מעמדה הבינלאומי של ירושלים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מייק פנס נואם בכנסת בינואר 2018 - מבטיח שהשגרירות תעבור לירושלים עד סוף 2019

מעמדה החוקי של ירושלים, על פי חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל וחוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי, הוא שירושלים המאוחדת והשלמה היא חלק ממדינת ישראל ועיר בירתה. מעמדה החוקי של ירושלים לפי החוק הבינלאומי מורכב, ונתון במחלוקת.

ב-2 באוגוסט 1948 פורסם מִנשר ״שלטון צבא-הגנה לישראל בירושלים, מִנשר מס׳ 1״. למִנשר צורפה גם מפת הסבר. כמו במקרה של המִנשר על ארץ ישראל שנספח לפקודת שטח השיפוט והסמכויות שפורסמה ב-22 בספטמבר 1948, המִנשר על ירושלים, שדרשה מאז ומעולם טיפול מיוחד, החיל את המשפט של המדינה על שטחי ירושלים וסביבותיה שהוחזקו בידי צה״ל ב-1948, ובעקבותיו בא מִנשר מס׳ 2, שמינה מושל צבאי לעיר, דב יוסף[1].

ב-13 בדצמבר 1949 הכריזה מדינת ישראל על מערב ירושלים שהייתה בשליטת ישראל, כעל בירתה בתקופה שבה ירושלים הייתה מחולקת. במלחמת ששת הימים השתלטה ישראל על מזרח ירושלים, ואיחדה את שני חלקי העיר תחת ריבונותה, והחילה בה את החוק הישראלי מכוח צו ממשלה. חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל אשר נחקק בשנת 1980 התאים את מעמדה של העיר בחקיקה ראשית של הכנסת, למצב אשר שרר בה מאז איחודה בפועל, וירושלים המאוחדת מהווה, לפי החוק הישראלי, חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל.

ארצות הברית מכירה בירושלים, באופן רשמי, כבירת ישראל מאז נאום ירושלים (2017) של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ. ישנן מדינות (בהן רוסיה) המכירות בריבונותה של ישראל על מערב העיר (כלומר רואות בקו הירוק את גבול הריבונות הישראלית), וחלקן אינן מכירות בחלק כלשהו של ירושלים כחלק ממדינת ישראל. עמדתן של חלק מהמדינות מעורפלת.

רוב המדינות וארגונים בינלאומיים רבים אינם מכירים דה יורה בירושלים כבירת ישראל, ולא מקבלים את סיפוח מזרח ירושלים. בירושלים פועלות כיום שגרירויותיהם של ארצות הברית וגואטמלה[2]. שגרירויותיהן של צ'כיה[3], פנמה[4], הונדורס[5], רומניה[6], הפיליפינים[7] וסלובקיה[8] מתעתדות לעבור לירושלים.

המעמד החוקי במשפט הבינלאומי

מאז 1948 מעמדה החוקי של ירושלים מורכב בעיני רבים, בעיקר בשל חוסר מודעות לעובדות, ובשל סיבות פוליטיות.

כל חוות הדעת המשפטיות מקנות לישראל זכות חוקית על מערב ירושלים, וחלקן אף על מזרח העיר. אך למרות זאת, מרבית ממדינות העולם עדיין חוששת להכיר במוצהר בירושלים כבירת ישראל.

החלטות בעלות תוקף חוקי-בינלאומי

ב-5 באפריל 1920 בעת ועידת סן רמו, בה השתתפו נציגי מדינות ההסכמה שניצחו במלחמת העולם הראשונה, התקבלה החלטה לאשר את כתב המנדט על ארץ ישראל. ההחלטה אומצה על ידי חבר הלאומים לאחר כשנתיים, ב-24 ביולי 1922. על פי הנוסח שאושר, המנדט הבריטי יהיה אחראי ליצור בארץ ישראל תנאים אשר יבטיחו את הקמת בית לאומי לעם היהודי בשטח שבין הירדן לים (לאחר שסעיף 25 מאפשר להחריג את עבר הירדן המזרחי). סעיף 5 קובע כי המנדטורי יהיה אחראי לכך שלא תינתן שליטה בשטח לאף גורם מדיני אחר[9]. בנוסח אין אף סעיף המחריג את מעמדה של ירושלים.

החלטות אלו עוגנו במגילת האו"ם בסעיף 80 פרק 12, והקנו להם תוקף מחייב במשפט הבינלאומי.

החלטה זו היא היחידה בעל תוקף מחייב במשפט הבינלאומי בנושא גבולות מדינת ישראל[10], והיא קודמת ועולה על תוכנית החלוקה מכ"ט בנובמבר 1947 שהתקבלה כהמלצה בלבד, ללא תוקף משפטי מחייב[11].

