משתמש:Orangerbil/תחי ההבדל הקטן

הערך הפנימי הנ"ל יעסוק בהבדל הקטן ביותר, בין דה פקטו לדה יורה.

המטרה העיקרית הינה לקחת ערכים ולראות אותם לאחר שמבססים הכל על היסטוריה וסטטיסטיקה (שלדעתי יותר אובייקטיבים מהאשר דעה של אדם ו\או קבוצה).

למשל את הערך על ארגון המדינות הבלתי מזדהות:

דה יורה:

"המדינות הבלתי-מזדהות (באנגלית: Non-Aligned Movement או בקיצור NAM) הוא ארגון בינלאומי המאגד בתוכו 116 מדינות שאינן רואות עצמן כמשתייכות לחוג השפעתה של אף מעצמה. במקורו מדובר היה במדינות שביקשו לא להזדהות עם מדינות המערב או עם הגוש המזרחי. עם התמוטטותה של ברית המועצות אבדה במידה רבה הרלוונטיות הגיאופוליטית של הארגון, והוא מתמקד היום בנושאים הומניטריים כמו חיסול העוני, פיתוח כלכלי וכן בהתנגדות לקולוניאליזם ואימפריאליזם. הארגון מייצג 55% מתושבי כדור-הארץ וכשני שליש מהמדינות החברות באו"ם. רוב מדינות הארגון הן מדינות עולם שלישי."

דה פקטו:

ראשית לכל: המדינות הבלתי מזדהות היה מתקופת ייסודו ועד להתפרקות ברית המועצות ארגון אשר שירת בפועל את ברית המועצות ואת הליגה הערבית, שהיתה דה פקטו מפוצלת בין תמיכה בברית המועצות (סוריה, מצרים עד 1972, עיראק לוב ותימן הצפונית) ובין אלו התומכות בארה"ב (ערב הסעודית, בחריין, ירדן, מצרים החל מ-1974, כווית). בנוסף לכך, ישנן גם מדינות ערביות שתמכו בכוחות הקולוניאליסטים לשעבר (איחוד האמירויות ועומן). המדינות הערביות היחידות שניתן לומר עליהן שהיו דה פקטו מדינות בלתי מזדהות הינן לבנון ותימן הדרומית. אפילו ארגון הטרור אש"ף, וכן רובן המכריע של יוצאיו היו ארגונים פרו סובייטים דה פקטו.

עצם העובדה כי הארגון מתייחס לפאן ערביות, אידאולוגיה שהיא דה פקטו גזענית ("הומוגניות" ערבית במזרח התיכון, או:גירוש\שימוש באלימות כנגד יהודים,פרסים,טורקים,כורדים ועמים לא ערבים אחרים) ומיליטריסטית ("איחוד" בין אם בכוח ובין אם לא של המזרח התיכון תחת שליטה ערבית, ביטוי במקרה הנ"ל: מלחמת איראן - עיראק) ואולי אף קולוניאליסטית כאל "לגיטימית" מפריכה את הטיעון שלהם בנושא היותם לכאורה אנטי קולוניאליסטים. שכן סירבו לגנות את סדאם (או כל מנהיג אחר של מדינה חברה) בפלישותיו למדינות זרות בביצועי בפשעים כנגד האנושות במידה וביצע כאלו.

לדעתי הצנועה אין לשפוט ארגון לפי אוכלוסייתו, אם כי לפי יכולות החברות בו להחזיק (to sustain) את האוכלוסייה שלהן, אילולא הסיוע של העולם הראשון, לא יכלו מדינות כגון ניגריה ובנגלדש להחזיק מספר עצום של אנשים ביחס לגודל מדינותיהם.

דה יורה:

"המונח "אי-הזדהות" נטבע על ידי ראש ממשלת הודו ג'ווהרלל נהרו במהלך נאום שנשא ב-1954 בקולומבו בירת סרי לנקה. בנאום זה תיאר נהרו את "חמשת העמודים" (פּאנְצְ'שִיל) עליהם יש לבסס את היחסים בין סין להודו. חמישה עקרונות אלו הפכו מאוחר יותר לבסיס ארגון המדינות הבלתי-מזדהות, ואלו הם:

   כבוד לשלמות הטריטוריאלית (של המדינה האחרת)
   אי-התקפה הדדית
   אי-התערבות בעניינים פנימיים
   שוויון ותועלת הדדית
   דו-קיום בשלום

תחילתו של ארגון המדינות הבלתי-מזדהות בוועידה שהתקיימה ב-1955 בבאנדונג שבאינדונזיה, שקיבלה את הכינוי ועידת באנדונג, שבה הצהירו המדינות המשתתפות על רצונן לא להזדהות עם אף-אחד מן הצדדים בעימות האידאולוגי שבבסיס המלחמה הקרה. ועידת בנדונג היא אבן-דרך חשובה בהתפתחות ארגון המדינות הבלתי-מזדהות כתנועה פוליטית. על כל פנים, רק בשנת 1961 התקיימה בבלגרד הפסגה הרשמית הראשונה של המדינות הבלתי-מזדהות ביוזמתו של נשיא יוגוסלביה יוסיפ ברוז טיטו. מלבד טיטו ונהרו, המנהיגים שהיה להם חלק חשוב ביצירתו של הארגון היו נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר ונשיא אינדונזיה אחמד סוקרנו."

דה פקטו:

זה לא אותו ג'והלל נהרו שסירב להכיר בישראל (או באיזושהי יישות יהודית) ואף תמך בהסתה ובטרור נגדה? אגב, כולם יודעים כמה טובה היתה ההצעה שלו עבור "חבריו" הסינים (ב-1962 תקפה סין את הודו והפילה בפועל את ממשלתו), ולמרבה האירוניה, כמו חמשת ההסכמים הללו, גם העובדה שסין ציפצפה על הארגון ופתחה במלחמה הפכה לבסיס של הארגון, וזה יהיה בעיקר בשנות ה-70ת לאחר שחלק נכבד מהמדינות החברות בו יפתחו אחת מול השנייה במלחמות חסרות סיבה ויקרות בחיי אדם.

