
ישראל מהשטחים שנכבשו בסכסוך האחרון ומציאת פתרון צודק לבעיית הפליטים. תפקודו של האו"ם כמתווך הראשי בסכסוך בין ישראל לערבים לא הניב הצלחה ולאחר מלחמת יום הכיפורים שהופסקה בעקבות לחץ דיפלומטי חזק מצד ארה"ב, בריה"מ ומועצת הביטחון של האו"ם קיבלה עליה ארה"ב את תפקיד המתווך הפעיל, אפילו שעדיין הייתה מונחית על ידי החלטות האו"ם 242 ו338. בשנים שבין 1973 ועד חתימת הסכם השלום ב1979 התמקדו יוזמות התיווך האמריקניים במצריים ופחות בירדן ובסוריה. מבחינתה של ישראל נודעה עדיפות מכרעת למשא ומתן על שלום עם מצריים על מנת שזו האחרונה לא תתערב בעימותים צבאיים עתידיים וגם תאפשר את קבלתה של ישראל על ידי מדינות ערביות נוספות. סוריה מנגד, התנגדה נחרצות להחלטתו של סאדאת לשאת ולתת עם ישראל ואף לחצה לבודד את מצריים בזירה הבין- ערבית בשנות ה-80. בשנת 1982 במהלך מלחמת לבנון תקפה ישראל את סוריה וב-1983 הגיעו כוחות סוריה וארה"ב לכדי עימותים קצרים בלבנון. אך היה זה רק לאחר מלחמת המפרץ ב-1991 שממשל בוש שיכנע את אסד לחזור ולהיכנס לזירת המשא ומתן בשיחות ישירות עם ישראל במסגרת ועידת השלום. החל משנות השמונים עלו מנהיגים מדיניים אחרים שהיו נתונים ללחצים של בוחריהם מבית ולאילוצים מצד ההנהגה האש"פית של התנועה הלאומית הפלסטינית המדברים במילים דו משמעותיות ונמנעים מלהתמודד עם סוגיות ליבה כמו בעיית עתידם של הגדה המערבית, רצועת עזה ורמת הגולן. בנוסף, מאורעות חשובים אחרים העיבו על התקדמות השיחות הערביות- ישראליות בשנות ה-80 כמו: המהפכה האיראנית, מלחמת האזרחים בלבנון, התבססותו של הליכוד בישראל, מלחמת איראן- עיראק, פלישתה של ישראל ללבנון ב-1982 והתנודות ביחסי אש"ף- ירדן.
בעיית ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]
סוגיית ירושלים הינה המורכבת והמסובכת ביותר מבין סוגיות הליבה. עיר זו, המכילה פסיפס רב גוני של דתות ועמים שונים מהווה את מוקד הסכסוך בין ישראל לפלסטינים אשר הינו בעל רקע דתי- היסטורי, דמוגרפי ואפילו כלכלי. מעמדה של ירושלים בדת היהודית הוא נעלה ביותר ותחילתו בימי קדם. מקומות כמו העיר העתיקה והר הבית תוקנו במיזמורים, תפילות ושירי כיסופים של יהודים בכל רחבי תבל במשך דורות. הנצרות והאיסלאם מקדשות אף הן את ירושלים ומעגנות קדושה זו באתרים היסטוריים הקיימים בעיר. מסגד אל אקצא וכיפת הסלע השוכנים בהר הבית מקודשים על ידי המוסלמים והאגדה מספרת שמוחמד נלקח אל המסגד הקיצון כשהוא רכוב על סוס מעופף בעל פני אישה המכונה "בורק". כנסיות רבות "מעטרות" את ירושלים והמפורסמת שבהן היא כנסיית הקבר הממוקמת היכן שנקבר ישו. בכל שנה מתבצע מסע הצליינים בו הם צועדים בדרך בה הובילו את ישו בדרכו