החלטות ללא תוקף משפטי-בינלאומי מחייב

תוכנית החלוקה קבעה כי ירושלים תהיה חלק מאזור בשליטה בינלאומית (שאמור היה לכלול גם את בית לחם), בהובלת מושל זר שימונה על ידי האו"ם, ומועצה שתורכב מנציגי התושבים של האזור. לאחר מלחמת השחרור וחלוקת ירושלים בין ישראל לירדן, נערך בעצרת האו"ם דיון שהסתיים בקבלת החלטה הקוראת לבנאם את ירושלים, אך לא נעשו ניסיונות רציניים ליישם את ההחלטה.

בעקבות חוק ירושלים קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם ב-20 באוגוסט 1980 את החלטה 478 שבה נאמר כי "חוק ירושלים חסר תוקף ויש לבטלו באופן מיידי." בהחלטה תמכו 14 מדינות, 0 התנגדו, ו-1 (ארצות הברית) נמנעה. ההחלטה קראה לחברות האו"ם להוציא את שגרירויותיהן מירושלים.

טענות משפטיות

ישנם מספר מומחים לחוק הבינלאומי הטוענים כי אף אם היה צריך להתייחס להחלטות אלו כמחייבות - עדיין לישראל ישנה זכות חוקית לשלוט על יהודה ושומרון ומזרח ירושלים. לטענתם, כיבוש שטח חסר-ריבונות מתוך הגנה עצמית מקנה זכות לריבונות על השטחים שנכבשו. לפי שיטה זו, מערב ירושלים נותרה חסרת ריבונות עם עזיבת הבריטים ב-1948, וישראל כבשה שטח זה כהגנה עצמית, ולכן ישראל זכאית לטעון לריבונות על מערב ירושלים. כהמשך ישיר לתפיסה זו, השטחים שנכבשו מירדן במלחמת ששת הימים נותרו חסרי ריבונות, ולכן ישראל זכאית לטעון לריבונות על יהודה ושומרון ומזרח ירושלים.

בשנת 1970 כתב סטיבן שוובל, לימים נשיא בית הדין הבינלאומי בהאג, חוות דעת לפיה "יש לישראל זכות בעלות עדיפה בשטח שהיה פלשתינה לרבות ירושלים כולה, מאשר לירדן או למצרים". שוובל נימק את עמדתו בכך שמעמדה הקודם של ירדן בירושלים נבע מפלישה בלתי חוקית בתוקפנות צבאית, ולעומת זאת ישראל נכנסה לשטח ב-1967 במלחמת מגן[12]. דברי שוובל צוטטו בפי שגריר ישראל באו"ם ב-1977, כדי להדוף יוזמות אנטי-ישראליות בעצרת הכללית[13].

תולדות המעמד החוקי של ירושלים

עד הקמת מדינת ישראל

ב-5 באפריל 1920 אושר ועידת סן רמו כתב המנדט על ארץ ישראל, על פיו המנדט הבריטי יהיה אחראי ליצור בארץ ישראל בשטח שבין הירדן לים (ובכלל זה ירושלים) תנאים אשר יבטיחו את הקמת בית לאומי לעם היהודי ויבטיח שלא תינתן שליטה בשטח לאף גורם מדיני אחר[14]. ההחלטה אומצה על ידי חבר הלאומים לאחר כשנתיים, ב-24 ביולי 1922. החלטות אלו עוגנו במגילת האו"ם בסעיף 80 פרק 12, והקנו להם תוקף מחייב במשפט הבינלאומי.

תוכנית החלוקה (אשר אין לה תוקף מחייב ולא מומשה) קבעה כי ירושלים תהיה חלק מאזור בשליטה בינלאומית (שאמור היה לכלול גם את בית לחם), באמצעות מושל זר שימונה על ידי האו"ם, ומועצה שתורכב מנציגי התושבים של האזור. כעבור שנתיים חזרה עצרת האו"ם והחליטה על בינאום ירושלים, גם להחלטה זו אין תוקף מחייב.

קביעת ירושלים כבירת ישראל

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הכרזת ירושלים כבירת ישראל

בתום המערכה על ירושלים במלחמת העצמאות חולקה ירושלים בין ישראל לבין ירדן (בית לחם נותרה בידי ירדן). מדינת ישראל הכריזה על ירושלים המערבית כעל חלק משטחה בהחלטת הממשלה הזמנית של ישראל ב-2 באוגוסט 1948[15].

משכן הכנסת בירושלים

ישיבתה הראשונה של הכנסת הראשונה ב-14 בפברואר 1949 (ט"ו בשבט תש"ט) התקיימה בבניין הסוכנות היהודית בירושלים, אולם ישיבותיה הבאות של הכנסת, עד דצמבר 1949, התקיימו בבניין קולנוע קסם ובמלון "סן רמו" בתל אביב. גם מוסדות המדינה האחרים פעלו מתל אביב עד שהועברו בהדרגה לירושלים החל מדצמבר 1949. ההכרזה על העיר כעל בירת המדינה התקיימה רק ב-13 בדצמבר 1949, באמצעות הודעה שהביא ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, בפני מליאת הכנסת, שכללה בקשה מן הכנסת להעביר את ישיבותיה לירושלים[16]. הכנסת אישרה את ההודעה, וקיימה את ישיבותיה הבאות בירושלים.