ועכשיו, ביחס להסכמים ולכיבודם בפועל:

" כבוד לשלמות הטריטוריאלית (של המדינה האחרת)"

פלישת עיראק לאיראן, הסכסוכים בקשמיר ובסודן הפלישה של אמין לטנזניה ובעיות הגבול של סין והודו. באמת צריך יותר מאילו?

"אי התקפה הדדית"

נו באמת.

"אי-התערבות בעניינים פנימיים" ספטמבר השחור למשל, לא היה צריך להתרחש, גם לא הדה סטביליזציה שעשתה מצרים של נאצר נגד לבנון, וגם לא השתלטות אש"ף על לבנון ובוודאי שלא כניסת הצבא הסעודי באופן מוגבל לתימן ב-2009. אבל היי!, בשביל זה יש "הסכם". ומה שעצוב זה שאת התדרדרות ספטמבר השחור לכדי עימות בין סוריה לירדן אנחנו מנענו.

"שוויון ותועלת הדדית" כווית הינה מדינת רווחה שבה העבדות חוקית לחלוטין, הליגה הערבית, עד היום אם אינני טועה מסרבת להתנצל על העבדות מעבר לכמה מילים (אם בכלל). ואם כבר חילול הסעיף הנ"ל: זכרו היטב את הנזק הבלתי הפיך שגרר מועמר קדאפי (ויותר מאוחר הליגה הערבית) לאפריקה בשנת 73. כאשר טען כי הליגה תשלח סיוע כלכלי לכל מדינה אפריקנית שתקטע יחסייה עם ישראל. שהיתה אז (ובמקומות כמו ויאטנם הינה עדיין) יצואנית טובה מאוד של חקלאות מודרנית. מיותר לציין שלמעט אוגנדה (שנכבשה ע"י טנזניה לאחר שאוגנדה פלשה אליה ב-1978) שום מדינה אפריקנית לא קיבלה סיוע כלכלי ו\או תעשייתי. חמדנותם של מנהיגי אפריקה מסויימים המיטו גורל כבד על מדינותיהם. שנתקעו עתה ללא חקלאות יעילה וללא סיוע (ובשל עוצמת הליגה הערבית באו"ם ובארגון המדינות הבלתי מזדהות, חלקן נותר כבול לארצות ערב באופן כפוי).

אין צורך להזכיר את התזה החמישית.

ועדת בנדונג סללה גם את התמיכה הכמעט בלתי מסוייגת של ארצות העולם השלישי (בינהן יפן עד לשנות השמונים המרכזיות) בצד הערבי של הסכסוך. עצם העובדה שישראל נודתה בלחץ הליגה הערבית (שייסדה מלכתחילה את הוועדה, מה שמוכיח כי הארגון הינו בפועל חלול מתוכן) מוכיחה כי מטרת הארגון הייחיה היתה לקדם את האידאולוגיה הפאן ערבית.

דה יורה:

ועידות הפיסגה של ארגון המדינות הבלתי-מזדהות מתקיימות מדי שלוש שנים. הפסגה הראשונה התקיימה בבלגרד ב-1961 בנוכחות 25 צירים, רובם מאסיה ואפריקה, וכן יוגוסלביה, קובה וקפריסין. הפסגה הבאה התקיימה בקהיר ב-1964 בהשתתפות 46 מדינות, כאשר רוב המדינות החדשות היו מדינות שזה אך נולדו בעקבות התמוטטות משטרים קולוניאליים באפריקה. בוועידה זו עסקו רבות בסכסוך הישראלי ערבי ובמלחמת הודו פקיסטן. הפסגה ב-1970 התקיימה בלוסקה, זמביה והייתה בין החשובות ביותר, מאחר שנקבעו בה מנגנונים קבועים לטיפוח קשרים כלכליים בין המדינות. הפסגה שהתקיימה ב-1973 באלג'יר עמדה בצילו של משבר האנרגיה, שהביא להתעשרות מהירה של כמה מחברות הארגון.

הפסגה האחרונה התקיימה ביולי 2009 בשארם א-שייח'. הוועידה הבאה מתוכננת לשנת 2012 באי כיש שבאיראן.

דה פקטו:

ע"ב ההתנהגות ההיסטורית של מצרים בשלטונו של נאצר, ובשל העובדה שבשנה זו ייסד ע"ב הבעת' את אש"ף, סביר להניח כי רוב מטרת המפגש היתה הסתה כנגדינו. שימו לב לכך שלא היתה שום ביקורת נגד מדינות אופ"ק שהתעשרו, ובכך הפירו את הסעיף הרביעי של הארגון כנאמר. כמו כן, בתקופה זו החלו לוב והליגה הערבית לגבע מהלכים דיפלומטיים ופוליטיים נגד ישראל החל מהצהרות בארגון הנ"ל ועד לשקר המאסיבי של קדאפי למנהיגי מדינות באפריקה, שגרר לעושר בערב, ולעוני באפריקה. אם הפגישה הבאה שלהם תהיה באירן כמתוכנן, אני צופה לכך שחלק מהמדינות יעדרו מהמפגש הבעייתי מנסיבות "היסטוריות".

כל מה שאמרתי הינו בפעול לא יותר מהרחבה של הכתוב בחלק האחרון של הערך.

התנגשות הציביליזציות

דה יורה:

התנגשות הציביליזציות הוא ספר מאת הפרופסור למדע המדינה סמואל הנטינגטון. יצא לאור בארצות הברית בשנת 1996.

