הפלישה לנורמנדי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הפלישה לנורמנדי (מבצע אוברלורד)
מערכה: החזית המערבית במלחמת העולם השנייה
מלחמה: מלחמת העולם השנייה
1944 NormandyLST.jpg
חיילים אמריקנים נוחתים בחוף אומהה, (בצילום הקרוי "אל תוך מלתעות המוות")
תאריך התחלה: 6 ביוני 1944
תאריך סיום: 30 ביוני 1944
משך הסכסוך: 3 שבועות ו-4 ימים
קרב לפני: קרב אנציו
קרב אחרי: מבצע דרגון
מקום: נורמנדי, צרפת
49°20′00″N 0°34′00″W / 49.333333333333°N 0.56666666666667°W / 49.333333333333; -0.56666666666667 קואורדינטות: 49°20′00″N 0°34′00″W / 49.333333333333°N 0.56666666666667°W / 49.333333333333; -0.56666666666667 
תוצאה: ניצחון לבעלות הברית
הצדדים הלוחמים
מפקדים

Flag of German Reich (1935–1945).svg גרד פון רונדשטט (החזית המערבית)
Flag of German Reich (1935–1945).svg ארווין רומל (קבוצת ארמיות B),
Flag of German Reich (1935–1945).svg פרידריך דולמן (הארמייה השביעית)

US flag 48 stars.svg דווייט אייזנהאואר (כוחות בעלות הברית באירופה)
Flag of the United Kingdom.svg ברנרד מונטגומרי (כוחות יבשתיים)
US flag 48 stars.svg ברטרם רמזי (כוחות ימיים)
US flag 48 stars.svg טרפורד לי מלורי (כוחות אוויריים)
Canadian Red Ensign 1921-1957.svg הארי קרראר (הארמייה הקנדית הראשונה)
US flag 48 stars.svg עומר בראדלי (הארמייה האמריקנית הראשונה)
Flag of the United Kingdom.svg מיילס דמפסי (הארמייה הבריטית השנייה)

כוחות

Flag of German Reich (1935–1945).svg יחידות מ-3 דיוויזיות חי"ר באזורי הנחיתה. 3 דיוויזיות חי"ר נוספות ודיוויזית פאנצר במרחק קצר מאזורי הנחיתה ובחצי האי קרנטן.

סה"כ 156,000‏[2][3] (ביום הראשון של הפלישה)
US flag 48 stars.svg ארצות הברית - 73,000
Flag of the United Kingdom.svg הממלכה המאוחדת - 62,000
Canadian Red Ensign 1921-1957.svg קנדה - 21,000

אבידות

Flag of German Reich (1935–1945).svg 6,500 נפגעים

סה"כ 10,260 נפגעים
US flag 48 stars.svg ארצות הברית - 6,600
Flag of the United Kingdom.svg הממלכה המאוחדת - 2,700
Canadian Red Ensign 1921-1957.svg קנדה - 960

נתיבי השיט לקראת הפלישה לנורמנדי

הפלישה לנורמנדי (שם קוד: "מבצע אוברלורד"; באנגלית: "Operation Overlord") הייתה פלישה אמפיבית של צבאות בעלות הברית המערביות בחופי נורמנדי, בצרפת הכבושה, שהתחוללה ב-6 ביוני 1944 עד 30 ביוני 1944[2] במסגרת החזית המערבית במלחמת העולם השנייה. ביומה הראשון של הפלישה השתתפו 156,000 חיילים של בעלות הברית, בסיוע 12,000 כלי טיס ו-6,900 כלי שיט, והיא נחשבת למבצע הנחיתה הימי הגדול בהיסטוריה. הפלישה לנורמנדי מסמנת את פתיחתה של חזית שנייה במלחמה נגד גרמניה, ואת ראשית הקץ של גרמניה הנאצית. עד לפלישה לנורמנדי הייתה מעורבותם של כוחות היבשה של צבאות ארצות הברית ובריטניה הגדולה במלחמה נגד גרמניה הנאצית ביבשת אירופה מוגבלת (הפלישה לסיציליה ולאיטליה).

מקור המונח D-Day[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנוהל הצבאי המקובל בעריכת תוכנית צבאית אינו מפרט בדרך כלל את התאריך שבו תתחיל הוצאתה לפועל, משום שזוהי החלטה המתקבלת בנפרד. המונח "יום הע'"‏[4], שנקרא באנגלית D-Day, השגור בתכנונים צבאיים בכל פקודת מבצע שהיא, פירושו "היום שייקבע בבוא העת לפתיחתו של מבצע כלשהו". האות D מציינת Day, יום. בדומה לכך, "שעת הש'" (H Hour) היא השעה שבה ייפתח המבצע. כיוון שכך, גם תכנון מבצע אוברלורד כלל יום ע' (שתאריכו המדויק נקבע, ממש ברגע האחרון). עם זאת, בלשון העיתונאית התבסס מאז הכינוי D-Day כשמו המיוחד של היום הראשון של מבצע אוברלורד, אף שהוא אינו שמו הרשמי; עוד קודם לפלישה לנורמנדי וגם לאחריה נעשה שימוש במונח D-Day למבצעים ופלישות שונים‏[5].

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעלות הברית, החזית השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר לאחר נפילת צרפת ונסיגת הצבא הבריטי דנקירק בקיץ של 1940, החלו הבריטים לתכנן באופן תאורטי את חזרתם ליבשת, אף שבפועל לא היה להם המשאבים וכח האדם הנחוצים למבצע כה נרחב ומסובך, מאחר שבריטניה עמדה לבדה במערכה נגד גרמניה הנאצית באירופה.

עם כניסת ארצות הברית למלחמה בדצמבר 1941, הסכימו ביניהן בעלות-הברית המערביות על אסטרטגיית "גרמניה תחילה", כלומר, מטרת המלחמה המרכזית שלהן היא כניעת גרמניה בלא תנאי והפלת המשטר הנאצי. לפיכך היה ברור שיהיה עליהן לפלוש ליבשת אירופה. האמריקאים, ובראשם הרמטכ"ל גנרל ג'ורג' מרשל, לחצו לבצע פלישה מוקדמת לאירופה בשלהי 1942 (מבצע סלדג'האמר) או באמצע 1943 (מבצע ראונדאפ)‏[6]. גם מנהיג ברית המועצות, יוסיף סטלין, דרש ממנהיגי בנות הברית המערביות לפתוח חזית שנייה במערב, כדי להקל על הלחץ העצום שבו היה שרוי הצבא האדום, עליו ניטל להתמודד מול מרבית הצבא הגרמני מאז הפלישה לברית המועצות ביוני 1941.

אולם הנסיבות לא אפשרו פלישה בהיקף גדול לאירופה באותה עת. הצבא האמריקני עוד היה בתהליך הקמה, והנחתות הדרושות לחציית התעלה האנגלית עוד לא נבנו. מעבר לכך, צר'צ'יל וראש המטה הכללי הבריטי אלן ברוק נמנעו מפלישה ליבשת אירופה במועד שנראה להם מוקדם מדי בגלל שיקולים צבאיים וצרכים פוליטיים‏[7]. במקום זאת, הם כפו את הסטת היוזמה לסדרה של מערכות באפריקה הצפונית, בים התיכון, ולאחר מכן איטליה, שנועדו להחליש ולפצל את הוורמאכט.

אך הפעלת כל צבא בנות הברית המערביות אך ורק במערכה מוגבלת באיטליה לא הייתה מקובלת מבחינתם של האמריקאים והסובייטים. אף שהאסטרטגיה המועדפת על צ'רצ'יל הייתה לתקוף את גרמניה דרך איטליה, אותה כינה "שיפולי הבטן הרכים של אירופה", שכן היא הייתה גם מפתח לכיבוש יוון והבלקן, הוא נאלץ לבסוף להסכים ללחץ האמריקאים, שהיו כעת הבכירים בברית האנגלו-אמריקנית, לפלישה למערב אירופה. איטליה נותרה בגדר זירת מלחמה משנית עד תום המלחמה. בוועידת וושינגטון (מאי 1943) וועידת קוויבק (אוגוסט 1943), בה נפגשו צ'ר'ציל ונשיא ארצות הברית פרנקלין רוזוולט, אושרה לבסוף התוכנית לפלישה לצפון-מערב אירופה לה ניתן שם הקוד אוברלורד, שתחל לא יאוחר ממאי 1944; עוד הוחלט על מבצע אנוויל - נחיתה בדרום צרפת, שנועדה להתחיל במקביל לאוברלורד‏[8]. החלטה זו הוצגה בפני סטלין בועידת טהראן (נובמבר-דצמבר 1943), שהבטיח בתמורה לפתוח במתקפה מתואמת במזרח ולהכריז מלחמה על יפן אחרי שתיכנע גרמניה‏[9].

הגרמנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר כישלון מבצע ברברוסה והתבוסה בקרב סטלינגרד היה ברור לפיקוד הגרמני, שלא ניתן ככל הנראה להשיג הכרעה צבאית במערכה בחזית המזרחית ושרוב המשאבים הצבאיים של גרמניה ימשיכו להיות מופנים למערכה נגד ברית המועצות. לאחר הצטרפות ארצות הברית למלחמת העולם השנייה ב-1941, סכנת הפלישה מבריטניה ליבשת אירופה הפכה ממשית. היטלר הבין כי בעלות הברית המערביות ינסו לפתוח בסופו של דבר ״חזית שנייה" במערב אירופה, אך שורת המבצעים הצבאיים שערכו האנגלו-אמריקנים בזירת הים התיכון בשנת 1943, והמערכה במזרח שדרשה את כל המשאבים הפנויים, הובילו אותו להמעיט בסכנת הפלישה למערב אירופה.