ההכרזה באה על רקע שתי התפתחויות בזירה הבינלאומית: כינוס ועידת יריחו שבה הכריזה ירדן על סיפוח הגדה המערבית, ובכלל זה מזרח ירושלים, ודיון בעצרת הכללית של האו"ם בדבר יישום החלק בתוכנית החלוקה שעוסק בבינאום ירושלים ובית לחם. גורמים רבים בעולם, בייחוד נוצרים-קתולים, התנגדו לחלוקת ירושלים בין ישראל לירדן, ובפרט לקביעתה של ירושלים כבירת מדינת ישראל, ופעלו להקמת גוף בינלאומי שישלוט בעיר, ואשר בו יהיו נציגי היהדות, הנצרות והאסלאם. תוכנית זאת כונתה תוכנית האינטרנציונליזציה[17]. הדיון בעצרת האו"ם הסתיים בקבלת החלטה הקוראת לבינאום ירושלים, אך לא נעשו ניסיונות רציניים ליישם את ההחלטה.

במשך השנים שלאחר מכן הביעו מדינות ברחבי העולם מחאה כלפי ישראל על שהיא מעבירה מוסדות שלה לירושלים וישראל ניהלה מערכה דיפלומטית בדרישה שירושלים והדרך אליה תישאר חלק ממדינת ישראל[18]. כך, בעת שישראל הכריזה על העברת משרד החוץ לירושלים, בשנת 1952, הביעו ארצות הברית ומדינות אחרות מורת רוח מכך[19].

איחוד העיר לאחר מלחמת ששת הימים

מפה שמדגישה את האזורים השנויים במחלוקת

מיד אחרי מלחמת ששת הימים הוסיפה הכנסת סעיף לפקודת סדרי השלטון והמשפט (סעיף 11ב), המסמיך את ממשלת ישראל להחיל בצו את החוק הישראלי על שטחים בתחומי ארץ ישראל (בגבולות המנדט הבריטי). הממשלה החליטה להחיל את החוק הישראלי גם על השטח המכונה מזרח ירושלים, כלומר - על שטח עיריית ירושלים הירדנית, ובנוסף על כפרים, עיירות ושטחים פתוחים שנמצאו מעבר לקו הירוק, מצפון, ממזרח ומדרום לירושלים. מרבית הקהילה הבינלאומית אינה מכירה בהחלת החוק הישראלי ורואה במזרח ירושלים חלק מהשטחים המוחזקים, ובשכונות היהודיות שהוקמו בה - התנחלויות[20]. ממשלת ישראל טענה במספר פורומים בינלאומיים כי החלת החוק על השטח אינה סיפוח, אולם לפי פסיקת בית המשפט העליון, חוקי מדינת ישראל חלים במלואם גם על מזרח ירושלים, ולכן דינו כסיפוח.

האיחוד זכה למחאה מצד מדינות שונות ובעקבות הסיפוח העלו גורמים שונים מחדש את הדרישה לבינאום ירושלים[21]. ספרד הגישה לעצרת האו"ם הצעת החלטה לאישרור הדרישה לבינאום ירושלים[22]. שר החוץ של הולנד, לעומת זאת, דחה את הדרישה לבינאום ירושלים[23]. בריטניה ניסתה לגבש הסכמה על תוכנית לבינאום העיר העתיקה[24].

חוק ירושלים

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל

ב-30 ביולי 1980 אושר בכנסת חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל. בתגובה קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם ב-20 באוגוסט 1980 את החלטה 478 שקוראת לביטול החוק. בעקבות ההחלטה, העבירו כל 13 המדינות את שגרירויותיהן מירושלים, רובן לתל אביב. (פרגוואי ובוליביה מחזיקות שגרירויות במבשרת ציון, שאיננה נחשבת כחלק מהעיר.) הולנד השאירה בירושלים משרד של השגרירות לשירות תושבי העיר.

ב-1984, לאחר מאמצים דיפלומטיים, החזירו קוסטה ריקה ואל סלוודור את שגרירויותיהן בישראל לירושלים, אך ב-2006, לאחר מלחמת לבנון השנייה, החליטו שתי המדינות להחזיר את השגרירויות לתל אביב, במטרה לשפר את יחסיהן עם ארצות ערב[25]. ב-14 במאי 2018 הועברה שגרירות ארצות הברית בישראל לירושלים.