הספר מציג את התאוריה כי חלוקת העולם לציוויליזציות שונות מהווה גורם מניע חשוב בהיסטוריה האנושית, ובפרט בעידן שלאחר המלחמה הקרה. הבסיס לספר זה היה מאמר בשם זהה שנכתב על ידי הנטינגטון בקיץ 1993, ובו נטען כי הקונפליקטים הבאים בין מדינות בעידן שלאחר המלחמה הקרה לא יהיו בעיקרם על בסיס כלכלי או אידאולוגי, אלא בעיקר התנגשויות בין תרבויות. זאת, בניגוד למאמר בשם קץ ההיסטוריה שפורסם על ידי פרופ' פרנסיס פוקויאמה בשנת 1989, ובו נטען כי העולם שלאחר המלחמה הקרה יהיה ביסודו אחיד ורגוע, עם לא יותר ממספר מועט של "כיסי" סכסוכים.

דה פקטו:

המלחמה הקרה לא תמה, רוסיה עדיין עויינת במידה מסויימת לארה"ב ולבנות בריתה, צפון קוריאה פיתחה נשק גרעיני ומכוונת אותו לעבר

התיאוריה תיראה מזווית ראיה של אזרח ארה"ב החי בתקופה בה האינטרנט היה די חלש מבחינת איכות המידע שהיה ניתן למצוא בו בנושא היסטוריה, ואחד ששומע היטב למה שהמדיה אומרת לו (זאת אני אומר מטענותיו חסרות השחר בנושא ישראל ויהדות וכן על "יחודיות" יפן).

דה יורה:

על פי הנטינגטון, ציוויליזציות העולם נחלקות ביסודן לשמונה ציוויליזציות.

דה פקטו:

מישהו שיחק יותר מדי בציביליזציה.

דה יורה:

הספר קובע כי הדת היא קריטריון מפתח בחלוקה לציוויליזציות (להוציא את זו האפריקנית, בעלת החשיבות הקטנה היחסית, שיש סימן שאלה לגבי עצם קיומה) עם זאת, הספר מסתייג וטוען שרק דתות גדולות מספיק במספר מאמיניהן (כשהקטנה בהן היא דת שינטו, של הציוויליזציה היפנית, המונה בערך 120 מיליון מאמינים) יכולה להוות בסיס לציוויליזציה, כגון הנצרות, ההינדואיזם, הבודהיזם והאסלאם.

דה פקטו:

השינטו הטהור מונה רק כ-4 מיליון איש, מספר המאמינים הטהורים בשינטו (ז"א, שאינו מהול בבודהיזם ו\או בנצרות) זהה למספר המאמינים הטהורים בקונפוציוס (בתור דת) וכן למספר המאמינים הטהורים בטאואיזם. ישנם כ-14 מליון יהודים. ז"א, יש יותר יהודים בעולם מהאשר מאמיני שינטו קונפוציוס וטאואוזים יחד. אין שום מדינה הינדית מוצהרת כיום ( דה פקטו יש את הודו ונפאל), וב- 1996 היתה רק נפאל מדינה הינדית מוצהרת. אין שום מדינה טאואיסטית מוצהרת כיום. ד"א, כבר סיפרתי לך שכיום ניתן להרוג מיליונים בלחיצת כפתור?

ד"א, הנוהג לערבב בין דתות, דבר שנפוץ ביפן ובסין, הינו חלק בלתי נפרד מהתרבות הסינית. (ז"א: יפן העתיקה מהסינים את מנהג ערבוב הדתות, דבר אחד מתוך רבים השולל את ה"יחודיות" לכאורה של יפן.)

דה יורה:

הציוויליזציה המערבית: הנצרות הקתולית והפרוטסטנטית. ציוויליזציה זו כוללת את מדינות אירופה הקתוליות והפרוטסטנטיות. ברמת דיוק גבוהה יותר, הנטינגטון מעביר את קו הגבול בין הציוויליזציה המערבית לזו האורתודוקסית בקו השבר שבין נוצרים מערביים (קתולים ופרוטסטנטים) לאורתודוקסיים. הציוויליזציה הלטינו-אמריקנית: ציוויליזציה זו דומה למערבית מבחינה דתית (נצרות מערבית), אך בשל ההיסטוריה והתרבות הייחודית לה, היא נחשבת לציוויליזציה לנפרדת. מיקומה בארצות אמריקה הלטינית, ממקסיקו שבצפון עד ארגנטינה וצ'ילה בדרום, וכמו כן היא כוללת גם את מדינות הים הקריבי מלבד האיטי. הציוויליזציה האורתודוקסית: כוללת את ארצות הנצרות האורתודוקסית לגווניה, ובראשם רוסיה. הציוויליזציה ההינדית: המדינות בעלי דת ההינדואיזם. הציוויליזציה הקונפוציונית: המדינות בעלי קירבה תרבותית והיסטורית לסין. הציוויליזציה היפנית: יפן בלבד, זאת בשל ההיסטוריה והתרבות הייחודית שלה, המפרידה אותה מהעמים הסיניים. הציוויליזציה המוסלמית: המדינות שבהן שולטת או לפחות רווחת הדת המוסלמית. הציוויליזציה הבודהיסטית: המדינות שבהן רווחת הדת הבודהיסטית.

דה פקטו:

מחק את הציביליזציה היפנית, היא גזלה הרבה מתרבויות בודהיסטיות, סיניות ואף מזו היהודית, חלק מהמנהגים היפניים; כגון תקיעה בשופר כונכייה קיים גם בהודו ובקוריאה, לקוריאנים היה את הוואצ'ה, שהוא בפועל סט רקטות עתיק על גלגלים (והופעל לפחות פעם אחת בעת המודרנית). זה לבד הינו דבר ייחודי לקוריאה, הרבה יותר מכל דבר הנחשב "יפני".