בשלהי 1943 הבין היטלר כי איננו יכול להתעלם עוד מהאיום. ב"הנחיית הפירהרר מס' 51", מיום 3 בנובמבר 1943, הוא החליט לחזק את ההגנות במערב ולהעביר תגבורות מהמזרח, מאחר שלדעתו, עתידה המערכה המכרעת להתנהל בחופי צרפת. בהנחיה זו הצהיר כי האיום שנשקף ממערב, מבעלות הברית המערביות, גדול אף יותר מהסכנה ממזרח, מהצבא האדום. לתפיסתו, (כפי שמתואר בהנחיה 51) המרחבים העצומים במזרח מאפשרים אובדן שטח ניכר ללא סכנה ישירה על גרמניה, בעוד שהתקפה אנגלו-אמריקנית מוצלחת במערב אירופה תיצור איום ישיר על לב אזור התעשייה של גרמניה, חבל הריין והרור‏[10]. מעבר לכך, בתחילת 1944 הוא העניק קדימות לחזית המערבית. ב-20 במרץ הסביר למפקדיו במערב כי סיכול הנחיתה יהיה הגורם המכריע של כל המלחמה; הוא האמין כי במידה ויכשל ניסיון הפלישה, בעלות הברית לעולם לא ינסו לפלוש שוב. אז יוכל הוורמאכט להעביר עשרות דיוויזיות לחזית המזרח ולהטות את המצב שם‏[11].

החומה האטלנטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – החומה האטלנטית

היטלר הכיר בכך שגרמניה לא תוכל להתמודד עם מלחמה בחזית נוספת. בעקבות הפשיטה של כוחות קומדנו בריטיים בסנט נזאיר שבנורמנדי במרץ 1942, הוא הוציא את "הנחיית הפירהרר מספר 40" ב-23 במרץ, שציוותה על הקמת ביצורים (החומה האטלנטית) לאורך חופי מערב אירופה על מנת לעצור כל ניסיון פלישה אנגלו-אמריקאי. הוא ציווה שההגנה תהיה כל כך מסודרת והיחידות כל כך יעילות, שכל ניסיון פלישה יתנפץ לפני הנחיתה או מיד אחריה. באוגוסט 1942 ערך היטלר דיון בהשתתפות הרייכסמיניסטר אלברט שפר (הממונה על ארגון הבנייה הנאצית, הטודט) ובכירים מפיקוד המערב. הוא הורה להכין את ביצורי הקבע החזקים ביותר שניתן לכל אורך החוף הנתון לשליטה נאצית (3,800 קילומטרים), מגבול צרפת עם ספרד ועד נורבגיה; הוא רצה 15,000 נקודות בצורות שיאוישו ב-300,000 מגנים, והורה להשלים את בניית הביצורים עד ה-1 במאי 1943, המועד המוקדם ביותר בו צפויה פלישה‏[12]. כישלון הפשיטה על דייפ באוגוסט 1942, הודות להגנה הגרמנית בחופים, העצים אצל היטלר את האמונה בחשיבותה של החומה האטלנטית.

בנובמבר 1943, היטלר הטיל את משימת שיפור ביצורה של החומה האטלנטית בתעלה על פילדמרשל ארווין רומל, אחד ממפקדי השריון המוכשרים של גרמניה, ומינה אותו מפקד קבוצת ארמיות B בינואר 1944. רומל האמין שקיומם של ביצורי חוף בחופי הפלישה הוא הכרחי על מנת לעצור את הפלישה המתקרבת, שלאור ריכוזי הכוחות הגדולים בבריטניה הייתה צפויה בחודשים הקרובים. תחת פיקודו של רומל הואץ קצב הבנייה; נבנו בונקרים וביצורים בכל קטע חוף שהתאים אפילו במידה מועטה לנחיתה אמפיבית. מול החוף הכיל קו ההגנה הראשון מוקשים מעוגנים בתעלה. המכשולים ברצועת הגיאות החלו במה שכונה שערים בלגיים, מבנים דמויי שער, מורכבים ממסגרות ברזל, כשלושה מטרים גובהן, שהוצבו במים כ-150 מטרים מקו שיא הגיאות. למבנים הוצמדו מוקשי צלחת 'טלר' (Teller), מוקשים נגד טנקים, או פגזי ארטילריה. אחריהם, כמאה מטרים מקו שיא הגיאות, נגררו קורות כבדות לתוך המים והונחו מכוונות אל הים. במרחק שבעים מטרים מהחוף הכילה חגורת המכשולים העיקרית קיפודים צ'כיים, שנועדו לקרוע את תחתיתה של נחתת. עד רגע הפלישה זרו הגרמנים מיליוני מוקשים בצפון צרפת. כדי להכביד על נחיתת כוחות מוטסים, הוצפו שטחים נמוכים ונזרעו מוקשים ומכשולים הרחק מעבר לקו החוף. בשטחים הפתוחים הראויים לנחיתת דאונים ננעצו קורות באורך שלושה מטרים בקרקע; אלו זכו לכינוי "האספרגוס של רומל".

החומה האטלנטית מעולם לא הושלמה למרות המאמצים הכבירים שהושקעו בבנייתה. הסיבה לכך היא שלגרמנים לא היה מושג היכן בעלות הברית מתכננות לפלוש, ואי לכך היה צורך לבצר קו חוף באורך אלפי קילומטרים. כמו כן, הגרמנים האמינו שהמקום הסביר ביותר בו תתרחש הפלישה הוא פה-דה-קאלה (הודות למבצע הטעיה נרחב של בעלות הברית) והשקיעו את מרב מאמציהם בביצור אזור זה. סיבה נוספת טמונה בקשיים של הגרמנים להעביר חומרי בנייה (ברזל, מלט וחול) לחזית, כתוצאה מהרס שיטתי של התשתיות בגרמניה ובצרפת על ידי הפצצות בעלות הברית ופעילות חבלנית מצד המחתרת הצרפתית, הרזיסטנס.

תכנון אוברלורד[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיילים בדרך לנורמנדי

במרץ 1943 מינתה ועדת ראשי המטות המשולבים של בעלות הברית את לוטנט ג'נרל פרדריק מורגן הבריטי, לתפקיד ראש המטה של המפקד העליון של בעלות הברית המיועד (COSSAC), גוף שקדם למפקדה העליונה של חיל המשלוח של בעלות הברית. הוטל עליו לתאם ולקדם את התוכניות להתקפה בהיקף מלא על היבשת (אירופה המערבית), לא יאוחר מ-1944. מורגן גיבש תחתיו צוות של קצינים בריטים ואמריקנים, והם החלו בתכנון המבצע. לבחירת אתר הנחיתה היו מספר גורמים מגבילים. הוא חייב להיות בטווח מטוסי היירוט של בעלות הברית, שבסיסיהם היו בממלכה המאוחדת. בקרבה מיידית חייב להיות לפחות נמל גדול אחד, שניתן לכבוש מכיוון היבשה ולהפעילו מהר ככל האפשר. מגבלה נוספת הייתה מספר הנחתות שהוקצו למבצע, שהגבילו את המתכננים להסתערות של שלוש דיוויזיות. אחת העקרונות בתכנון המבצע היה ריכוז הכוח: יהיה אתר פלישה אחד, והדיוויזיות ינחתו זו בצד זו.

נשקלו מספר רב של אתרי נחיתה. חוף פה-דה-קלה, בקצה הצפוני של צרפת, היה אידאלי מרוב הבחינות, שכן הוא היה בן הנתיב הימי הקצר ביותר, וקרוב יותר לגרמניה, אך שם הקימו הגרמנים את הקטע המבוצר ביותר של החומה האטלנטית, שכן מסיבות אלו הם צפו שהפלישה תתרחש שם. בחבל בריטני במערב צרפת היו יתרונות של נמל עיקרי בברסט, אך חבל זה היה מרוחק מדי מבריטניה ומגרמניה. נמל שרבור בחצי האי קוטנטן היה קרוב יותר לשניהם, אבל הוא נצפה מאיי התעלה גרנזי וג'רזי שהוחזקו בידי הגרמנים, ובסיסו הצר של קוטנטן היה מאפשר לגרמנים לנתק את ראש החוף בקלות יחסית‏[13].

בתהליך הניפוי הצטמצה הבחירה לחוף קלוודוס בנורמנדי. בעיית המחסור בנמל גדול נפתרה באמצעות תכנונם של נמלים מלאכותיים (מאלברי). בקרבת קן היה שדה תעופה שניתן להשתלט עליו בהסתערות מוצנחת ביום הראשון. תפיסת קן תנתק את מסילת הברזל ואת הכביש מפריז לשרבור, כך שהיא תבודד את חצי האי קוטנטן ובה בעת תאפשר לפולשים לאיים על פריז. בנוסף, היה זה הגבול בין גזרת הארמייה הגרמנית ה-15 בצפון מזרח והשביעית בדרום מערב, ומשום כך היווה נקודת תורפה לגרמנים. ההתקפה תונחת על הארמייה השביעית החלשה יותר, שלה רק דיוויזייית פאנצר אחת (ה-21)‏[14].

טיוטת התוכנית הראשונה ל"מבצע אוברלורד" גובשה בקיץ 1943 על ידי COSSAC, לפיה הנחיתה תבוצע בחבל נורמנדי בין העיר קן לחצי האי קוטנטן בכוח של שלוש דיוויזיות, ושתי בריגדות שיוצנחו מהאוויר; ישנה חשיבות בהבטחת עליונות אווירית וימית מוחלטת, ומניעת התקפות-נגד גרמניות על ידי הפצצות מהאוויר והצנחת חיילים; 11 דיוויזיות נוספות ינחתו בפרק זמן של שבועיים מיום הע' באמצעות נמלים מלאכותיים שיובלו דרך התעלה; בהתבסס ראש גשר, כוח של 100 דיוויזיות (שעיקרו אמריקאי) יתקבץ בצרפת לקראת המתקפה הסופית על הרייך‏[15].