האחרונה על פי המסורת הנוצרית. בין השנים 1948 ל1967 הייתה ירושלים מחולקת על ידי קו גבול בינלאומי שחצה אותה לשני חלקים, החלק המיזרחי שהיה בבעלות ממלכת ירדן ולחלק המערבי שהיה בשליטה ישראלית. ב7 ביוני 1967 כבש צה"ל את מזרח ירושלים והחל עידן שליטתה של ישראל על הכפרים הערביים בשטח זה. העמדה הפלסטינית בנושא ירושלים מעוניינת בנסיגה ישראלית אל מעבר לקווי 1967 תוך קבלת אוטונומיה בחלקה המיזרחי. עמדת ממשלת ישראל שמיסדה את מעמדה של ירושלים בחוק יסוד: "ירושלים בירת ישראל" היא לא לחלק את ירושלים מסיבות לאומיות, חשש למקומות הקדושים וחשש לבטחונם של היישובים היהודיים שהוקמו במרוצת השנים. בועידת קמפ דיוויד שנערכה בשנת 2000 והשתתפו בה ראש ממשלת ארצות הברית ביל קלינטון, ראש ממשלת ישראל אהוד ברק ויושב ראש הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת, דנו בסוגיות שהיוו את מרכז המחלוקת בסכסוך הישראלי פלשתינאי ובכללן גם סוגיית ירושלים. אהוד ברק הציע להעביר ריבונות פלסטינית לכפרים במזרח ירושלים שנכבשו לאחר 1967 בתמורה לסיפוח יישובים הנמצאים מעבר לגבולות 1967. עמדת הפלסטינים נסתמכה על החלטה 242 של האו"ם והגדירה את מזרח ירושלים בשלמותה כחלק משטחי הרשות הפלסטינית ואת ייעודה כבירתה של מדינה פלסטינית עתידית. מתווה קלינטון שהוצע בשנת 2000 מציג חלוקה של שכונות יהודיות וערביות על פי עקרון הרוב. שכונות בעלות רוב יהודי ליהודים ואילו שכונות בעלות רוב ערבי לערבים. כיום, ערבים תושבי מזרח ירושלים חיים תחת חסות ישראלית ומתקיימים, בין השאר, גם מקצבת ביטוח לאומי וביטוח רפואי. בהעדר מדינה פלסטינית מתפקדת או יישות ערבית חזקה אין באפשרות ישראל לנתק את צינור ההזנה לאוכלוסיות אלה, והסרת האחריות כלפי גורלם לא תתקבל באהדה בעולם.[2] בדצמבר 2009 עלתה שוב סוגיית ירושלים עם רצונו של האיחוד האירופאי, בעקבות ההצעה השוודית ,להכריז באופן חד צדדי על ירושלים כבירת ישראל ופלסטין.[3]
בעיית הגבולות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעיית הגבולות הינה נושא במחלוקת החל משנת 1947, בעקבות תכנית החלוקה של האו"ם הטוענת לשתי מדינות ערבית ויהודית ואת איזור ירושלים והערים הקרובות לה כאיזור בין לאומי. שתי עקרונות אפיינו את תוכנית זו: האחד- באיזור בו קיים רוב של ציבור מסוים אזי תהא לו הריבונות ואילו העקרון השני הבטיח את יישובם של עולים יהודים בשטחים שהוכשרו לקליטתם. במאי 48' בעקבות פלישת צבאות ערב פרצה מלחמת העצמאות אשר בה ישראל ניצחה והשטחים שנכבשו הועברו למדינות שכנות כגון מצרים שקיבלה את רצועת עזה וירדן שקיבלה את השליטה על החלק המערבי של הגדה. כתוצאה ממלחמת העצמאות ובעקבות הסכמי שביתת