היחס הבינלאומי לנושא

עמדת ישראל

ישראל רואה בירושלים המאוחדת את "בירת הנצח של מדינת ישראל ושל העם היהודי". במילים אלה הגדירו בכירים ישראלים את ירושלים מספר רב של פעמים (כך, למשל, הגדיר יצחק רבין את מעמדה של ירושלים בנאום שנשא לרגל חתימת "הצהרת העקרונות" של הסכמי אוסלו בספטמבר 1993). משרד החוץ מחזק טענה זו באומרו: "יהודים ישבו בירושלים ברציפות משנת 1004 לפנה"ס, אז דוד המלך הכתיר את ירושלים כבירת ממלכתו. לעם היהודי יש קשר רוחני איתן לירושלים[26]."

חופש הדת והפולחן

בסעיף 3 לחוק יסוד: ירושלים בירת ישראל, מתחייבת ישראל לשמור על המקומות הקדושים לכל הדתות בעיר ולהימנע מכל פגיעה בחופש הגישה למקומות הקדושים וקיום הפולחן בהם. עם זאת, ישראל מגבילה לעיתים קרובות את הכניסה ליהודים להר הבית, ואוסרת בפועל על תפילה בהר, בטענה שהדבר הכרחי לשם שמירה על הביטחון והסדר הציבורי. גורמים ישראלים (למשל, גולדה מאיר בספרה האוטוביוגרפי "חיי"[27]) האשימו בעבר את הממשל הירדני בהצרת חופש הדת ליהודים בעת שלטונו במזרח ירושלים, ובהחרבת מוסדות דת יהודיים רבים. מבין האתרים היהודים הדתיים שהוחרבו או נפגעו במהלך שלטון ירדן במזרח העיר אפשר למנות את האתרים הבאים:

בניגוד להסכם שביתת הנשק בין ישראל וירדן מ-1949, לא הותרה גישה של יהודים ישראלים לכותל המערבי ולשאר האתרים הקדושים ליהודים במזרח ירושלים.

בניית העיר והרחבתה

מאז ראשית שנות ה-50 שוכנים כל מוסדות השלטון המרכזיים של מדינת ישראל (למעט משרד הביטחון) בחלקה המערבי של ירושלים. לאחר מלחמת ששת הימים העבירה ממשלת ישראל את משרד המשפטים לרחוב צלאח א-דין בחלקה המזרחי של העיר. פגישות של ראשי המדינה עם מנהיגים זרים ועם דיפלומטים נערכות בדרך-כלל בירושלים. נדיר שנציגים של מדינות זרות מחרימים פגישות רשמיות בירושלים עקב העדר ההכרה בירושלים כבירת ישראל, אולם היו מקרים שבהם ביקשו הנציגים הזרים שהפגישות תערכנה במערב העיר. מלך ירדן, עבדאללה השני, העדיף לקיים את ביקורו הרשמי הראשון בישראל בתל אביב ולא בירושלים.

מאז 1967 בנתה ישראל מספר רב של שכונות ברחבי ירושלים, בפרט במזרח העיר. כולן נועדו להתיישבות יהודים. 24% מהיהודים בירושלים חיים בשכונות שבמזרח העיר.

עמדת ארצות הברית

ב-6 בדצמבר 2017 הכריז נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ בנאום שכונה "נאום ירושלים" כי ארצות הברית מכירה בירושלים כבירתה של מדינת ישראל. עד אז נמנעה ארצות הברית במשך שנים רבות מלהכיר רשמית באף חלק מירושלים כחלק ממדינת ישראל, בהתאם להחלטת האו"ם על בינאום ירושלים[28]. שגרירות ארצות הברית בישראל הועברה מתל אביב לירושלים ב-14 במאי 2018.

בדרכון של אזרחי ארצות הברית שנולדו בירושלים מצוין "ירושלים" בסעיף "ארץ הלידה", לעומת "ישראל" עבור אזרחי ארצות הברית שנולדו בשאר חלקי ישראל. תקנה של הקונגרס מ-2002 דרשה לרשום אזרחים שנולדו בירושלים כמי שנולדו בישראל. הממשל סירב למלא תקנה זאת בטענה שתקנות הקונגרס הן המלצות לא מחייבות. החלטת הקונגרס משקפת את הלך הרוחות בקונגרס האמריקאי, אך איננה מחייבת חוקתית; ב-8 ביוני 2015, במהלך משפט זיבוטפסקי נגד קלינטון, שדרש לרשום את מקום הולדתו כ"ישראל" בהתאם לתקנת הקונגרס, פסל בית המשפט העליון את התקנה. בית המשפט פסק כי הקונגרס חרג מסמכויותיו בחקיקת חוק זה, וכי סמכויות ההכרה הדיפלומטית בריבונות ממשלה זרה (במקרה זה על ירושלים), כפי שהוא מתבטא ברישום בדרכון, הם בסמכות בלעדית של הנשיא (האחראי על מחלקת המדינה שרושמת את הדרכון).