גם את הציביליזציה הקונפוציונית אפשר למחוק, שכן אין לקונפוציויזם שום השפעה על כמעט שום מדינה (אולי למעט ויאטנם), וכן, השפעתה על סין היתה מועטה מזו של הטאואיזם.

בקשר לציביליזצה המוסלמית: אריתריאה אינה מוסלמית, האוכלוסייה בה הינה (או לפחות היתה בשנות התשעים) מחצית נוצרית ומחצית מוסלמית.

ובקשר למערבית: סינגפור, המוגדרת כ-"סינו מערבית" הצהירה כי היא מבוססת על המודל הישראלי (שאינו מוגדר כמערבי), וכן הנצרות אינה הדת החזקה שם. אי לכך, היה להגדיר את סינגפור כ"תרבות בודדה".

בהנחה והמפה מבוססת על דה יורה (והיא כן, לפי הידע הלוקה לכאורה בהיסטוריה) למה מוגדר שטח "האיזור היהודי האוטונומי" כנוצרי?, הלא דה יורה המקום יהודי?.

בקיצור, חלק מהתרבויות הללו מבוססות על מעט מדי ידע.

דה יורה:

אפריקה: ישנה מחלוקת האם להחשיב את אפריקה כציוויליזציה בפני עצמה, מצד אחד יש לה היסטוריה ותרבות משותפת, ומצד שני היא אינה מאוחדת ומלוכדת. המושבות הבריטיות לשעבר באמריקה הלטינית: מדינות בעלות היסטוריה שונה מזאת של הציוויליזציה הלטינו-אמריקנית; אך בעלות תרבות משותפת, כאשר המושבות הבריטיות לשעבר מושפעות במידה רבה מהציוויליזציה. ישראל/היהדות: מדינה בעלת דת, תרבות והיסטוריה ייחודית, אך קטנה מדי כדי להחשיבה כציוויליזציה שלמה, מה גם שהיא מזוהה במידה מרובה עם הציוויליזציה המערבית. אתיופיה והאיטי: מדינות שאינן מזוהות במידה מספקת עם אף ציוויליזציה.

דה פקטו:

כעבור שש שנים נוסד האיחוד האפריקאי, והפריך את הטענה.

ארצות הלטיניות הפוסט בריטיות הן דה פקטו כמו ארצות אפריקה הפוסט קולוניאליסטית, רק ללא איחוד.

ישנם יותר יהודים מהאשר מאמיני שינטו טהור, קונפוציוניזם טהור וטאואיזם טהור ביחד. לפי דעתי אין לחשב ציבילזציות ע"י מדידת אוכלוסייה ושטח, שכן בעידן הגרעיני שניהם יכולים להשתנות בתוך שבוע בודד.

אם אתה מדבר על השפעה ולא על גודל, אצטרך להזכיר לך איזו דת נבעה מהיהדות? ואיזו אחת נוספת התבססה על השתיים הקודמות?.

בקשר לשטויות בנושא "מזוהה עם הציבילזציות המערביות": יפן מזוהה הרבה יותר עם התרבויות המערביות (אפילו האידיאולוגיה הרשמית שלהם היתה בשנות התשעים ונותרה עד היום "קפיטליזם"), ואם כבר, מבחינה היסטורית; הציביליזציה המערבית

הינה אויב של זו היהודית (אני מבסס טענה זו בעצם העובדה שמדינות באירופה נקטו ונוקטות במדיניות עויינת ביותר לישראל וליהודים).

כמו כן חוששני שמר סמואל (שהבסיס לשמו בא מעברית) לא התייחס ליכולת המעשית של המדינות. עד 1996 ישראל נכנסה למספר מלחמות נגד ארצות ערב וניצחה בכולן ניצחון טקטי לפחות, וזאת למרות ה"נחיתות" שמתוארת לפי הספר. ואילו ארה"ב (1955 עד 1975) וצרפת (1946 עד 1954) כשלו כישלון חריף נגד ויאטנם, שהיתה נחותה אליהן הן מבחינת אוכלוסייה, שטח, יכולת צבאית תיאורטית והן מבחינה תקציבית. דבר שנכון גם בנושא פלישת ברית המועצות לאפגניסטן.

אתיופיה הינה המדינה ה"זקנה" ביותר באפריקה, והיא היתה גם המתקדמת ביותר בתקופתה. אי לכך, אתיופיה עליונה ביחס לשאר ארצות אפריקה.

בקיצור: חוששני שלסמואל יש אולי תואר במדעי המדינה, אך אין לו שביב ידע בהיסטוריה.

דה יורה:

כאמור, הנטינגטון רואה בעידן שלאחר המלחמה הקרה את הציוויליזציות ככח המניע הראשי במערכת היחסים הבינלאומיים. אולם, לא רק זאת. ציוויליזציות, כפי שאכן ההיסטוריה מראה לנו, הן אותו "כח על" בהיסטוריה ששורד את שלל המהפכים שתרבויות, עמים ומדינות יכולים לעבור - אידאולוגיים, התנהגותיים, שלטוניים וכו'. ציוויליזציות נבדלות זו מזו בערכיהן הבסיסיים ובהשקפותיהן הבסיסיות והנחות היסוד במגוון שאלות ורעיונות. על פי הנטינגטון, בני האדם מגדירים עצמם במונחים אתניים ודתיים ועל כן הם נוטים לראות את מערכות היחסים בינם לבין אנשים מקבוצות אתניות או קבוצות דת אחרות במונחים של "אנחנו" מול "הם". הבדלים אלו יוצרים חילוקי דיעות בסוגיות מגוונות. קווי שבר בין ציוויליזציות נוצרים והינם בלתי נמנעים: למשל בכל הקשור למאמצי המערב לקדם את ערכיהם ברחבי העולם נולדות תגובות נגד מצד הציבילזציות האחרות.

דה פקטו:

אתיופיה שרדה המון שנים, אפילו יותר מחלק מאירופה, ועדיין מוגדרת כתרבות מינורית?