הנשק נוצר הקו הירוק. במלחמת ששת הימים ובעקבות נצחון הבזק של ישראל, נכבשו השטחים רמת הגולן, השטחים הקרובים לנהר הירדן ומדבר סיני עד תעלת סואץ. כיבוש שטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה הוביל לשליטה על האוכלוסיות הפלשתיניות באיזורים אלו. במהלך השנים פרצו מלחמות נוספות שלא שינו את מבנה הגבולות שנקבעו ב1967, אך בעקבות הסכם השלום עם מצרים הוחזר חצי האי סיני עם השלמת הפינוי הסופי ב1982. הסכמי אוסלו בשנת 1990 איפשרו הקמתם של שטחי רש"פ וגרמו ליציאתה של ישראל מערים כמו יריחו, חברון, רמאלה. בשנת 2005 יצאה ישראל ביציאה חד צדדית מרצועת עזה והותירה אותה בשליטת הרש"פ, במהלך שזכה לכינוי תוכנית ההתנתקות. נוסף על המחלוקות באשר לתיקוני הגבול בין ישראל לשכנותיה ישנן מחלוקות בקרב הציבור הישראלי המסבכות את הדרך ליישוב סוגיה זו. פעילי ימין הדוגלים בגישת "ארץ ישראל השלמה" שואפים להרחיב את גבולותיה של ישראל על פי הגבולות ההיסטוריים מעבר לקו הירוק. תפישה זו מתבססת על הכתוב בספר דברים בדבר "הארץ המובטחת"- ארץ ישראל המשתרעת על פני השטח שבין הים התיכון לנהר הירדן ומהנילוס בדרום ועד הפרת בצפון. הגישה הנגדית טוענת לחזרה לגבולות הקו הירוק- הגבולות ששררו בין השנים 1949 ועד 1967 ונקבעו באמצעות הסכמי שביתת הנשק. תפישה זו משקפת את אלו השייכים למחנה השמאל והדוגלת בהקמת מדינה פלסטינית ביהודה ושומרון. הגישה הפשרנית המאפיינת את אלו המשתייכים למחנה "המרכז" שואפת להכלאה בין גישות הימין והשמאל. נכונות לויתור על שטחים רק לאחר חתימה על הסכם שלום או הסדר מספק. הסכם השלום עם ירדן הינו דוגמה לאפשרות לשלום תוך התחשבות בשינויים הדמוגרפים ובמציאות העכשווית. ליישובים ישראלים שקמו במהלך השנים בסמוך לגבול נתאפשר להמשיך ולעבד את אדמתם תוך חכירה של השלטונות הירדנים אדמות אלו לישראל. בתמורה לשימוש במי התהום נתחייבה ישראל להעביר לירדנים מדי שנה 50 מליון קוב ממימי הכינרת. השכנות מצפון, סוריה ולבנון, מוסיפות להיות אבן נגף בכל הנוגע להסדרת סוגיית הגבולות. לאי היכולת להגיע לפתרון מוסכם לגבי גבול ברור וקבוע ישנן השלכות בתחומים רבים וביניהם הבטחוני והכלכלי. החשש המתמיד מפני מלחמת פתע והתקפות מחבלים על יישובי הצפון מעלה את תקציב הבטחון בכל הנוגע למימון החימוש, הצבת כוחות צבא סיורי גבול והוצאות נלוות. יישובים אלו מתוקף היותם באיזור סיכון נהנים מהטבות כלכליות והטבות מס הממומנות על ידי משלם המיסים הישראלי וכך ישנה הפשעה גם בתחום הכלכלי. בהיבט הדיפלומטי ניתן לומר שעד שלא יושג הסכם שלום בין ישראל לשכנותיה צפויות המדינות המצויות בקשרים איתה לנתק או להקפיא את יחסיהם הדיפלומטיים עם ישראל.