בדצמבר 1943 התמנה דוויט אייזנהאואר לתפקיד המפקד העליון של חיל המשלוח של בעלות הברית באירופה המערבית, כאשר ברנרד מונטגומרי נעשה מפקד כל כוחות היבשה שלו. אייזנהאואר פיקד בעבר על שלוש פלישות מוצלחות, שכולן היו מבצעים משולבים, בהשתתפות כוחות אוויר, ים ויבשה בריטיים ואמריקניים. הוא הקים בלונדון את מפקדתו, המפקדה העליונה של חיל המשלוח של בעלות הברית, שנטלה לידיה את תפקידי COSSAC. אחד השינויים החשובים שהוכנסו לתוכנית הפלישה המקורית של COSSAC היה הרחבת חזית הפלישה להתקפה ראשונית משלוש לחמש דיוויזיות, ומגזרה של 40 קילומטרים ל-65. אייזנהאואר ומונטגומרי גם דחו את תאריך הפלישה מ-1 במאי לשבוע הראשון של יוני, בגלל הצורך להחזיר מאיטליה את הנחתות שהופעלו במתקפה על אנציו, לאפשר בניית נחתות נוספות, וכדי לתת למפציצים זמן רב יותר להריסת הדרכים, מסילות הברזל, הגשרים והמנהרות שהיו יכולים לשמש את כוחות העתודה הגרמניים בצאתם להתקפות נגד‏[16].

לפי תוכנית הפלישה הסופית, תוביל קבוצת הארמיות ה-21 של מונטגומרי את ההסתערות. היא הורכבה משתי ארמיות: הארמייה הראשונה של ארצות הברית בפיקודו של גנרל עומר ברדלי ובה שני קורפוסים, החמישי בפיקודו של לנארד ג'ירו והשביעי בפיקודו של ג'וזף קולינס, אשר ינחתו בחופים המערביים. הארמייה השנייה הבריטית בפיקודו של מיילס דמפסי, ובה קורפוס 30 הבריטי בפיקודו של ג'ררד בקנול והקורפוס הראשון הבריטי-קנדי בפיקודו של ג'ון קרוקר, ינחתו בחופים המזרחיים. מיד אחרי ההשתלטות על ראשי החוף, תתחל הזרמת כוחות לנורמנדי (בעיקר הארמייה השלישית האמריקאית של פטון), כשהכוונה הייתה לבסס את קבוצת הארמיות ה-21 הבריטית בין הלואר לבין הסן, לכבוש את שרבור ואת ברסט על נמליהן החיוניים, לשחרר את צרפת ולאחר מכן לפלוש לגרמניה ב'חזית רחבה'‏[17].

רגעי הפלישה

בחלקו הימי של המבצע, שקיבל את שם הקוד נפטון, יפתחו כ-1,000 מפציצים ו-200 ספינות קרב בהרעשה ארטילרית מסיבית על הגנות החופים, ולאחריה ינחתו חמש דיוויזיות בחמישה חופים שונים. דיוויזייית הרגלים הרביעית האמריקנית תנחת בגזרה המערבית ביותר, בחצי האי קוטנטן, בקטע החוף שקיבל את כינוי הצופן "יוטה". לאחר שתחצה את החוף, הוטל עליה להשיג שליטה על כביש החוף ולנוע מערבה לעבר שרבור, שם נמצא נמל חיוני. דיוויזיות הרגלים האמריקנית הראשונה המנוסה, מתוגברת ברגימנט מדיוויזיית הרגלים ה-29 האמריקנית, ינחתו מזרחה בחוף קלוודוס, בקטע שזכה לכינוי הצופן "אומהה". הוטל עליהן לכבוש את הכפרים קולוויל, ויירוויל וסן-לורן ואז להבקיע את דרכן לפנים הארץ. שני גדודי הריינג'רס (כוחות מיוחדים) שינחתו באומהה וביוטה נועדו לכבוש ולנטרל את סוללת התותחים בפוינט-דו-הוק, שתאיים על החופים האמריקאיים.

הבריטים והקנדים ינחתו בקטעי החוף שמשתרעים מערבה משפך נהר האורן; בקצה המזרחי, הדיוויזיה הבריטית השלישית בתוספת לוחמי קומנדו בריטים וצרפתיים, תנחת בחוף "סוורד". עליה לפרוץ מהחוף לעבר קן ולכבוש את העיר ואת שדה התעופה הסמוך. הדיוויזיה הקנדית השלישית תנחת בחוף "ג'ונו", ואז תבקיע דרכו ותנתק את כביש קן-ביה. על הדיוויזיה הבריטית ה-50 בחוף "גולד" שתוחם בגזרה של "אומהה" הוטלה משימה דומה, בתוספת השתלטות על הנמל הקטן בארומנש ועל סוללת הארטילריה הגרמנית בלונג סור-מר.

בקרב הפיקוד העליון של בעלות הברית שררו דעות ואסכולות שונות סביב אופן הפעלתם של הכוחות המוטסים באוברלורד. הצנחה לילית בהיקף כה גדול מעולם לא נוסתה קודם לכן. אסכולה אחת, שבה תמך רמטכ"ל צבא ארצות הברית, מרשל, חזתה בהפעלת הצנחנים בעומק אסטרטגי בפנים הארץ, באופן שייצור איום על עתודות האויב הרחוקות. כוח זה יכבוש שדות תעופה ויתוגבר בדרך האוויר. אסכולה נוספת, שלה היה שותף מפקד הכוחות האווירים של אוברלורד, טרפורד לי מלורי שללה הפעלת צנחנים בגלל התלות הרבה שלהם בתנאי מזג האוויר, שעלולה להביא לאבידות שיעלו על חמישים אחוז. האסכולה אשר נתקבלה, גרסה הפעלה מרוכזת של כוחות מוטסים שתפקידם העיקרי לבודד את חופי הנחיתה והרחקת תגבורות גרמניות, כאשר המטרה המשנית הייתה לסייע לכוחות הנוחתים מהים על ידי תפיסת דרכים הדרושות להתקדמותם והשמדת ארטילריית האויב.

לפי התוכנית שנתגבשה, בחלקו המוטס של המבצע יוצנחו בחצות הלילה שלוש דיוויזיות - אחת בריטית ושתיים אמריקאיות. הדיוויזיה המוטסת הבריטית השישית תוצנח בין הנהרות אורן ודיב ותאבטח את האגף השמאלי של חזית הפלישה בפני התקפות נגד גרמניות‏[18]. הוטל עליה להשמיד את סוללת תותחי הארטילריה במרוויל, שבשפך נהר אורן. הדיוויזיה המוטסת ה-101 תוצנח מדרום מערב לסנט מר אגליז, כדי לאבטח את צדם היבשתי של הכבישים המוגבהים, תשמיד את הגשרים בקרנטן, תוך תפיסת גשרים אחרים להגנה על האגף הדרומי של חוף יוטה. הדיוויזיה המוטסת ה-82 תוצנח מערבה משני צדי הנהר מרדרה, בכוונה לתפוס את השטח שבין הנהרות דוב ומרדרה. עליה לחסום תנועת תגבורות גרמניות לקוטנטן, ולככבוש את סנט מר אגליז, צומת דרכים חיונית.

הכוחות המוטסים יתוגברו בשעות הבאות על ידי חטיבות דאונים ויחידות מונחתות אחרות ובהן אנשי מפקדה, תותחים נגד-טנקים, תותחי שדה, ג'יפים ויחידות שירותים אחרות.

תוכניות הטעיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מבצע פורטיטיוד

במקביל להכנות לפלישה, בעלות הברית ניהלו תוכנית הטעיה והונאה משוכללת לה ניתן כינוי הצופן "שומר ראש" (Bodyguard). החלק החשוב והמצליח ביותר בתוכה היה מבצע פורטיטיוד (Fortitude - חוסן), שנחלק ל"פורטיטיוד צפון" ו"פורטיטיוד דרום". מטרותיו היו להטעות את הפיקוד העליון הגרמני באשר למיקומה של הפלישה הממשמשת ובאה, ולגרום להם להאמין שההתקפה האמיתית היא הטעיה. כל אחת משתי המטרות הללו הצריכה שכנוע של הגרמנים, שכוח הפלישה של בעלות הברית חזק פי שניים בערך ממה שהיה באמת‏[19].

מבצע "פורטיטיוד צפון" הציג כיעד לפלישה את נורבגיה, אתר בסיסי הצוללות של גרמניה, שהיה חיוני לגרמנים. כדי לאלץ את הגרמנים להתמקד בנורבגיה, יצרו בעלות הברית בראשית 1944 ארמייה מזויפת, הארמייה הבריטית הרביעית, שהוצבה בסקוטלנד. בחודשים שקדמו לפלישה הוחלפו שדרים אלחוטיים בדרגת הצפנה נמוכה, ויצרו את הרושם של ארמייה אמיתית. מרגלים של האבווהר (המודיעין הנאצי) בממלכה המאוחדת, ש"הוסבו" על ידי המודיעין הבריטי (MI5), שידרו למפקדת האבוור בגרמניה מסרים שתיארו תנועת רכבות כבדה בסקוטלנד, והופעת תגי דיוויזית חדשים באדינבורו. בנוסף לכך, החלו מפציצים עשויים עץ להופיע בשדות התעופה בסקוטלנד. התוצאה של פורטיטיוד צפון הייתה מרשימה: בשלהי אביב 1944 עוד נמצאו בנורבגיה שלוש עשרה דיוויזית גרמניות‏[20].

"מבצע פורטיטיוד" דרום כלל את הקמתה של קבוצת הארמיות הראשונה של ארצות הברית (שנודעה בראשי תיבות FUSAG), בפיקודו של גנרל ג'ורג' פטון, שהוצבה בדובר בדרום מזרח אנגליה, מול פא-דה-קאלה. תוכנית זו נועדה לבסס את אמונתם של הגרמנים בפלישה בפא-דה-קלה. הבחירה של אייזנהאואר בפטון לפקד על FUSAG, נבעה בין היתר מפני שהגרמנים ראו בו את המצביא הטוב ביותר של בעלות הברית המערביות, והמוניטין שלו חיזק את הנחת הגרמנים כי הוא ינהיג את המתקפה. FUSAG הכילה ארמיות, קורפוסים ודיוויזיות, אמיתיים ובדויים כאחד‏[21]. היא כללה טנקי דמה שנעשו מעיסת נייר וגומי, מפקדות מדומות, נחתות דמה, ומטבחי שדה שפלטו עשן. בנוסף, מספר ההפצצות והסיור על קאלה היו כפולות ממספרן בשמי נורמנדי.