אותו דבר בהקשר לישראל (בתור העם היהודי).

והאיש מעז לטעון שהיהדות מושפעת מהנצרות, רק בגלל זה אני מאבד בדיעותיו אמון.

הנאצים החריבו את רוב התרבות המערבית בין השנים 1939- 1945. אי לכך, התרבות המערבית לא בדיוק עונה להגדרה "מעצמה" או "ציביליזציה" אלא "מספר תרבויות קטנות לא מאוחד", שכן חלק מאותן ארצות כבושות תמכו בנאצים.

על פי חישוב אידיאלוגי: סין = ויאטנם = צפון קוריאה =\= דרום קוריאה, יפן = ארה"ב =\= ישראל, ערב הסעודית = עיראק = סוריה =\= איראן ומכסיקו = פנמה =\= קובה. דבר המפריך את הנקודה המרכזית של הספר., שכן הוא מפרק בפועל את הציביליזציות המוגדרות על פיו.

בכלל על פי ביסוס אתני המפה תצטרך לפרק מדינות מסויימות (כמו ארה"ב וסין).

דה יורה:

על-פי הנטינגטון עשוי כל אדם לראות בהשתיכותו הציוויליזציונית את דרגת הזהות המקיפה והגבוהה ביותר שבתוכה הוא "מרגיש בבית" - כך, דרך משל, פריזאי עשוי לזהות עצמו קודם כל כפריזאי, אחר כך כצרפתי, אירופאי, קתולי, נוצרי ולבסוף מערבי. ציוויליזציה היא דרגת הזהות הגבוהה ביותר של האדם המבדילה בין קבוצות שונות של בני אדם.

דה פקטו:

על פי ההיגיון של הספר: יהודי ישראלי החי ביהודה ושומרון יגדיר את עצמו קודם כיהודי ושומרוני, אחר כך כיהודי, כישראלי, כאירופאי, כקתולי ולבסוף מערבי.

ואילו יפני החי בסאפורו יגדיר את עצמו קודם כספורואי, אחר כך כיפני, כשינטו-בודהיסט... וזהו, יפן לא קשורה למערב בשום צורה שהיא, זו סתם מדינה אסיאתית סופר יצירתית שלא לקחה אף פעם שום דבר מאף אחד.

דה יורה:

לאום הוא קבוצה בעלי יסודות משופים כגון: שפה, תרבות, מקור אתני, דת, ערכים, אידאולוגיה ומקור היסטורי משותף. ציוויליזציה היא קבוצת עמים בעלי יסודות משותפים, אבל רק באופן רחב יותר. על-פי הנטינגטון, כמו שיש רגש לאומי בין אותו עם (לדוגמה אם יהיה שיטפון בברזיל, הוא יותר יגרום לעצב בברזיל מאשר באוסטרליה), ישנו גם רגש לאומי ציוויליזציוני. רק לדוגמה, בינואר 2011 התרחשו שיטפונות עזים בקווינסלנד שבאוסטרליה, אשר בהם מתו עשרות בני-אדם. על השיטפונות דיווחו רבות במדינות העולם המערבי. באותה עת, בריו דה ז'ניירו שבברזיל התרחשו שיטפונות גם כן, אשר בהם מתו כמאות בני-אדם, על כך דיווחו בהודעת שוליים צדדית. בדוגמה זאת מומחש העקרון בציוויליזציה המערבית מדווחים וערים יותר למתרחש בה לעומת אירוע גדול ככל שיהיה אשר מתרחש בציוויליזציה הלטינו-אמריקנית.

בסופו של דבר, לפי הנטינגטון, ציוויליזציות יכולות להסביר בצורה הטובה ביותר הבדלי התפתחות בין מדינות.

דה פקטו:

לא, עצם העובדה שהנאצים הצליחו לפלג את המערב ולסחוף תמיכה רבה בחלק מאותן המדינות מפריך זאת.

אגב, חוששני שלעולם כולו אכפת ממה שקורה בארצות האיסלאם לאחרונה, אך מנסיבות ורעיונות שונים לחלוטין.

לסיכום: התנ"ך אמין יותר.

עוצמה פוליטית

דה יורה:

"המושג עוצמה פוליטית משמש במחקר של יחסים בינלאומיים לציון העוצמה היחסית של מדינה אחת מול אחרות. הנס מורגנטאו בספרו "פוליטיקה בין האומות" מונה שורה של קריטריונים להערכת העוצמה.

לשיטתו של מורגנטאו "המדע המדיני מתרכז במושג האינטרס המוגדר ככוח, צבירתו, חלוקתו והפיקוח עליו", ועל כן חשוב לנתח את העוצמה הפוליטית של מדינות בדיון על היחסים ביניהם.

העוצמה מורכבת ממספר רב של גורמים ולאו דווקא מכוח צבאי בלבד. בין השאר, העוצמה מורכבת ממרכיבים קבועים, כמו מיקום גאוגרפי וכמות משאבים ומרכיבים תלויים, כמו מורל לאומי, רמת תיעוש, כוח צבאי, כוח כלכלי, גודל ומאפייני אוכלוסייה ופעילות דיפלומטית. מרכיבי העוצמה אינם בעלי חשיבות זהה וחשיבותם משתנה בהתאם למאפייניה של הזירה הבינלאומית ממדינה למדינה ובין זמנים שונים. יש מדינות אשר עוצמתן מרוכזת במרכיב ספציפי אחד, לעומת מדינות שבסיס עוצמתן רחב ומגוון. ככל שבסיס העוצמה רחב ומגוון יותר, כך רבה יותר עוצמת המדינה."