==מקורות המים==[4]
משק המים בישראל מושפע ותלוי בשותפים השונים החולקים את הגבולות סביב לה. סוריה, ירדן ולבנון חולקים את מערכת המים של נהר הירדן והירמוך עם ישראל. לנהר הירדן ישנם שלשה מקורות עיקריים: החצבאני, הבניאס, ומעיין הדן. מקורותיו של החצבאני נובעים בלבנון, הבניאס מקורו בשטח רמת הגולן ואילו מעיין הדן נמצא כולו בתחומי הקו הירוק. הסכם השלום עם ירדן כולל בתוכו את הסדר סוגיית המים אך שתי המדינות תלויות בחסדיהן של סוריה ולבנון הנמצאות מעליהן והעושות שימוש קלוקל במים שבשטחן. הבניאס, מקור נוסף לירדן, יהווה בעתיד מכשול בדרך להסדר סוגיית המים עם סוריה במידה וייחתם הסכם שלום הכולל את מסירת הגולן. ישראל, המעוניינת לנצל את מקורות המים באופן יעיל הקימה את "המוביל הארצי" בשנת 64'. בעשותה כך, עוררה את זעמם של שכנותיה מצפון שניסו להטות את זרימת הירדן והחצבאני ובכך לפגוע במשק המים. סכסוך זה הוביל לפעולה צבאית ישראלית שמנעה בכח את הטיית אותם נהרות. הסורים שהתיישבו עד 1967 בסמוך לגדה המזרחית של הכינרת נהדפו בכח וכיום, ישראל אינה רוצה שסוגיית המים תכלול יריבות על מימי הכינרת. בשנת 2002 הועלתה שוב סוגיית המים והפעם מתוך שטח לבנון. באותו זמן, נסתיימו עבודות התקנת הצינורות אשר יובילו מים מנהר הואזאני, אחד ממקורות הירדן הבלתי ישירים, אל הכפרים בדרום לבנון. ישראל, הנמצאת בגירעון מים מזה זמן רב, טוענת שפעולה זו תגרע ממאגר הכינרת כמות אשר על פי מומחים תגיע לשלשה וחצי מליון מ"ק מים בשנה. החלופה הינה מימי נהר הליטני שמקורו בלבנון ואינו משפיע על משק המים הישראלי. מימיו אשר אינם מנוצלים נשפכים בכל חורף אל הים בלי שנעשה בהם שימוש. התגובה הלבנונית הינה שהשימוש במים הנמצאים בשטחה הוא עניינה של המדינה ומשרת אינטרסים שונים.
==הסדרי הביטחון==[5]
הסדרי הביטחון הינם אותם הסכמים אשר נחתמים באופן רישמי או לא רישמי, הנוגעים לתחום אחד או יותר והנערכים מתוך בחירה חופשית בין שני "שחקנים" לפחות, במערכת הבינלאומית. ישראל תצטרך לערוך עם שכנותיה מצפון במידה וייחתם הסכם שלום הכולל את החזרת רמת הגולן. הסכמים אלה יצטרכו לכלול כמה סעיפים הנוגעים לענינים שונים הקשורים בין השאר לסוגית המים, אופן השמת כוחות צבא באיזור ( ובמידה ומדובר בכח בינלאומי אזי הגדרת סמכויותיו ), מידת שיתוף הפעולה הישראלי- סורי, התחייבותה של סוריה לא להגיב במידה ופורצת מלחמה עם מדינה ערבית שכנה סוגית פינוי היישובים בגולן, מידת מעורבותו של כח בינלאומי באיזור ועוד. ישנם כמה יתרונות לקיומו של הסדר ביטחון. 1. הפחתה בסיכוייו של אירוע מקומי להתפתח לכדי מלחמה כוללת. 2. מידה פחותה של פיתוי מצד שני השחקנים לפתוח במלחמה. 3. עלייה בזמן ההתרעה במקרה של פלישה של אחד הצדדים לגבולות הריבוניים של הצד האחר. כזכור, רמת הגולן לפני מלחמת ששת הימים הייתה שייכת לסורים וקו הגבול עבר כעשרה מטרים בסמוך לגדה הצפון מזרחית של הכנרת. הסורים לא איפשרו שאיבת מים ללא הסכמתם ואף איימו לזהם את מימי הכינרת במידה והסכסוך יסלים. ההסכם אפוא חייב לכלול בעלות בלעדית על מימי הכינרת וזאת על ידי יצירת תיקוני גבול שיאפשרו זאת. במלחמת ששת הימים איימה סוריה