ביוני 2007, עם ציון 40 שנה למלחמת ששת הימים, קיבל בית הנבחרים של ארצות הברית את החלטה מס' 152, שבה כלולים, בין היתר, הסעיפים הבאים:

  • הקונגרס מברך את אזרחי ישראל לרגל 40 שנה למלחמת ששת הימים, שבה הביסה מדינת ישראל את אויביה, שמטרתם הייתה השמדת המדינה היהודית.
  • הקונגרס מברך את תושבי ירושלים ותושבי ישראל לרגל 40 שנה לאיחוד העיר ההיסטורית.
  • הקונגרס משבח את ישראל על אופן ניהול העיר הבלתי-מחולקת של ירושלים ב-40 השנה האחרונות, תוך מתן כבוד לכל הדתות בעיר.

במהלך השנים העלו אישים אמריקניים הצעות שונות לגבי מעמד ירושלים, וארצות הברית עמדה על כך שמעמד ירושלים צריך להקבע בהסכם בין הצדדים[29].


Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חוק שגרירות ארצות הברית בירושלים

"חוק שגרירות ארצות הברית בירושלים" (באנגלית: Jerusalem Embassy Act of 1995, בתרגום חופשי לעברית: חוק השגרירות בירושלים של 1995) נחקק על ידי הקונגרס של ארצות הברית בשנת 1995. בחוק נאמר: "יש להכיר בירושלים כבירת מדינת ישראל, ושגרירות ארצות הברית בישראל תועבר לירושלים לא יאוחר מה-31 במאי 1999". על פי החוק, נשיא ארצות הברית היה רשאי לדחות את ביצוע העברת השגרירות מדי שישה חודשים, וכך אמנם נעשה עד 2017.

עמדת האו"ם

עמדת האו"ם בנושא ירושלים מבוססת על החלטה 181 של העצרת הכללית ("תוכנית החלוקה") והחלטות אחרות של העצרת הכללית ושל מועצת הביטחון שבאו בעקבותיה. בסך הכל היו 6 החלטות של מועצת הביטחון של האו"ם שמגנות או שוללות את ניסיונות ישראל לאחד את ירושלים.

בעקבות חוק ירושלים קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם ב-20 באוגוסט 1980 את החלטה 478 שבה נאמר כי "חוק ירושלים חסר תוקף ויש לבטלו באופן מיידי." בהחלטה תמכו 14 מדינות, 0 התנגדו, ו-1 (ארצות הברית) נמנעה. ההחלטה קראה לחברות האו"ם להוציא את שגרירויותיהן מירושלים.

בעקבות ההחלטה אכן עזבו את ירושלים 13 השגרירויות שהיו בה: בוליביה, צ'ילה, קולומביה, קוסטה ריקה, הרפובליקה הדומיניקנית, אקוודור, אל סלוודור, גואטמלה, האיטי, פנמה, אורוגוואי, ונצואלה והולנד.

למספר מדינות, בהן הולנד, בריטניה, ארצות הברית ויוון, יש בירושלים קונסוליות או משרדים דפלומטיים. למעט המשרד הדיפלומטי ההולנדי, כל המשרדים האחרים הם קונסוליות שאינן מואמנות למדינה כלשהי ואינן כפופות לשגרירויות הנמצאות בתל אביב. חלק מהקונסוליות האלה הוקמו עבור נתיני המנדט הבריטי עוד לפני 1948. כיום הן משרתות בדרך-כלל את תושבי ירושלים, וכן את תושבי יהודה ושומרון ורצועת עזה הפלסטינים, ולעיתים גם את המתנחלים. המשרד הדיפלומטי ההולנדי הוקם לאחר מעברה של השגרירות ההולנדית בחזרה לתל אביב ב-1980, והוא משרת את אזרחי ישראל המתגוררים בירושלים.

עמדת הפלסטינים

האוריינט האוס שימש משנות ה-80 עד תחילת המאה העשרים ואחת כמטה של מוסדות פלסטינים לאומיים שונים במזרח ירושלים

בהצהרת העצמאות של אש"ף מ-1988 ירושלים מוגדרת כבירת פלסטין. הרשות הפלסטינית אף העבירה בשנת 2000 חוק המגדיר את מזרח ירושלים כבירת פלסטין, והחוק אושרר ב-2002 על ידי נשיא הרשות הפלסטינית, יאסר ערפאת.

יש ארגונים פלסטיניים, בפרט כאלה שאינם מכירים במדינת ישראל, הרואים בירושלים כולה בירה עתידית למדינה הפלסטינית.