דה פקטו:

בקשר למיקום גיאוגרפי וכמות משאבים: לא. בנוגע למורל ורמת תיעוש, אאלץ להסכים. כיצד נמדד כוח צבאי?, עפ"י מידת יכולת ההרג הקצרה ביותר?, המודל הקלאסי המבוסס על גודל? או על ערבוב שניהם? בקשר לגודל המדינה ולאוכלוסין שלה, על פי ההיגיון של הנס, מדינה זו אמורה לשלוט בעלום שכן היא מורכבת מרוב החלקים (למעט מורל ותיעוש).

בקשר לקטע האחרון שכחת שישנם ארגוני אינטרסים שיכולים להעניק כוח פוליטי רב למדינות עם מרכיב אחד.

דה יורה:

"ככל שעל שטח נתון חיה אוכלוסייה רבה יותר, גדלה העוצמה. מצד שני, אוכלוסייה רבה מדי עלולה להיות מקור חולשה של המדינה. חוסר יחס סביר בין השניים עלול להביא להקטנת העוצמה הלאומית, גם אם אחד משני הגורמים (שטח או אוכלוסייה), הוא בעל גודל אבסולוטי רב."

דה פקטו:

בעידן הגרעיני אין כל משמעות לשטח ואוכלוסייה, שכן שניהם יכולים להשתנות בתוך שבוע בודד. ד"א, חוששני שהנס שכח להתייחס למצב שבו למדינה עם שטח רב ואוכלוסייה רבה ישנה נקודת תורפה שמאיימת על עצם קיומה.

דה יורה:

"מיקום גאוגרפי משפיע על מצב פוליטי. אקלים ומזג אוויר: קור או חום יכולים להקטין את העוצמה, קרבה לים ואקלים נוח מאפשרים פיתוח תרבות אנושית המתבססת על קדמה, טכנולוגיה ויכולת צבאית. יובש רב, משקעים מרובים, חורף או קיץ קשים יכולים להשפיע לרעה על עוצמת המדינה. גבולות = צורת המדינה, גבולות שהם מכשולים טבעיים (מעבר מים עמוקים, ים, מדבריות, קרחונים, הרים גבוהים וכדומה), משמשים כגורם מסייע למדינה להתגונן. גבולות ארוכים ושטח צר הם בלתי נוחים להגנה, ומהווים מקור חולשה של מדינה."

דה פקטו:

לא, אה כן, אם אינני טועה, מדינה בעלת גבול ארוך עם הים ניתנת לפלישה ימית, הלא כן?, ומה שקורה במידה שאין יכולת לפלישה ימית. בקשר לקטע השני בנוגע לגבולות טבעיים, לא מדוייק, וכך גם בנוגע לגבולות ארוכים ושטח צר.

דה יורה:

"משאבי טבע אסטרטגיים: משאבים שמסייעים לעוצמתה של מדינה, כגון נפט, פחם, ברזל וכדומה. המדינות השולטות במשאבים אלו יוצרות תלות של מדינות אחרות בהן, ובעקבות כך עוצמתן עולה."

דה פקטו:

או שאולי הן מוצאות את עצמן תחת התקפה חוזרת ונשנית. וכן, עוד פעם, זהו הון פיסי, הון שבמהלך מלחמה ייתכן כי לא יוכלו להמשיק ייצור אותו, דבר שיכול לשתק את הכלכלה של אותה מדינה.

ד"א- אם משטר אגרסיבי דיו, מדינה בעלת מאשבים יכולה למצוא את עצמה מותקפת בנשק גרעיני.

דה יורה:

"יכולת כלכלית של מדינה מהווה מרכיב מרכזי של בסיס עוצמתה הפוליטי, יש הטוענים כי יכולת כלכלית היא תנאי הכרחי לרכישת עוצמה. החשיבות הרבה ליכולת הכלכלית נובעת מהסיבות הבאות:

מידת ניצולם של נתוני השטח והאוכלוסייה. מדד לכושר עמידתה של המדינה. תנאי חשוב להקמתו של צבא מודרני. מדד למידת יכולתה של מדינה להשתמש באמצעים כלכליים כדי להרתיע בזירה הבינלאומית על התנהגותם של מדינות וארגונים."

דה פקטו:

בקשר לנסיבה הראשונה: לא. בקשר לשני: אולי. בקשר לשלישי: לא בהכרח, ישראל נעשתה למעצמת היי טק בעקבות פרוייקט הלביא, ולא להיפך. בקשר לאחרון: או בכדי ליצור מצב שבו קומץ מדינות יכולות להתפרע והשחית את החוקים הבינלאומיים שעליהם לא הסכימו במפורש, ובאותה הנשימה ליהנות מהטבות ששמורות למדינות שבאמת עומדות בתנאים המוצבים

דה יורה:

"יכולתה הצבאית של מדינה מתבטאת בכושרה להפעיל או לאיים להפעיל את צבאה כלפי מדינה שנייה, כדי לכפות על השנייה התנהגות מסוימת הרצויה למדינה הכופה. עוצמה צבאית מורכבת מרכיבים מדידים, כמו מספר הטנקים, גודל כוח האדם; מבחינה ארגונית וכמותית כמה חטיבות לוחמות, תומכי לחימה ואנשי שלישות וכן הלאה עומדים לרשותה; מבחינת התקציב - מה גודל התקציב במושגים מוחלטים, ומה יחס תקציב הביטחון ביחס לתקציב הכולל; וממרכיבים איכותיים, רמת האימון של החייל, רמת האוכלוסייה, מורל הגייסות. המרכיב המשפיע בגורם זה הוא האדם.

רק שקלול של מרכיבים כמותיים ואיכותיים ייתן את היכולת הצבאית האמיתית. לא ניתן לעשות חיבור זה בצורה אובייקטיבית, וניתן לעשות רק הערכה."

דה פקטו:

בקשר לחלק הראשון: לעיתים זה נכון ולעיתים לא

בקשר לגיבוב השטויות בנוגע לגודל צבא ע"ב מספר כלי הנשק (הבסיס הקלאסי) גודל האוכלוסייה וגודל התקציב:לא, בשום פנים ואופן לא.