הצלחת מבצע פורטיטיוד נמדדה בהערכתם של הגרמנים את עוצמת בעלות הברית וחיזוי אתר הפלישה. במאי 1944 העריך האבוור כי שבעים ותשע דיוויזיות חונות בבריטניה, אף שלמעשה המספר האמיתי היה ארבעים ושבע. הגרמנים האמינו כי לבעלות הברית יש די נחתות כדי להביא עשרים דיוויזיות אל החוף בגל הראשון, כאשר בפועל היו להן די לשש דיוויזיות. ב-2 ביוני דיווחה בלצ'לי פארק על סמך פענוחי ה"אולטרה", כי הגרמנים מצפים לנחיתה ראשונית בנורמנדי או בברטאן, ולאחריה למאמץ העיקרי בפה-דה-קאלה‏[22]. בסופו של דבר, נדרש לגרמנים כמעט שבוע אחרי הנחיתות בנורמנדי כדי להבין שאין זו פעולת הסחה אלא הפלישה האמתית עצמה, וב-26 ביוני עוד נשארו חצי מיליון חייליה של הארמייה ה-15 הגרמנית בעמדותיהם סביב מצר קאלה, ממתינים לפלישה נוספת‏[23].

פעולות המחתרת הצרפתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תנועת ההתנגדות הצרפתית

המחתרת הצרפתית, ה"רזיסטאנס", שצמחה לאחר כניעת ממשלת צרפת וצבאה ב-1940 מקבוצות מבודדות, הייתה מורכבת ומפוצלת. ארגונה של המחתרת היה מחולק אזורית ופוליטית (לדוגמה, קומוניסטים וגוליסטים), והתקשורת בין תאי ההתנגדות השונים הייתה כמעט ואפסית. ראש הארגון המוכר של תנועת ההתנגדות הצרפתית היה אמנם שארל דה גול, אך הוא שהה רחוק מצרפת, ולא היה מסוגל לקיים שליטה הדוקה בו. הקשר בין דה גול למחתרת קוים באמצעות "מנהלת המבצעים המיוחדים" (SOE) הבריטי, שהצניח סוכנים לצרפת החל מאביב 1941, ובאמצעות "המשרד לשירותים אסטרטגיים" (OSS) של ארצות הברית החל מ-1943‏[24]. בפברואר 1944 הושגה אחדות מסוימת בין קבוצות המחתרות השונות כאשר הוקמה "המועצה הלאומית של הרזיסטאנס", וז'ורז' בידו נבחר למנהיגה.

בשלבי התכנון של מבצע אוברלורד, הרזיסטאנס לא נתפסה כגורם משמעותי שיכול להעלות תרומה לפלישה, בין היתר בגלל חוסר הודאות לגבי כוחה, והקושי לשלוט בכל פלגי המחתרת. כאשר עלתה השאלה בנוגע לתפקיד שיוטל על המחתרת לקראת ובעת הפלישה ושחרור צרפת, הבריטים שקלו אפשרות של התקוממות לאומית שתרים תרומה אסטרטגית למבצע אוברלורד‏[25]. אך אפשרות זאת לא נתפסה כמציאותית; לפי הערכת "מנהלת המבצעים המיוחדים", מנו כוחות הרזיסטאנס 350,000 חברים באביב 1944, אך רק ל-100,000 מתוכם היו כלי נשק שמישים, ומעט מאוד תחמושת‏[26]. המפקדה העליונה של בעלות הברית הכירה בכך שהתרומה המשמעותית ביותר של הרזיסטאנס תהיינה במודיעין ובפעולות חבלה בקווי תחבורה ותקשורת גרמניים, שיסייעו לבידודה של נורמנדי ויקשו על הגרמנים לתגבר את כוחותיהם שם.

לשם כך הגו בעלות הברית ארבע תוכניות; כחלק מ"התוכנית הירוקה" (Plan Vert), חוליות רזיסטאנס יניחו מטענים לפיצוץ מסילות רכבת עיקריות, החל ביום הפלישה. במאי דיווחה מנהלת המבצעים המיוחדים למפקדה העליונה על 571 מטרות במערכת הרכבות שמוכנות לפיצוץ. "תוכנית צב" (Plan Tortue) כוונה לחסימת כבישים בפני תנועה של תגבורות גרמניות לכיוון נורמנדי. "התוכנית הכחולה" (Plan Bleu) התמקדה בניתוק קווי תקשורת יבשתיים, ואילצה את הגרמנים להשתמש בתקשורת אלחוטית, שאת שדריה פענחו בעלות הברית באמצעות האולטרה. "התוכנית הסגולה" (Plan Violet) התמקדה בניתוק כבלים תת-קרקעיים שהיו בשימוש הגרמנים.

מלבד פעולות חבלה, הרזיסטאנס היה המקור הטוב ביותר באיסוף מודיעין על "החומה האטלנטית", מכיוון שעובדי כפייה צרפתים רבים עמלו על הקמתה. הם העתיקו תוכניות ומפות, זיהו שדות מוקשים ותנועת יחידות גרמניות, והעבירו את כל המידע המודיעיני לבעלות הברית.

מאחר שלא ניתן היה להעביר לרזיסטאנס את מועד וחשיפת אזור הפלישה המדויקים מחשש שאנשיה ילכדו בידי הגרמנים, הועברו הפקודות לביצוע תוכניות החבלה במסרים מוצפנים שישודרו בבי-בי-סי. הרזיסטאנס קיבלה את הפקודה להתכונן לפלישה ב-1 ביוני, כששידר הבי-בי-סי את השורה הראשונה מ"שיר הסתיו" של המשורר פול ורלן. לבסוף, בערב 5 ביוני, קיבלו אנשיה פקודות מוצפנות להתחלת הפעולה בכל רחבי צרפת.

צבא בעלות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנחתת אספקה בנורמנדי

מרביתו של צבא היבשה של בעלות הברית שתוכננן להשתתף במערכה בצפון אירופה היה חסר ניסיון. כך לדוגמה, מתוך כחמישים דיוויזיות הרגלים, השריון והצנחנים האמריקאיים, רק שתי דיוויזיות השתתפו קודם בלחימה - דיוויזיית הרגלים הראשונה והדיוויזיה המוטסת ה-82. הדיוויזיות הרביעית וה-29 הופעלו מחדש בשנותיה הראשונות של המלחמה, אך לא לקחו בה חלק. גם רוב הצבא הבריטי היה חסר ניסיון מבצעי, על אף שהבריטים היו שרויים בלחימה עם גרמניה מזה ארבע שנים. רק דיוויזיות מעטות שנועדו לקחת חלק בפלישה לנורמנדי השתתפו קודם לכן בלחימה במערכות באפריקה ובאיטליה. למעט הדיוויזיה ה-50 המנוסה. הדיוויזיה השלישית והדיוויזיה המוטסת השישית כמעט ולא השתתפו בלחימה קודם לכן ‏[27]. הדיוויזיה הקנדית השלישית הוקמה ב-1941, ובמשך שלוש שנים עברו אנשיה אימונים באנגליה עד ליום הפלישה.

צבא היבשה של ארצות הברית, שכלל במאי 1944 כ-89 דיוויזיות, מתוכן 16 משוריינות, הורכב ברובו ממגויסי חובה. עם זאת, היחידות הלוחמות לא זכו להקצאה עדיפה של כוח אדם, כשמיטב המגויסים (המשכילים והבריאים יותר) נשלחו לשרת בזרוע האוויר ויחידות המטה והשירותים השונות. יוצאות דופן היו הדיוויזיות המוטסות שנחשבו ליחידות עילית. אנשיהן, שהיו מתנדבים, עברו אימונים קשים ומפרכים. אולם דיוויזיות מוטסות אלו היו ביסודן דיוויזיות "קלות", שלא נשאו נשק כבד כמו תותחים נ" ט וארטילריה. בשל כך הן היו תלויות באספקה מהאוויר, וחסרות יכולת להתמודד כנגד שריון.

סדר כוחות בעלות הברית לפלישה לנורמנדי

המפקדה העליונה של חיל המשלוח של בעלות הברית בפיקוד גנרל דוויט אייזנהאואר

קבוצת הארמיות ה-21 בפיקוד פילדמרשל ברנרד מונטגומרי:

מפקד כוחות הצי של חיל המשלוח: אדמירל ברטרם רמזי:

  • Flag of the United States.svg כוח משימה מערבי בפיקוד אדמירל משנה אלן קירק
  • Flag of the United Kingdom.svg כוח משימה מזרחי בפיקוד אדמירל משנה פיליפ ויאן

מפקד כוחות האוויר של חיל המשלוח: מרשל אוויר ראשי טרפורד לי מלורי:

הכנות ותכנונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההכנות לפלישה נמשכו כשנתיים והיו כרוכות בהתארגנות לוגיסטית בהיקף עצום, שכללה בניית כלי שיט ומטוסים רבים. כמה חודשים אחרי כניסת ארצות הברית למלחמה החל מבצע בולרו – ריכוז ציוד וכוחות אמריקניים וקנדים אדירים בדרום אנגליה. עד תחילת יוני 1944 הגיעו לבריטניה 2 מיליון אנשי צבא אמריקאים, ועוד רבע מיליון קנדים. הכוחות הפולשים עברו אימונים מפרכים בתנאים שדימו את גזרת הלחימה שלה יועדו. כל ההכנות האלה נעשו תוך שמירה קפדנית על ביטחון שדה והסתרת המועד והיעד של הפלישה מן הגרמנים.