לפי משרד ההסברה הפלסטיני, העמדה הרשמית של הפלסטינים לגבי ירושלים מורכבת מארבע נקודות:

  • מזרח ירושלים הוא שטח כבוש, לפי החלטה 242 של האו"ם, והפלסטינים רואים במזרח ירושלים חלק ממדינה פלסטינית ריבונית, לכשתוקם.
  • לפי הסכמים קודמים בין ישראל לפלסטינים, מעמדה של ירושלים פתוח למשא ומתן.
  • על ירושלים להישאר עיר פתוחה, נגישה ובלתי מחולקת, בכל פתרון עתידי לשאלת הריבונות בעיר.
  • מדינה פלסטינית תישאר מחויבת לחופש הדת והפולחן, ותשתמש בכל האמצעים כדי לשמר ולהגן על מבנים דתיים.

עמדת מדינות ערב

מדינות ערב אינן מכירות בירושלים כבירת ישראל, ורואות במזרח ירושלים שטח כבוש שעתיד להיות בירת המדינה הפלסטינית לכשתקום. מדינות ערב המכירות במדינת ישראל נוטות לראות במערב העיר חלק ממדינת ישראל[דרוש מקור]. בתקשורת הערבית משמש השם "תל אביב" כשם נרדף לממשלת ישראל, כאילו הייתה תל אביב בירת ישראל.

עמדת האיחוד האירופי

עמדת האיחוד האירופי היא שיש למצוא פתרון הוגן לשאלת מעמדה החוקי של ירושלים, במסגרת פתרון שתי המדינות, כחלק ממפת הדרכים, מתוך התחשבות בצרכים הדתיים וההשקפות הפוליטיות של כל הצדדים:

  • "האיחוד האירופי מתנגד לכל צעד שיפסוק מראש מה יהיה מעמדה העתידי של ירושלים, מתוך התבססות על החלטה 242 של מועצת הביטחון, ובייחוד נשללת האפשרות של תפיסת השטח בכוח.
  • "האיחוד האירופי מודאג מעמדות ישראל, המצמצמות את הסיכוי להגיע להסדר קבע בעתיד, וסותרות הן את מפת הדרכים שישראל התחייבה עליה והן את החוק הבינלאומי.
  • "האיחוד האירופי קורא לפתיחה מחודשת של המוסדות הפלסטיניים במזרח ירושלים, בהתאם למפת הדרכים, בייחוד האוריינט האוס ומשרד המסחר הפלסטיני, וקורא לממשלת ישראל להפסיק כל אפליה ביחס כלפי הפלסטינים במזרח העיר, בייחוד בכל הנוגע לאישורי עבודה, גישה לשירותי חינוך ובריאות, היתרי בנייה, הריסת בתים, מסים וניהול כספי."

ביוני 2007 נערך בפרלמנט האירופי אירוע לציון 40 שנה למלחמת ששת הימים. האירוע אורגן על ידי מרכז הקהילות היהודיות באירופה, בשיתוף גורמים נוספים. מתוך 785 חברי פרלמנט, רק כ-20 השתתפו באירוע. חלק מהנמנעים ציינו שהסיבה היא "הסכסוך המתמשך בין ישראל לפלסטינים בנוגע לשליטה במזרח ירושלים." מתוך אלה שהשתתפו, בלט נציג פינלנד האנו טאקולה, שהכריז בטקס כי "ירושלים מאוחדת, והיא שייכת לישראל." בעקבות הכרזת טראמפ ב-6 בדצמבר 2017 הודיעה גם צ'כיה כי היא מכירה בירושלים המערבית כבירת ישראל[30]. בדצמבר 2017 נשיא צ'כיה הודיע כי יעביר את השגרירות לירושלים[31] ואף הורה בפועל להיערך לכך[32]. ואולם באפריל 2018 הודיע ראש ממשלת צ'כיה שהשגרירות לא תעבור.

עמדת בריטניה

בריטניה נמנעה בהצבעה על החלטת החלוקה מ-1947, לפיה ירושלים אמורה להיות אזור בינלאומי הנשלט על ידי האו"ם. בפועל, במלחמת העצמאות נכבש החלק המערבי בידי ישראל, והחלק המזרחי, ובו העיר העתיקה, בידי ירדן. בריטניה הכירה דה פקטו בחלוקה זו, אך לא הכירה בריבונות כלשהי על ירושלים (בניגוד לקבלתה את סיפוח שאר הגדה המערבית לירדן).

לאחר מלחמת ששת הימים הביעו שגרירי בריטניה עמדות לפיהן בריטניה רואה במזרח ירושלים שטח כבוש.

בריטניה מחזיקה שגרירות בתל אביב. בירושלים ישנה קונסוליה של בריטניה שלא מסרה כתב האמנה למדינה כלשהי. הבריטים מאמינים כי זו דרכם להביע עמדה, לפיה אין כרגע לאף מדינה ריבונות על ירושלים[33], וכי מעמדה הסופי של ירושלים צריך להקבע רק כחלק מהסכם שלום בין ישראל לפלסטינים[33].