עפ"י ההיגיון של הנס:במצב של מלחמה בין מצרים שלפני המהפיכה לישראל מצרים תנצח בגלל כמות האוכלוסייה הגדולה, הצבא הגדול ובעל האיכות הגבוהה יחסית, זאת תוך כדי התעלמות מהיכולת הגרעינית לכאורה של ישראל, וכן מנקודת התורפה ההרסנית הקיימת במצרים, המסוגלת להרוג את רוב אוכלוסייתה. או: שאיראן היתה אמורה לנצח את עיראק, זאת למרות העובדה שעיראק פתחה במלחמה במצב של אי יציבות שלטונית, גורם שלא נלקח בחשבון בחישוב זה. או: שאוגנדה עם סיוע של מדינה וארגון טרור, היתה אמורה להביס מדינה אחת (טנזניה) שהית ללא כל סיוע בתוך כמה חודשים, אך במציאות ההיפך הוא שאירע.

ובקשר לגודל תקציב הביטחון יש דבר קטן מאוד וחשוב מאוד ששכח הנס לחשב: עלות הנשק. ליפן תקציב צבאי גבוה מאוד (51 מיליארד דולר), אבל, נשק יפני יקר ביותר (עלות של טנק טייפ-90 אחד [כ-10 מיליון דולר] גבוהה מעלות של 2 טנקי מרכבה 4, וכן איכותו מעולם לא נבדקה) וכן הציוד שם יקר ביחס לעלות החיים הגבוהה.

הסעיף האחרון הינו בולש^ט.

דה יורה:

"הגדרת המורל הלאומי מורכבת מחיבור של מרכיבים: דימוי עצמי של הציבור, הדימוי של היריב ונסיון היסטורי. מרכיב המורל הלאומי משתנה בקצב מהיר, והוא סובייקטיבי. ישנם ארבעה גורמים המשפיעים על המורל:

סוג המשטר. רמת התפתחות פוליטית, הכלכלית והצבאית - ככל שמדינה מפותחת יותר, הציבור יותר חשוף למידע, והוא יודע יותר את המציאות - המורל נובע מהבנת המצב. האתגר הניצב בפני המדינה. מידת ההסכמה בשאלת היסוד. אם במדינה יש הסכמה לגבי הבעיה שאיתה היא מתמודדת, יש סיכוי גדול שהמורל הלאומי יהיה גבוה.

המורל הלאומי הוא מרכיב בלתי מוחשי, בלתי ניתן למדידה מדויקת ובלתי ניתן לחיזוי."

דה פקטו:

עם התקדמות הטכנולוגיה לא רק איך שהציבור רואה את עצמו חשוב, אך לכאורה איך שאר העולם רואה אותך. כמובן שאין זה נכון, שכן מדינות יכולות להיות קבועות בדעותיהן ע"ב של שנאה המלובת ע"י המשטר (אנטישמיות בארצות ערב, שנאת אמריקה בצ. קוריאה ובאיראן, שנאת סינים וקוריאנים ביפן) שנאה או אהבה תמידית עשוייה ו\או עלולה ליצור מורל "קבוע" ביחס אל השונא.

לסוג המשטר אין בהכרח השפעה על המורל, שכן בדיקטטורות ישנה אופוזיציה (אלימה לרוב), ואילו בדמוקרטיה יכול להיות מורל גבוה (פטריוטיות).

לא, וגם בדמוקרטיות לא, זה תלוי ברצון התקשורת, שכן היא יכולה להטעות ו\או להסתיר מידע בנסיון להעלות או להוריד את המורל.

אולי.

לא בדיוק: הציבור יכול לתמוך במשהו שהמשטר אינו תומך בו, זה לא יוריד את המורל הלאומי, אלא יוריד מערך המשטר לציבור.

גזענות אימפריאליסטית

דה יורה: הנאצריזם הוא מכלול התפיסות, קווי המדיניות והמוסדות שהנהיג גמאל עבד אל נאצר בתקופת שלטונו במגמה להנהיג תמורה מקיפה. הנאצריזם רצה לחולל מהפכה, ולמהפכה זו פנים רבות:

לאומית – חותרת לעצמאות מצרים. ערבית – חותרת לאחדות העמים הערביים.

חברתית – חותרת לביטול ההבדלים בין המעמדות. כלכלית – חותרת לפיצוח מהיר ולהבאת רווחה להמונים.

פוליטית – חותרת לכינון דמוקרטיה של השתתפות המונית נרחבת.

דה פקטו:

כמדומני ה"מהפיכה" היחידה שפרצה בשל הנאצריזם היתה זו שהובילה את נאצר לשלטון מלכתחילה.

ה"לאומיות" שאליה חתר נאצר לא היתה אלא אימפריאליזם ערבי המהול בגזענות חריפה ("אחדות העמים הערביים", הינו מונח מתוך הפאן ערביות, הרואה בערבים כבעלי הזכות הבלעדית למדינה במזרח התיכון, ז"א ע"ח המדינות הלא ערביות ותושביהן.)

מבחינה חברתית גזל נאצר רכוש של אנשים, בד"כ ע"ב הלאום האתני אילו היו שייכים (פרשה שלפיה הפקיע נאצר מיהודים את רכושם שסאדאת מכר כמה עשורים לאחר מכן לחברת קוקה קולה מהווה התקרית המפורסמת ביותר).

מצרים היתה רודנות קלאסית, עם תוספת של טרור אנטישמי בצד. ואף סייעה למשטרים רודניים להישאר יציבים.