במבצע אוברלורד היו כארבעה סוגים עיקריים של אוניות ונחתות להבאת חיילים וציוד אל החוף: ה-LST ‏(Landing Ship Tank), אונייה להנחתת כלי רכב וחיילים, הייתה אונייה גדולה, בגודל סיירת קלה, שאורכה כ-100 מטר ויכולת הנשיאה שלה 4,000 טונות. ה-LCT ‏(Landing craft tank), נחתת טנקים, הייתה כלי שיט שטוח תחתית, באורך כ-35 מטר, שיכול להוביל 4 עד 8 טנקים (בהתאם לדגם הנחתת) ולפרוק אותם על פני כבש המורד בעת ההגעה לחוף. ה-LSI ‏ (Landing Ship Infantry), אונייה להנחתת חיילים, הייתה אונייה הדומה למעבורת נוסעים, שיכלה לשאת מאות חיילים וציוד. ה-LCA ‏(Landing Craft Assault), היו נחתות קטנות שהובילו מחלקת רובאים שפרקו ממנה היישר לחוף בכבש מורד‏[28]. הנפוצה מביניהם בנורמנדי הייתה ה-LCVP, נחתת שאורכה כ-11 מטרים ורוחבה 3.2 מטרים יכלה לשאת מחלקה בת 36 לוחמים, או ג'יפ וכיתה של 12 לוחמים. הן כונו "סירות היגינס", על שם מתכנן אנדרו היגינס, וסך הכל נבנו יותר מ-20,000 כאלו עד סוף המלחמה‏[29].

בעיה עיקרית שניצבה בפני מתכנני אוברלורד הייתה הבאת ציוד ואספקה באופן יעיל לכוח הפולש, עד אשר יכבש נמל בעל קיבולת מספקת. אחד הלקחים המרכזיים של הפשיטה בדייפ היה כי ערי נמל בצפון צרפת יהוו יעד מבוקש לנחיתת בעלות הברית ובשל כך יהיו ממוגנות היטב מה שיגרום לאבידות רבות בכיבושן. מהנדסים של בעלות הברית הגו את הרעיון לפיו ייבנו שני נמלים מלאכותיים מחלקים מוכנים מראש, שחלקיהם ייגררו על פני תעלת למאנש אל חופי הפלישה. שם יוצבו וישמשו בסיס אליו יוכלו בעלות הברית לפרוק אספקה עד לתפיסת אחת מערי הנמל הגדולות. בנייתם של נמלים אלו, שקיבלו את שם הצופן מאלברי (עץ תות), הצריכה משאבים וכוח אדם רב - בנייתם בלעה 600,000 טונות של בטון והעסיקה 20,000 איש. נמל אחד הוצב בחוף אומהה והשני בסמוך לחוף גולד ליד העיירה ארומאנש‏[30].

כחלק מהלקחים מדייפ, חיפשו הבריטים דרך להביא סיוע משוריין לרצועת החוף ומעבר לה, כדי להבקיע את ההגנות ולצלוח את שדות המוקשים של החומה האטלנטית. המשימה הוטלה על גנרל פרסי הוברט מהדיוויזיה המשוריינת ה-79, שיחד עם מתכננים בריטיים המציא מספר רב של כלים משוריינים יעודיים, שנודעו בכינוי "שעשועי הוברט" בפי החיילים. אלה כללו בין היתר טנקים אמפיביים שכונו "DD" (ראשי תיבות של Duplex Drive - הנעה כפולה), טנקי מורג לפיצוץ מוקשים, טנקי להביור ועוד‏[31]. הבריטים עשו שימוש מלא ומושכל בכלים אלה ביום הפלישה, שהוכיחו את יעילותם ומנעו אבדות כבדות. אולם האמריקנים הפגינו בהם עניין מועט - פרט לטנקים האמפיביים.

כוחות ופיקוד גרמנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוניית המערכה "נבאדה" מפגיזה את חוף יוטה בעת הפלישה

בתאוריה מנה פיקוד מערב של פילדמרשל גרד רונדשטט מיליון וחצי אנשים, אף שלא הייתה לו שום שליטה על הלופטוואפה והקריגסמרין. ב-6 ביוני היו 59 דיוויזיות גרמניות במערב, שמונה מהן בהולנד ובבלגיה[32]. למעלה ממחצית המספר הזה היו דיוויזיות נייחות להגנת חופים או דיוויזיות אימונים, ורק עשר היו משוריינות; שלוש מהן נמצאו בדרום צרפת, ואחת בקרבת אנטוורפן. איכותן של יחידות צבא היבשה, שמנו 850,000 איש, הייתה מאוד לא אחידה. האבדות העצומות שספג הצבא הגרמני במהלך הלחימה בחזית המזרחית, ואובדן נגדים וקצינים מנוסים רבים, גרמו לירידה ממשית באיכות כוח האדם ביחידות קו החזית, כולל יחידות העילית. איכות החיילים ששירתו בדיוויזיות הרגלים הייתה יותר נמוכה, מפני שטובי המגויסים נשלחו ליחידות הוואפן אס אס ולדיוויזיות הניידות (פאנצר ופאנצרגרנדיר). נוסף על כך, הנמיך הוורמאכט במידה ניכרת את רף הכושר הגופני, כדי להציב יותר חיילים בקו. משך ההחלמה מפציעות ומחלות קוצר, וכך גם תקופת הטירונות. הפיקוד הגרמני החל לגייס לשורותיו נערים בני 16 ומעלה, וגברים בגילאים 60-45, כדי להשלים את אבידותיו. בצבא שמנה 4,270,000 איש בדצמבר 1943, היו יותר מ-1.5 מיליון חיילים בניל יותר משלושים וארבע‏[33].

הצורך הנואש למלא את השורות אילץ את הוורמאכט לגייס חיילים מאלזס, לורן, ולוקסמבורג, וכן כאלה שהוגדרו כפולקסדויטשה - "גרמנים אתנים" מהבלקן ועד פולין. כמו כן, הועברו לצרפת ב-1943/1944 גדודי "אוסט" (מזרח), להחליף את החיילים הגרמנים באיוש הגנות החופים. אלו היו מגויסי כפייה ומתנדבים מהשטחים הכבושים של ברית המועצות בידי גרמניה. ביוני 1944 השתייך אחד מכל שישה רובאים גרמנים לגדוד "אוסט"‏[33].

הוורמאכט שינה את תפיסתו הטקטית ואת אופי אמצעי הלחימה שלו, ומצבא בליצקריג שהתאפיין בשנים המוקדמות של המלחמה בניידותו הגבוהה, בטנקים קלים ובחיל רגלים נייד, נהפך ברובו לצבא מסורבל, חסר ניידות, המצויד בטנקים כבדים ואיטיים ובחיל רגלים מחופר. מלבד דיווייזיות הפאנצר והפאנצרגרנדיר, לכוחות הגרמנים הייתה ניידות מעטה. הם חסרו אמצעי תובלה ותותחים מתנייעים, וכלי הארטילריה עוד נגררו באמצעות סוסים. הדבר היה נכון בעיקר ביחידות שהוקצו להגנת החופים. גם החימוש והציוד לקו בחסר; יחידות רבות צוידו בכלי נשק ממגוון המדינות שנכבשו על ידי גרמניה.

פיקוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבנה הפיקוד הגרמני ב-1944 היה סבוך ומבולבל. באופן פורמלי, הפיקוד העליון של הוורמאכט‎ ‏ (OKW) היה הגוף הפיקודי העליון בגרמניה הנאצית. יחד עם זאת, המעורבות הגבוהה של הדרג הפוליטי ובמיוחד של היטלר פגעו בעצמאותו. יתרה מכך, היטלר אף מינה את עצמו לראש הכוחות המזוינים של גרמניה בדצמבר 1941 בעקבות התבוסה הגרמנית בקרב מוסקבה ובכך היה הסמכות הפיקודית העליונה במדינה. כך נוצרה יריבות בין הפיקוד העליון של הוורמאכט למפקדה עליונה של כוחות היבשה (OKH). לכאורה, ה-OKH היה אמור להיות אחד המדורים העיקריים בוורמאכט (יחד עם OKL - הפיקוד העליון של הלופטווה וה-OKM - הפיקוד העליון של חיל הים), אך היריבות שטופחה על ידי הדרג הפוליטי הביאה לכך שזה לא היה כך הלכה למעשה.

עם התקדמות המלחמה הלכה והתגברה חלוקת התפקידים בין ה-OKW וה-OKH כאשר ה-OKW לקח על עצמו את הפיקוד על הכוחות המוצבים בחזית המערבית ואילו ה-OKH הופקד על החזית המזרחית. אולם יתרה מזו, תחת ה-OKW הופקדה ההגנה על פלישה למערב אירופה בידי OB WEST - הפיקוד העליון במערב, בפיקודו של רונדשטט. אך למעשה לא הייתה לו שום שליטה על הלופטוואפה (וכן על יחידות הצנחנים והנ"מ שהיו הכפופים ללופטוואפה) והקריגסמרין, שהיו כפופים למפקדותיהן שלהן. הדבר נכון היה גם בנוגע לעתודה המשוריינת במערב, קבוצת פאנצר מערב, שניתן להכניסה למערכה רק בפקודתו של היטלר. ביסודו של דבר, מינויו של רומל למפקד קבוצת ארמיות B יצר כפילות בינו לבין רונדשטט, שכן אף פעם לא היה ברור מי משניהם ינהל את המערכה.