עמדת רוסיה

ב-6 באפריל 2017 הודיע משרד החוץ הרוסי כי הוא מכיר במערב ירושלים כבירת ישראל, וכי מזרח ירושלים צריכה להיות בירתה של המדינה הפלסטינית.

עמדת אוסטרליה

ב-2014 אמר היועץ המשפטי של ממשלת אוסטרליה במהלך דיון בפרלמנט, כי ממשלתו תחדל להשתמש בביטוי "שטח כבוש" כלפי אזורים הנמצאים במשא ומתן מתמשך, כגון מזרח ירושלים[34].

השגרירויות הזרות בירושלים

לשכת הנשיא בירושלים. כאן נמסרים כתבי האמנה של השגרירויות בישראל

כיום (2018) ממוקמות בירושלים שגרירויותיהם של ארצות הברית, גואטמאלה ופרגוואי.

רקע

השגרירויות הזרות שמוקמו בתל אביב עם קום מדינת ישראל, נשארו בה לאור העדר ההסכמה הבינלאומית להכרזת ישראל על בירתה. עם זאת, כתבי האמנה של השגרירויות נמסרו לנשיא מדינת ישראל, במשכנו שבירושלים.

לאחר מלחמת ששת הימים עברו מספר שגרירויות זרות לירושלים, ועד שנת 1973 שכנו בעיר 18 שגרירויות: מאירופה שגרירות הולנד, ארבע שגרירויות מארצות אפריקה - חוף השנהב, זאיר, קניה ואתיופיה ו-13 שגרירויות מדרום אמריקה ואמריקה המרכזית: בוליביה, צ'ילה, קולומביה, קוסטה ריקה, הרפובליקה הדומיניקנית, אקוודור, אל סלוודור, גואטמלה, האיטי, פנמה, אורוגוואי, ונצואלה. קביעת מקום השגרירויות לא הייתה הכרה רשמית בירושלים כבירת ישראל, אבל הייתה בה הכרה דה-פקטו בכך שירושלים היא מרכז השלטון הישראלי.

בשנת 1973 עקב ניתוק היחסים הדיפלומטיים של הארצות האפריקאיות עם ישראל אחרי ועידת אלג'יר של המדינות הבלתי מזדהות, לפני וגם בזמן מלחמת יום כיפור, שגרירויותיהן בירושלים ורוב של נציגויותיהן בגוש דן נסגרו. הארצות מאמריקה הלטינית והולנד המשיכו להחזיק את השגרירויות בבירת ישראל לפחות עד שנת 1980. בהמשך, תחת לחץ בינלאומי, בעקבות חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל והכרזת ירושלים כבירה מאוחדת על ידי הכנסת, הן העבירו בהדרגה את נציגויותיהן לגוש דן, כאשר האחרונה שעשתה זאת הייתה גואטמלה.

ב-1984, לאחר מאמצים דיפלומטיים, החזירו קוסטה ריקה ואל סלבדור את שגרירויותיהן בישראל לירושלים, אך ב-2006 החליטו שתי המדינות להחזיר את השגרירויות לתל אביב.

בשנות התשעים, כשהארצות האפריקאיות חידשו את יחסיהן הדיפלומטיים עם ישראל הן לא החזירו את השגרירים לירושלים אלא קבעו את מושביהם בגוש דן.