להטות את זרימת הבניאס ובכך למנוע או להקטין את זרימתו אל הירדן. ההסכם שייחתם יצטרך לדרוש התחייבות מן הסורים לשת"פ מלא ואולי אף את הקמתה של ועדה בינלאומית לבדיקת נושא זה. קושי נוסף המעיב על השגת הסכם שלום הינו סוגיית ההרתעה ואופן הצבת הכוחות במידה ותתבצע נסיגה מרמת הגולן. המרכיב הטריטוריאלי הנוגע לסוגית הסדרי הביטחון הינו יצירתו של איזור "מפורז" האוסר את אחזקתו של נשק מכל סוג שהוא בתחומו. חלופה אחרת הינה יצירתו של איזור "מדולל כוחות" המגביל את כמותם של מערכות הנשק וכוחות הצבא באיזור בהסכם המקובל על שני הצדדים. מעבר לעובדה שהסורים שיפרו את יכולתם הצבאית, המצב החדש ידרוש היערכות מוקדמת כנגד כלי נשק שיפותחו בעתיד ויוכלו לאיים על יישובי הצפון. במידה והיחסים בין המדינות לא יאפשרו קיומו של הסכם שלום, מרוץ החימוש יהווה איום הן על דמשק והן על לב ליבה של ישראל. חשיבות נוספת יש לצירופה של לבנון להסכם השלום שכן מעבר לסוגיית המים, ישראל לא תוכל לאפשר לכוחות סורים לחנות בבקעת הלבנון. כאשר בוחנים את סוגיית הפיקוח הבינלאומי יש לשאול אלו כוחות זרים יהיו מעורבים בתהליך. הניסיון מלמד ששיתופם של כוחות בינלאומיים בענייני ביטחון לא התקבל יפה על ידי ישראל ויצר אי סדר שהתבטא, לעתים, בחוסר שיתוף פעולה. ההנחה היא שהחסות העיקרית לתהליך תינתן על ידי ארה"ב וזאת על ידי תצפיות לווינים, הצבת חיילים, ואולי אף סיוע צבאי במידה ויופר ההסכם על ידי סוריה. הצלחתו של ההסכם תלויה במידת שיתוף הפעולה של שני הצדדים ובמידת תחושת האמון השוררת ביניהם. מחויבות להסכם תאפשר את הצלחתו בעוד חשדנות הדדית תגרור את הפרתו במוקדם או במאוחר.
==הכרה בזכויות המיעוט הפלשתינאי==[6]
מאז אמצע שנות ה-30 ובשל חולשותיו ותלותו במדינות ערב נוסף על כוחה הגובר של התנועה הציונית, היה המיעוט הלאומי הפלשתיני שרוי בדילמה יסודית. מדינות ערב במסגרת הרחבה יותר של הסכסוך הישראלי- ערבי, ניצלו את חולשתו ותלותו של המיעוט הפלשתיני ועשו בו שימוש פוליטי ומניפולטיבי. יחסי הכוחות הללו הביאו את המיעוט הלאומי הפלשתיני להיות חסר השפעה בשנים בהם נתקבלה ההכרעה על גורלה של ישראל המנדטורית בשנים 1947-1949. במשך עשור היה המיעוט הלאומי הפלשתיני דומם וגם הופעתו בשנות ה-60 נעשתה רק מתוך שימוש מניפולטיבי בין היריבויות הבין- ערביות. היה זה רק לאחר מלחמת ששת- הימים וביתר שאת אחרי מלחמת יום הכיפורים שהבשילו התנאים ליצירת מעמד של עצמאות יחסית. אותה התחייבות של מדינות ערב למה שמכונה "עניין פלשתין" ( קצ'ית פלשתין). מחויבות זו נובעת מתוך הצורך להגן על ערביותה של פלשתין ורואה את הפגיעה בה כאיום בשתי מובנים. 1. פגיעה בערביותה של פלשתין כמוה שפגיעה בערביותו של המזרח התיכון. 2. זוהי גזילת מולדתו של עם המזוהה עם שאר עמי האומה הערבית. מלחמת ששת הימים אפשרה את התחזקותה של התנועה הפלשתינית על רקע חולשתן היחסית של ארצות ערב. יתרה מכך, גורלה של ארץ ישראל (גורל פלשתין- בעיניהם) נפתח מחדש ויצר הזדמנות במחנה הפלשתיני להשפיע מחדש על גורל מולדתם. בתקופה שבין ספטמבר 1970 לבין מלחמת יום הכיפורים הצליח המיעוט הפלשתיני לבסס את מעמדו בשלשה תחומים. 