הצבא הגרמני בנורמנדי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסך הכל חנו ביום הפלישה שש דיוויזיות גרמניות לאורך 300 הקילומטרים של חוף נורמנדי. בחצי האי קוטנטן, מול קטע החוף ב"יוטה", הגנה דיוויזיית הרגלים 709. שתי דיוויזיות נוספות ששהו בקוטנטן היו דיוויזיית הרגלים 243, ודיוויזיה יבילת אויר 91‏[34]. לאורך חוף קלוודוס נמצאו דיוויזיית הרגלים 716 מול קטעי הנחיתה הבריטיים, דיוויזיית הרגלים 352 מול חוף "אומהה", ודיוויזיית הפאנצר ה-21 חנתה סביב קן. דיוויזיות 709 ו-716 היו יחידות נייחות ששימשו למשימות הגנה בצרפת הכבושה, בעיקר הגנת חופים והגנת נ"מ. ככאלו, הן חסרו ניידות ולא היו מאומנות בלוחמה ניידת. איכות כוח האדם בדיוויזיות אלו הייתה ירודה לעומת יחידות אחרות של הצבא, והן הורכבו בעיקר מחיילים חסרי ניסיון קרבי, חיילים מבוגרים, ומגויסי כפייה מהשטחים הכבושים‏[35]. רמת האימון שלהם הייתה נמוכה ביותר. דיוויזיית הרגלים 352 ודיוויזיית הפאנצר ה-21 נבנו סביב גרעין של קצינים ומש״קים מנוסים, אך מרבית החיילים שלהם היו טירונים חסרי ניסיון קרבי. דיוויזיית הפאנצר ה-21 הוקמה ב-1940, ולחמה כחלק מקורפוס אפריקה בקרבות בצפון אפריקה, עד אשר הושמדה למעשה במאי 1943 בטוניסיה. היא הוקמה מחדש בנורמנדי ביוני 1943. הדיוויזייה ה-352 הוקמה בנובמבר 1943 והוצבה בחוף נורמנדי במרץ 1944, שלושה חודשים לפני הפלישה‏[36].

הפולמוס בנוגע לטקטיקת ההגנה הגרמנית הרצויה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רומל האמין שהביצורים הקבועים יוכלו רק לעכב את ההסתערות של חיילי בנות הברית, לא להדוף אותה. הוא חשב, שלכך תידרש התקפת נגד מהירה ביום הפלישה עצמו, על ידי דיוויזיות ניידות של רגלים ופנצר שיהדפו את ההסתערות על קו המים. לתפיסתו, עשרים וארבע השעות הראשונות של הפלישה תהיינה המכריעות, כי אם יינתן לאויב להקים ראש גשר איתן, יהיה כמעט בלתי אפשרי לסלקו מהיבשה‏[37]. על סמך ניסונו במערכה בצפון אפריקה, רומל סבר כי עתה, לאחר שבעלות הברית השיגו עליונות אווירית מוחלטת בצפון-מערב אירופה, יש להציב את דיוויזיות הפאנצר קרוב ככל האפשר לחופים, בעמדות מחופרות, מאחר שאם תורחקנה מהחזית לצורך מתקפת-נגד הן לעולם לא יצליחו להגיע לקרב בזמן כדי להכריעו בגלל שליטת בעלות הברית באוויר.

מפקד חזית המערב, פילדמרשל רונדשטט, יחד עם גנרל ליאו גייר פון שוופנבורג, מפקד קבוצת פאנצר מערב, חלקו עליו בסוגיה זאת. הם טענו, שיש להציב את יחידות הפאנצר הרחק מן החופים, להתיר לבעלות הברית לנוע פנימה לתוך היבשת, ואז לבצע מתקפות נגד הרחק מטווח התותחים הימיים הכבדים של ספינות בעלות הברית. לדעתם, ולדעת גנרל היינץ גודריאן, מומחה ללוחמת שריון, הניסיון בסלרנו ובסיציליה, שבו ניסו כוחות שריון גרמניים לתקוף את ראשי החוף של בעלות הברית ונכתשו באש התותחים הימיים, הוכיח כי אי אפשר לקרב את השריון לחופים. בנוסף, לראייתם, התחפרות הטנקים בקרבת החוף מנוגדת היגיון, שכן העוצמה של עוצבות הפאנצר גלומה בניידות ובכוח האש שלהן‏[38].

בפגישה שהתקיימה במרץ 1944, בין מפקדים בכירים במערב עם היטלר, ביקש רומל שליטה על כל דיוויזיות השריון במערב, שעד אותה עת היו תחת פיקודה של קבוצת פאנצר מערב. בסופו של דבר, היטלר בחר בפשרה רפה, והעביר לפיקודו של רומל שלוש דיוויזיות פאנצר - דיוויזיית הפאנצר השנייה, דיוויזיית הפאנצר ה-21 ודיוויזיית הפאנצר ה-116, בעוד שארבע הדיוויזיות האחרות (האס.אס ה-1, האס.אס ה-12, פאנצרגרנדיר ה-17 ופאנצר להר) בגזרה של פיקוד מערב נשמרו בפנים הארץ ככוח עתודה נייד‏[39]; הן הוכפפו אישית להיטלר, שפקד שהן לא יופעלו בלי הוראה ממנו עצמו. הפתרון הבעייתי שבחר היטלר, לפצל את הפיקוד על יחידות השריון, משמעותו היה שבשעת חירום יקבלו מפקדי דיוויזיות הפאנצר פקודות משלוש סמכויות: מרומל, מרונדשטט ומהיטלר.

קביעת עיתוי הפלישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגנרל ברנרד לו מונטגומרי עם כוחות בריטים בנורמנדי, יולי 1944

קביעת המועד המדויק לפלישה היוותה אתגר בפני המתכננים של בעלות הברית, שנדרשו לקבוע מועד מוקדם ככל האפשר. המחסור בנחתות וספינות נושאות גייסות, יחד עם איום הצוללות הגרמניות שהוסר רק באמצע 1943, ומכיוון שנחתות אינן מסוגלות לחצות את תעלת לה מאנש מספטמבר עד מרץ מחמת מזג האוויר הגרוע, כל הגורמים הללו הגבילו את המתכננים. ועדת ראשי המטות של ארצות הברית הציעה כיעד את ה-1 באפריל 1944, אך תאריך זה לא התאים בגלל מזג האוויר ההפכפך בתעלה, שאי אפשר היה לחזותו, והן משום שהפשרת השלגים ברוסיה לא תאפשר לצבא האדום לבצע מתקפה מתואמת. COSSAC בראשותו של מורגן בחרה ביעד את ה-1 במאי, אולם אייזנהאואר ומונטגומרי דחו את היעד ל-1 ביוני כדי לאפשר צבירת נחתות והפצצות נוספות.

הדרישות העיקריות שנלקחו בחשבון לקביעת עיתוי המדויק של הפלישה נגעו לאור ירח, ולזרמי גאות ושפל. הן חיל הים והן חיל האוויר דרשו מהמטאורולוגים מזג אוויר ללא עננות כבדה ורוחות חזקות מדי, שיגבילו את הסיוע האווירי והימי החשובים כל כך לפלישה. צליחה התעלה תתבצע בלילה, כדי לשמור את גורם ההפעתה עד לרגע האחרון ולנחות מיד אחרי האור הראשון. הגרמנים צפו שההתקפה תיערך בשיא הגיאות, מה שיבטיח לגלי ההסתערות את רצועת החוף הצרה ביותר לחצייה, אך בעלות הברית העדיפו לנחות עם המעבר בין שפל לגיאות, כדי שהנחתות יעלו היישר אל החוף ואחר כך יצופו בחופשיות על מי הגיאות‏[40], וכדי שהמכשולים הימיים יהיו גלויים לעין. אייזנהאואר קבע את מועד הפלישה ל-5 ביוני, אולם ב-4 ביוני דיווח לו קצין המטאורולוגיה הראשי שלו שצפויה סערה קשה בתעלה. בבוקר ה-5 ביוני דווח שמתקרבת חזית סינופטית נוחה, ואייזנהאואר נתן את ההוראה לפקודה הסופית לביצוע הפלישה ב-6 ביוני.

מטאורולוגים גרמנים, שחסרו את המידע שהיה זמין לבעלות הברית בגלל שליטתן באוקיינוס האטלנטי, סברו שהתנאים לא יהיו מתאימים לפלישה לפני ה-10 ביוני. על יסוד תחזיות אלו, ועל יסוד המידע המועט שהיה בידי הגרמנים - שכן מטוסי הסיור של הלופטוואפה לא יכלו לערוך טיסות סיור מעל לנמלי החוף הדרומי של אנגליה, והצי הגרמני הפסיק את סיוריו בתעלה ב-5 ביוני מחמת הגלים העזים - נעדרו רבים מהקצינים הבכירים של הארמייה השביעית מעמדותיהם ביום הפלישה, מכיוון שקיימו תרגילי מלחמה בעיר רן[41]. גם רומל שהה בגרמניה ב-6 ביוני לרגל יום הולדתה של אשתו.

המערכה האווירית[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם בריטניה וגם ארצות הברית השקיעו בתקופת המלחמה מאמץ אדיר בבניית צי האוויר שלהן, ומשאבים רבים הופנו לייצור כלי טיס. נוסף על כך, לחילות האוויר ניתנה עדיפות בכוח אדם על חשבון כוחות הקרקע. מערכת ההפצצות האסטרטגיות של בעלות הברית על גרמניה והמלחמה בחזית המזרחית הובילו לכך שבראשית 1944 כבר נדחק הלופטוואפה למשימות הגנה בשמי גרמניה, וחילות האוויר של בנות הברית השיגו עליונות אווירית בשמי צרפת. בעת הפלישה, היו ללופטוואפה במערב בסך הכל 1,515 מטוסי קרב‏[42].