דה יורה:

מטרות הנאצריזם

1.מאבק באימפריאליזם

2.מאבק בניצול הקפיטליסטי

3. מאבק בפיאודליזם

4. כינון צדק חברתי

5. הקמת צבא חזק

6. כינון דמוקרטיה בריאה

דה פקטו:

1. להיפך, תמך באידיאולוגיה אימפריאליסטית, ניסה להטיל סגר על ישראל פעמיים, ניסה לפלוש לישראל פעם אחת.

2. אכן, לא היה קפיטליזם במצרים, אך ניצול הציבור המצרי נעשה חריף יותר מהאשר בתקופת פארוק.

3. יותר גרוע, במקום בסיס פיאודלי הבסיס היה טרור ושטיפת מוח.

4. לא.

5. מה שסותר את המטרה הראשונה. מה שגם הנאצריזם כשל בכך שלוש פעמים.

6. ההיפך, נעשתה ממונרכיה לרודנות.

הנאצריזם הסעיר את נפשותיהם של מיליוני אנשים ברחבי ארצות ערב, במשך תקופה ארוכה הוא היה הכוח העיקרי שפעל ביחסים הבין ערביים, ואילץ את הכוחות האחרים להגדיר את עצמם על פי אמות המידה שלו. הנאצריזם חולל תמורה עמוקה בתדמיתה של מצרים, הוא העניק לערבים את התחושה שהם נוטלים לידיהם את גורלם, והם החלו לעצב את ההיסטוריה של עצמם. הנאצריזם הופיע באזור ברגע של מהפך היסטורי רחב ממדים, ובנקודת הצטלבות של שלושה תהליכים היסטוריים: ראשית, הנאצריזם צמח בתקופה שבה החלו להופיע, לראשונה מזה מאות בשנים, מרכזים פוליטיים עצמאיים במרכז הגדול והמאוכלס בחברות דוברות ערבית. שנית, הנאצריזם צמח בתקופה בה האימפריה העות'מאנית כבר לא הייתה קיימת. שלישית, הנאצריזם צמח בתקופה בה ההגמוניה של מעצמות אירופה, אשר פרסו את שליטתן על האזור, הגיעה לשלב סיומה. במלחמת העולם הראשונה נתחסלה האימפריה העות'מאנית, ומלחמת העולם השנייה מוטטה את פריסתן האימפריאלית של יורשותיה.

התפוררות ההגמוניה העות'מאנית והסתלקותה הסופית של החליפות הותירו קבוצות אוכלוסין גדולות עם בעיה בנוגע לזהותם העצמית. את החלל שנוצר מילאו לזמן מה הסדרים הממשלתיים שכיננו מעצמות אירופה. אולם עם תחילתה של המחצית השנייה של המאה העשרים, נתחוור כי התשובות שמעצמות אירופה הציעו היו רחוקות מלספק את אותה אוכלוסייה. ההשפלה הצורבת שגרמו שלטונות אירופה לחברה האסלאמית הגאה, יצרה משבר. אזרחים ערבים בעלי תודעה פוליטית שבאו במגע עם אירופה, חשו באופן אישי את המצוקה, העלבון והמבוכה שנבעו מן העימות עם המערב. הנאצריזם הופיע באותה הנקודה בה משבר זה הגיע לשיא מבחינת חריפותו והיקף תפוצתו, ומצד שני הנוכחות הצבאית המאסיבית של המערב החלה להסתלק מן האזור. הנאצריזם עלה על הבמה כביטוי למצוקות, וכתשובה לדילמות של מצב היסטורי ספציפי זה, ומכאן משמעותו וייחודו. הנאצריזם לא נבע מנסיון לבצע מודרניזציה של העולם הערבי מסורתי אסלמי, אלא מאמץ לתת ביטוי דינאמי לתגובתו של עולם מסורתי אסלמי זה נגד העולם המערבי מודרני. הנאצריזם מגלם את תגובת האסלאם לעימות עם המערב, ומבטא את רחשי לבם של המוסלמים שנפגעו מעימות זה. הם רצו לשקם את הגאווה הפצועה ולהנחיל כבוד כפיצוי להשפלה המתמשכת. חזון הגאולה הנאצריסטי היה טעון בתכנים אסלאמיים, במונחיו, בערכיו ובסמליו.

הנאצריזם לא היה הראשון שדיבר על פאן ערביות. נטיעות עמומות בקרבן של תנועות לאומיות מסוימות, היו מפוזרות במצען של חלק מן המפלגות שקדמו לנאצר, אך אלו היו בבחינת אידאות מופשטות. נאצר לעומת זאת, יצר קונצנזוס לאומי, חזון שיעדיו הרקיעו שחקים, תנועת המונים אדירה, משטר "מהפכה" שעורק את יסודות הסדר הקודם, ולכוח היסטורי שמוביל את ההתפתחויות באזור. [עריכה] גורמים שהשפיעו על הנאצריזם

המצרי – מצרים מהווה דגם קלאסי של חברה הידראולית. יש שליטה גמורה של הממשלה במשאבי הכלכלה, יש פער עמוק בין השליטים והנשלטים, יש עליונות מוחלטת לטובת הקולקטיב על צורכי הפרט, מתקיימים מאפייני הסמכות המסורתית ועוד.

האזורי – מיקומה של מצרים במזרח התיכון. מצרים היא נקודת הצומת והמרכז של הסהר הפורה, חצי האי ערב וצפון אפריקה. עובדה זו, מדרבנת את מצרים לחתור להגמוניה אזורית נרחבת.

הגלובלי – מיקומה של מצרים בין שלוש יבשות, ובמיוחד שליטתה על נתיב המים העיקרי בין אירופה והמזרח, יצרה מעורבות רבה של מצרים בזירה הגלובלית. חשיבותה האסטרטגית של מצרים כלל, ושל תעלת סואץ בפרט, חשפו את מצרים לסכנת השתלטות מצד המעצמות הגדולות והטילו אותה אל תוך סבך המדיניות הבינלאומית. הנאצריזם