1. בשורה של תמרונים פוליטיים הצליח אש"פ ובמרכזו הפת"ח לבסס את עצמו כארגון העל המאגד את כל הגורמים המשמעותיים של הזרם הפדאיני. 2. פעולות הטרור ובראשן טבח הספורטאים במינכן 1972, שמרו את "בעיית פלשתין" בתודעתו של העולם ושיכנעו רבים כי לא ניתן לעקור את התופעה מן השורש ובכל הסדר עתידי צריך לקחת תופעה זו בחשבון. 3. אש"פ הצליח לבסס חלופה שילטונית בלבנון ויצר תשתית נוחה לפעולות פוליטיות במדינה שמשטרה חלש מכדי לכפות על הפלסטינים אפוטרופוסות או להגביל את תביעותיהם. לאחר מלחמת ששת הימים היה מוסכם ומקובל לראות את המימד הפלשתיני של הסכסוך ככזה המתמקד במישור ההומניטרי. מרכז הכובד של גישה זו היה פתרון בעיית הפליטים כפי שהופיעה בהחלטת מועצת הביטחון 242. גישה זו דיברה על לא יותר מאשר מחווה פוליטית של השבת כמה סמלי פליטים אל מדינת ישראל ולא נגעה לשאלת לאומיותו של עם פלשתין. עם עליית משקלו של אש"פ נשמעו לראשונה הרהורים במושגים אלה בזירה העולמית בארצות הברית בשנים 1968-1970. מלחמת יום הכיפורים חוללה תמורה נוספת משתי סיבות: 1. ארצות הברית שתיווכה בהסדר בין ישראל למדינות ערב הייתה חייבת להתחשב בתביעות של אש"פ בעקבות ההכרה בו מצד מדינות ערב ובראשן מצריים. 2. החשש של ארה"ב שמא אי שיתופו של אש"פ בהסדר יערער את יציבות המשא ומתן מצד המדינות הערביות. חשש זה היה גדול יותר מהחשש שבחיזוק גורם כמו אש"פ העלול לגרום לאי יציבות בהמשך תהליך המשא ומתן. יתרה מכך, ידוע היה כי ברית המועצות שיחרה לפיתחו של אש"פ במטרה להשיג דריסת רגל במזרח התיכון, מהלך שארצות הברית הייתה מעוניינת למנוע. בשנים האחרונות התבסס קונצנזוס רחב, שאם לא יובא בחשבון המימד הלאומי של הבעיה הפלסטינית אי אפשר יהיה להסדיר את המצב במזרח התיכון. הכרתה של סוריה בזכויות הלאומיות של הפלסטינים מגדיל את כוחה ומאפשר לה להטיל ווטו על הסדרים שאינם מקובלים עליה. יחסן של מצריים וערב הסעודית לבעיה מונע מתוך זהירות מפוכחת תוך הכרת הסיכון בצד התועלת. במישור הבינלאומי מקובלת הכרה זו על רוב המדינות שכן היא מוצגת כמאבק לשחרור לאומי של עם המצוי תחת שלטון קולוניאלי- נושא הקרוב לליבן. דעת הקהל העולמית התרגלה אף היא לראות את הסוגיה הפלסטינית גם במימד הלאומי שלה. שנים ארוכות בהם עמד הנושא במקום מרכזי בתקשורת הביא לדיעה הרווחת שצריך לעשות משהו בשביל הפלסטינים ובשנים האחרונות קושר ה"משהו" עם "מולדת". אפילו ארצות הברית, ירדן וישראל מכירות במשקלו של המימד הלאומי הפלשתינאי ונאלצות לשקול את עובדת קיומו ואת ההתחשבות בו בכל הסדר עתידי.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- עורכים: אלוף הר אבן, יחיעם פדן, בין מלחמה להסדרים: הסכסוך הערבי- ישראלי לאחר 1973, תל אביב: זמורה, ביתן, מודן, תשל"ז
- קנת ו. שטיין, סמואל ו. לואיס, שריך ג'. בראון- עושי שלום, מרדכי גזית, משא ומתן ותיווך במזרח התיכון, תל אביב: אוניברסיטת תל אביב מרכז משה דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה, 1993.
- עמר בר לב, הסדר ביטחון בגולן, תל אביב: ספריית פועלים, תשנ"ט.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
באתר - (אתגר- מגזין פוליטי תרבותי)