בין פיקוד המפציצים של בריטניה וארצות הברית לבין אייזנהאואר נחלקו הדעות בעניין תפקיד המפציצים לסיוע לפלישה בחודשים שקדמו לה. גנרל קארל ספאץ, מפקד חיל האוויר השמיני של ארצות הברית ומרשל אוויר ראשי ארתור האריס, ראש פיקוד המפציצים של חיל האוויר המלכותי, היו שותפים להשקפה שמפציצים לעצמם יכולים להביא את הניצחון במלחמה, ושמבצע אוברלורד איננו נחוץ. שניהם גרסו, כי ככל שהמפציצים יפעלו עמוק יותר מאחורי קווי החזית, כלומר בתחומי גרמניה עצמה, בתקיפת מטרות אסטרטגיות, כן תגדל האפקטיביות שלהם. מנגד, אייזנהאואר ואנשי המפקדה העליונה היו משוכנעים שעל המפציצים לפעול קרוב ככל האפשר לחזית, בצרפת, בתקיפת מטרות טקטיות שיסייעו להצלחת הפלישה. מאחר שגופי המפציצים היו נפרדים מshaef, הובאה המחלוקת בפני נשיא ארצות הברית רוזוולט שפסק בעד המפקדה העליונה, וכחודשיים לפני יום הע' חלה תפנית במאמץ ההפצצות של בעלות הברית, מפגיעה בערי גרמניה לסיוע לנחיתות בנורמנדי, ובמיוחד לניסיונות לנתק את הדרכים ואת מסילות הברזל שיוכלו לשרת את הגרמנים להזרמת תגבורות.

בין 1 באפריל ל-5 ביוני 1944, פיקוד המפציצים של בריטניה וארצות הברית שיגרו 200,000 גיחות הפצצה בידי 11,000 כלי טיס, והטילו 195,000 טונות של פצצות על מסילות הברזל, צמתי תחבורה ותקשורת בצרפת, וכן על שדות תעופה גרמניים, מתקני ראדאר, בסיסי צבא, וסוללות תותחים ימיים. מערכה זו קיבלה את שם הצופן "תוכנית התובלה", והביאה להרס גשרים על הנהרות סן ולואר, ותוך כך בודדה את אזור הפלישה מפני הזרמת תגבורות גרמניות משאר חלקי צרפת ומגרמניה, ותרמה בכך להצלחת המבצע‏[43]. בעלות הברית איבדו כ-2,000 מטוסים ו-12,000 אנשי צוות אוויר במערכה האווירית המקדימה. העוצמה האווירית המכרעת של בעלות הברית באה לידי ביטוי גם ביום הפלישה, בו הזניקו בעלות הברית לאוויר 3,467 מפציצים כבדים, 1,645 מפציצים בינוניים ו-5,409 מטוסי יירוט‏[44], ושיגרו 13,688 גיחות אוויריות, לעומת 309 בלבד ששיגר הלופטוואפה[45]. ביום הפלישה, 113 מטוסים של בעלות הברית הופלו, כולם בידי סוללות הנ"מ הגרמניות, ואף לא אחד בידי הלופטוואפה.

הפלישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכנית המבצע של "אוברלורד"

המבצע המוטס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלילה שבין 5 ל-6 ביוני 1944 הוצנחו 23,400 צנחנים אמריקניים, בריטים וקנדים, ממאות מטוסי דקוטה C-47 ומאות דאונים נושאי ציוד וגייסות במרחק קצר מחופי הנחיתה המיועדים בנורמנדי במטרה לתפוס נקודות מפתח ביציאות מהחופים, להגן על ראשי הגשר של בעלות הברית מפני התקפות נגד גרמניות, לשבש את קווי התקשורת והאספקה הגרמניים, להשמיד סוללות תותחים ולזרוע בלבול והרס.

לשם הטעיה אף הוצנחו בובות גומי המתפוצצות ויוצרות אשליית ירי כאשר הן פוגעות בקרקע. בובות אלו הוצנחו בנקודות רחוקות מן החזית כדי להטעות את הגרמנים לגבי מקום התקיפה. באותו הלילה הפציצו כעשרת אלפים מטוסים של בעלות הברית יעדים גרמניים בכל רחבי צרפת. בדיעבד התברר שחלק מההפצצות על העמדות הגרמניות, שהגנו על חופי הנחיתה המיועדים, לא היו מדויקות, רוב הבונקרים הגרמניים שהגנו על החופים לא נפגעו, וגרמו לאחר מכן לאבידות קשות בקרב כוחות בעלות הברית, שביצעו את הגל הראשון של הנחיתות.

הכוחות המוצנחים הבריטים והקנדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

משימתה העיקרית של הדיוויזיה המוטסת הבריטית השישית (שכללה בתוכה את הגדוד הקנדי המוטס ה-1) הייתה לאבטח את האגף של חוף סוורד, שנמצא בקצה השמאלי של חזית הפלישה. הוטל על אנשיה להרוס את הגשרים על נהר דיב, ולהשתלט על שני הגשרים על הנהר אורן ועל תעלת קאן כשהם שלמים, שכן לשני הגשרים האלה ששכנו על כביש החוף נודעה חשיבות אסטרטגית חיונית, כי כל התקפת נגד גרמנית ממזרח הייתה חייבת לחצות אותם, וכך גם כל התקדמות של כוחות הברית. יעד נוסף היה השמדת הסוללה הגרמנית במרוויל, שכללה ארבעה תותחים המוגנים על ידי בתי תותח מבטון עבה המחוזק בפלדה, כשמסביבם עמדות תיל ומערכת חפירות המוחזקות על ידי חיל מצב. הסכנה הנשקפת מסוללה זו הייתה גדולה, שכן להערכת המודיעין של בעלות הברית, התותחים יכלו לכסות באש את חוף סוורד, ועל כן הם הפכו למטרה ראשית, והוחלט לתקוף אותם מהאוויר ומן הקרקע. לאחר הפצצה אווירית על ידי מאה מפציצים, תחל תקיפה קרקעית על ידי הצנחנים הבריטים. לא פחות מעשירית מהכוח המוטס הבריטי הוקצה למשימה זו.

בשעה 00:16 החלה הפעילות המבצעית הראשונה במבצע אוברלורד, עם נחיתתם של דאוני הורסה ובהם צנחנים בריטים בפיקוד מייג'ור ג'ון הווארד, מרחק קצר מהגשר על תעלת קאן, לו ניתן שם הצופן "גשר פגסוס", ומהגשר על נהר אורן. הצנחנים הבריטים הפתיעו את המגינים הגרמנים ותוך זמן קצר השתלטו על שני הגשרים החיונים האלה עם אבדות קלות. הגשרים על נהר דיב גם הם הושמדו כולם בהצלחה בידי הבריגדה המוטסת ה-3. הגדוד התשיעי המוטס בפיקודו של לוטנט קולונל טרנס אוטווי שכלל 750 חיילים יועד לתקוף את הסוללה במרוויל, אך בפועל פוזרו חייליו לכל עבר מחמת אש הנ"מ הגרמנית. אוטווי אסף תחתיו כ-150 חיילים, המצוידים בנשק קל בלבד, והכוח המשיך במשימה כמתוכנן כשהוא מנטרל את התותחים במחיר של 75 נפגעים. בסופו של דבר, אלה היו רק תותחי שדה בקוטר 75 מ"מ ולא התותחים הימיים בקוטר 150 מ"מ כמשוער‏[46].

עם עלות השחר השלימה הדיוויזיה המוטסת הבריטית השישית את כל יעדיה, במחיר נפגעים נמוך מהמצופה. במהלך יום הע' היא תוגברה בידי בריגדה נוספת שהוצנחה בדאונים. במהלך הימים הבאים הוטל על אנשיה להחזיק בשטח ולבלום את התקפות הנגד הגרמניות הצפויות.

בשעות הבוקר המוקדמות, ביצעה פלוגה גרמנית מהדיוויזיה ה-716 התקפת נגד כדי להשתלט מחדש על הגשרים על האורן ועל תעלת קאן, אך נבלמה לאחר שהטנק המוביל שלה נפגע.

הכוחות המוצנחים האמריקניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדיוויזיה המוטסת ה-101 והדיוויזיה המוטסת ה-82 תוכננו לנחות מערבה מחוף "יוטה", בחצי האי קוטנטן. משימותיה העיקריות של הדיוויזיה ה-101 היו לאבטח את ארבע הדרכים המובילות מחוף יוטה, תוך כדי חסימת כוחות גרמניים הנמצאים בקרנטן. משימותיה העיקריות של הדיוויזיה המוטסת ה-82 היו לחסום את הגישה לחצי האי קוטנטן מהדרום בפני תגבורות גרמניות, להשתלט על שתי גדות הנהר מרדרה, ולהשתלט על העיירה סנט מר אגליז. כל אחת משתי דיוויזיות הצנחנים האמריקניות פעלה בהרכב של שלוש חטיבות צנחנים וחטיבה אחת של נחתי דאונים. נדרשו למעלה מ-800 מטוסי תובלה להובלת שתי הדיוויזיות, כל מטוס נושא בתוכו קבוצה של 20-18 לוחמים. הכוחות הגרמניים בשטחי הצניחה קוטנטן הורכבו בעיקר מדיוויזיה יבילת אויר 91, ורגימנט צנחנים.

נתיבי הטיסה של הדקוטות נושאות הצנחנים (בניגוד לדאונים) היו ארוכים יותר מאחר שהם ביצעו עקיפה חדה לדרום מזרח, עברו מעל איי התעלה ג'רזי וגרנסי, ופנו לכיוון שטחי הצניחה בחצי האי קוטנטן. זאת כדי להימנע מלטוס מעל ספינות הצי אשר היו בדרכן ליבשת, כלקח מטעויות הפלישה לסיציליה, שם אש נ"מ של אוניות הברית הפילה עשרות מטוסי תובלה. מטוסי ה-C-47 טסו במבנה וי של ויים, בלי קשר אלחוטי כדי לשמור על דממת אלחוט. רק לטייס המוביל בכל גוש של 45 מטוסים היה מכשיר יוריקה עם תצוגת אורות, להדרכת הטייסים שבעקבותיו. לביצוע צניחת לילה, הטייסים היו תלויים באמצעים ויזואליים כמו משואות איתות לאיתור שטחי ההצנחה. כחצי שעה לפני הצניחה העיקרית הוצנחו גששים (Pathfinders - סמנים) שתפקידם היה לסמן באמצעות משואות איתות את שטחי הצניחה לטייסים.