לאחר נאום ירושלים (2017) של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ בו הכיר בירושלים כבירת ישראל והודיע על העברת השגרירות לעיר החלה ישראל מהלך דיפלומטי לרתימת מדינות נוספות למהלך ולהעברת שגרירויותיהן לעיר. ב-1 במאי 2018 החזירה גואטמלה את שגרירותה לעיר[2] וב-14 במאי נפתחה גם שגרירות ארצות הברית[35]. ב-21 במאי הועברה לירושלים שגרירות פרגוואי אך חודשים מעטים לאחר מכן, בספטמבר 2018, החליטה פרגוואי, בעקבות פנייה של הרשות הפלסטינית, להשיב את השגרירות לתל אביב.[36] שגרירויות צ'כיה, הונדורס, רומניה ופנמה מתעתדות לעבור גם כן לעיר.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ הווארד גריף, ‏המנשר הנשכח של דוד בן גוריון מ-1948 על סיפוח יהודה ושומרון, נתיב 6 (119), נובמבר 2007, עמוד 55
  2. ^ 2.0 2.1 הארץשגרירות גואטמלה עברה למשכנה החדש בירושלים, באתר הארץ, 1 במאי 2018
  3. ^ משה ויסטוך, ‏מספר 3? נשיא צ'כיה האיץ את העברת שגרירות ארצו לירושלים, באתר כיפה, 8 במרץ, 2018
  4. ^ דניאל סיריוטי, הונדורס ופנמה צפויות להודיע על מעבר שגרירויותיהן לי-ם, באתר nrg‏, 26 בדצמבר 2017.
  5. ^ עמית ולדמן, ‏שגרירות הונדורס תעבור לירושלים, באתר ‏mako‏‏, ‏13 באפריל 2018‏
  6. ^ ניצן קידר, רומניה: מעבירים את השגרירות לירושלים, באתר ערוץ 7, 19 באפריל 2018
  7. ^ הארץ
  8. ^ גבי שניידר, ‏סלובקיה בעקבות ארצות הברית: תעביר את שגרירותה לירושלים, באתר ‏ערוץ הידברות, 4 ביולי 2018‏
  9. ^ כתב המנדט על פלשתינה - ארץ ישראל – ויקיטקסט, he.m.wikisource.org (בעברית)
  10. ^ פרופ' שוחטמן: גם החוק הבינלאומי קובע – יהודה ושומרון שלנו – JDN – חדשות, www.jdn.co.il (בhe-IL)
  11. ^ קלף מנצח - החלטות ועידת סאן רמו, ערוץ 7 (בעברית)
  12. ^ דורי גולד, המערכה על ירושלים, הוצאת ידיעות אחרונות-ספרי חמד, ת"א 2008, עמוד 166
  13. ^ דורי גולד, המערכה על ירושלים, הוצאת ידיעות אחרונות-ספרי חמד, ת"א 2008, עמוד 167
  14. ^ כתב המנדט על פלשתינה - ארץ ישראל – ויקיטקסט, he.m.wikisource.org (בעברית)
  15. ^ Jerusalem Declared Israel-Occupied City- Government Proclamation, ‏12 באוגוסט 1948 (באנגלית)
  16. ^ ראש הממשלה דוד בן-גוריון מודיע בכנסת כי ירושלים היא בירת ישראל
  17. ^ המשבר הרביעי, דבר, 12 באוגוסט 1949
  18. ^ המשך מלחמת העצמאות באמצעים אחרים, דבר, 24 באפריל 1958
  19. ^ אין ממשלת ישראל משיבה על האיגרת האמריקאית בעניין ירושלים, דבר, 23 ביולי 1952
    י. שוכמןהאיגרת האמריקאית, דבר, 1 באוגוסט 1952
  20. ^ דיון במועצת הביטחון על הר חומה (גם נציג ארצות הברית, שהתנגד להחלטה נגד הבנייה, מכנה את השכונה "התנחלות").
  21. ^ צרפת מתנגדת נמרצות לאיחודה של ירושלים, דבר, 30 ביוני 1967
  22. ^ הצעת החלטה ספרדית לעצרת, דבר, 10 ביולי 1967
  23. ^ הולנד מוכנה להשתתף בכח או"ם, דבר, 14 ביולי 1967
  24. ^ בריטניה מכינה תכנית לבינאום העיר העתיקה, דבר, 27 בנובמבר 1967
  25. ^ רויטרס, גם שגרירות אל סלבדור תעבור מי-ם לתל אביב, באתר ynet, 25 באוגוסט 2006
  26. ^ The Status of Jerusalem, ‏14 במרץ 1999 (באנגלית)
  27. ^ גולדה מאיר, "חיי", פרק 12 (עמ' 266), ספריית מעריב, תל אביב 1975.
  28. ^ תבוטל החותמת פלסטיין בדרכוני קונסוליית ארה"ב, דבר, 23 במרץ 1964
  29. ^ ארה"ב לא תעשה עסקה עם ברה"מ על חשבון ישראל, דבר, 17 במאי 1968
    Natasha Mozgovayaand Barak Ravid, U.S.: Only Israel, Palestinians should decide Jerusalem's future, Haaretz, Dec. 8, 2009.
  30. ^ מעריב אונליין, ‏לאחר נאום טראמפ: צ'כיה הודיעה כי היא מכירה בירושלים המערבית כבירת ישראל, באתר מעריב השבוע, 6 בדצמבר 2017.
  31. ^ איתמר אייכנר, אחרי הכרזת טראמפ: ישראל תפנה למדינות נוספות שיכירו בירושלים כבירה, באתר ynet, 6 בדצמבר 2017
  32. ^ ישראל היום, אלדד בק, עמוד 9, 17.12.17
  33. ^ 33.0 33.1 ראו הצגה רשמית של עמדת בריטניה ב דף זה באתר הקונסוליה הכללית של בריטניה בירושלים.
  34. ^ וואלה
  35. ^ טל שלו, אבי אשכנזי ומאיה הורודניצ'אנו‏, שגרירות ארה"ב נחנכה בירושלים; נתניהו: "זהו יום היסטורי", באתר וואלה! NEWS‏, 14 במאי 2018
  36. ^ עמית ולדמן, פרגוואי: נחזיר את השגרירות לת"א, באתר החדשות, 6 בספטמבר 2018