התעבות העננים מעל קוטנטן, יחד עם אש נ"מ גרמנית, גרמו לכך שבמקומות רבים לא הוצנחו הגששים במדויק. מטוסי התובלה נושאי הצנחנים, שהגיעו כעבור זמן קצר, לא הצליחו לטוס במבנה סדור, והתוצאה הייתה שטייסים רבים פיזרו את הצנחנים במרחק קילומטרים מיעדיהם. מפקדים קיבצו קבוצות קטנות של חיילים, וניסו להגיע למטרותיהם. ציוד רב אבד בנחיתה. ביצוע המשימות התנהל באיטיות, וליחידות נדרשו לעתים שעות, עד עלות השחר ואף יותר כדי לחבור לכוח לוחם ולהגיע ליעדיהן. מתוך 6,600 לוחמי ה-101 שהוצנחו, רק 2,500 לחמו בסוף היום ביחיודת מאורגנות כלשהן‏[47]. צנחנים רבים, בעיקר מה-82, טבעו לאחר שהוצנחו בשדות שהציפו הגרמנים מבעוד מועד.

סביב העיירה סנט מר אגליז - צומת דרכים חשוב - התנהלה לחימה בין קבוצת לוחמים מהדיוויזיה ה-82 לבין כוח גרמני עד שעות הבוקר. בשעה 06:00 לערך הצליח הכוח האמריקני לאבטח את העיירה, אך השליטה עליה נותרה בסכנה, שכן הגרמנים ערכו שם מתקפות נגד בשעות הבאות. בשעה 03:00 לפנות בוקר, החלו להגיע הדאונים שנשאו תגבורות וציוד כבד (ג'יפים ותותחים נגד טנקים). בסיכומו של דבר, מעט מאוד יעדי טרום שחר הושגו על ידי שתי הדיוויזיות המוטסות האמריקניות‏[48]. הגשרים על נהר דוב לא פוצצו, ונשארו בידיים גרמניות, והדיוויזיה ה-82 לא הצליחה לחבור לכוחות שנחתו מהיבשה. בסיום יום הע', האגף המערבי של בעלות הברית לא היה מאובטח, והיה נתון בסכנה של מתקפת נגד גרמנית. אבידות הכוחות המוצנחים האמריקאיים, אף שהיו נמוכות מהמצופה, היו כבדות - כ-1,200 הרוגים, פצועים ונעדרים בכל דיוויזיה‏[49].

אבל על אף הכישלון בהשגת המטרות הראשוניות, העלתה הצניחה תרומה, שכן היא זרעה מהומה בקרב הגרמנים - שהעריכו כי 100,000 חיילי בעלות הברית צנחו, פי ארבעה מהמספר האמיתי. הצנחנים מילאו בהמשך יום הע' ובימים הבאים תפקיד חשוב בבלימת התקפות נגד גרמניות, כמו זאת שבקרנטן.

מבצע נפטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

צי הפלישה של בעלות הברית חולק לשני כוחות משימה. "כוח המשימה המערבי" בפיקוד אדמירל משנה אלן קירק שהוקצה לחופים האמריקניים, ו"כוח המשימה המזרחי" בפיקוד אדמירל משנה פיליפ ויאן שהוקצה לחופים הבריטיים/קנדיים. סך הכל השתתפו 6,939 כלי שיט ו-195,700 אנשי צוות במבצע נפטון: למעלה מ-4,000 נחתות ואסדות נחיתה לוו על ידי שש אוניות מערכה (שלוש אמריקניות ושלוש בריטיות), ארבע ספינות תותחים, עשרים ושלוש סיירות, 104 משחתות, 152 ספינות ליווי, וכן 287 שולות המוקשים שיצאו ראשונות כדי לנקות את התעלה ממוקשים גרמניים. בנוסף, השתתפו כלי שיט נוספים שהיו חיוניים למבצע, כגון ספינות הצלה, ספינות סיור, ספינות סוחר וספינות חסימה, שנועדו להטבעה כדי ליצור נמלים מלאכותיים מול חופי גולד ויוטה. רובו המכריע של הצי השתייך לצבאות ארצות הברית, בריטניה וקנדה, אך היו גם ספינות צרפתיות, פולניות, הולנדיות ונורבגיות.

נגד העוצמה המכריעה של בעלות הברית בים היו לגרמנים באזור נורמנדי רק כמה טרפדות, ספינות סיור ושולות מוקשים. גם מצבו של צי הצוללות הגרמני לא היה טוב יותר; מ-49 הצוללות שהוקצו לפעילות נגד הפלישה, רק 35 היו כשירות מבצעית ב-6 ביוני‏[50].

עם עלות השחר פתחו ספינות בעלות הברית בהפגזה כבדה על ביצורי החוף הגרמניים לאורך כל חופי נורמנדי. לאחר הריכוך הארטילרי הייתה כל ספינה אחראית לקו החוף שלה, וספינות קטנות יותר הוקצו לסיוע ישיר לגיסות, כך שכל גדוד קיבל אש סיוע ממשחתת לפחות. בשעת הש', 06:30, החלו הנחיתות האמריקניות בחופי יוטה ואומהה, ושעה אחר כך בחופים הבריטים קנדיים.

עשרות אלפי חיילים נחתו באמצעות נחתות בחופי נורמנדי והחלו קרבות קשים. ציוד הפריצה של חילות ההנדסה של הכוחות האמריקאיים כלל טנקים אמפיביים מדגם שרמן DD, דחפורים משוריינים לפריצת מכשולים ומטעני "בנגלור" לפיצוץ ביצורים. הבריטים פיתחו את טנק המחבט - ההולם בקרקע לפניו, מפוצץ את המוקשים בה וקורע את גדר התיל.

כוחות בעלות הברית נחתו בחמישה חופים, שקיבלו את שמות הקוד הבאים (ממערב למזרח):

חוף יוטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חוף יוטה

בגזרת הקורפוס השביעי, בחוף "יוטה" שאורכו כחמישה קילומטרים, הנמצא בחצי האי קוטנטן, תנחת דיוויזיית חיל הרגלים הרביעית האמריקנית. על קטע חוף זה הגן רגימנט הרגלים ה-919 מדיוויזייה 709 הגרמנית. ההגנות הגרמניות ביוטה היו מעטות, מאחר שהגרמנים הציפו את השטחים מאחורי יוטה, ולכן לא ציפו לנחיתה שם. תוכנית הנחיתה התחלקה לשתי גזרות, וארבעה גלי נחיתה. לאחר שתחצה את החוף, מטרות הדיוויזיה ליום הע' היו להשיג שליטה על כביש החוף ולחבור לדיוויזיה המוטסת ה-82. לפני הנחיתה, כ-360 מפציצים בינוניים מפיקוד המפציצים התשיעי הפציצו את הגנות החופים ביוטה מרום נמוך, כשלאחריהם הגיעה הרעשה ימית. בשעה 06:30 בבוקר עלה לחוף גל הנחיתה הראשון של הדיוויזיה, כארבע פלוגות. זרמי הים סחפו את הנחתות כמעט 2,000 מטרים דרומה מהגזרה המיועדת. תוכנית הנחיתה הועתקה למעשה, והכוחות נחתו לפי התוכנית, אך בחוף המקביל מדרום לגיזרה המקורית. הכוח הגיע לחלק של החוף שההגנה עליו הייתה דלילה מאוד, ותחת התנגדות חלשה הצליחו הנחתות להעלות את הרגלים לחוף ביחד עם 28 מ-32 טנקי שרמן אמפיביים.

בעוד שחיילי הרגלים טיהרו את מעוזי ההתנגדות הבודדים של הגרמנים בחוף, חיילי ההנדסה התגברו על המכשולים, והחלו במשימה של פתיחת צירים מאחורי החוף. לנוכח התנגדות קלה, הדיוויזיה השתלטה על אזור החוף ועל 3 מ-4 היציאות מהחוף כבר לפני השעה 10:00 בבוקר. היציאה הרביעית, הדרומית ביותר, אובטחה כשעתיים לאחר מכן בסיוע חיילים מהדיוויזיה המוטסת ה-101, שהשתלטו על העיירה פופוויל. אך מכאן ההתנגדות הגרמנית גברה, והתקדמות הדיוויזיה הייתה איטית לשארית היום, בין היתר בגלל הקושי לנוע באזור הביצתי והמוצף. בסך הכל עלו לחוף 23,000 איש ו-1,700 רכבים ביוטה ביום הע', במחיר נמוך של 197 נפגעים‏[51][52]. הדיוויזיה הרביעית לא השיגה בסופו של דבר את כל יעדיה, בחלקו בגלל שהיא נחתה דרומה מהמתוכנן, אבל עד סוף היום היא הצליחה לבסס ראש גשר איתן, להבקיע 7 קילומטרים ליבשה ולחבור ליחידות הצנחנים בקרנטן.

חוף אומהה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חוף אומהה

"חוף אומהה", שנמצא בין יוטה לגולד, היה החוף המוגן ביותר בנורמנדי. אורכו כ-10 קילומטרים, שטחו היה צר, בלי אפשרות איגוף, עם מצוקים גבוהים שהגרמנים הקימו עליהם ביצורים ששלטו על אזור הריגה רחב ופתוח לכל כוח רגלי שינסה לצלוח את רצועת החוף. מתכנני בעלות הברית סלדו מהרעיון להסתער על חוף אומהה, מאחר ששטח הנחיתה היה גרוע, אך נחיתה בו הייתה הכרחית כדי לחבר את החופים הבריטים ממזרח לבין חוף יוטה ממערב, שכן אם הנחיתה לא הייתה מצליחה בחוף זה, הכוח של בעלות הברית היה מתפצל לשני ראשי גשר נפרדים ופגיעים. לפיכך רוכזו באומהה שני שלישים ממאמץ הנחיתה האמריקני: המשימה הוטלה על דיוויזיית חיל הרגלים ה-1 הוותיקה ועל רגימנט 116 מדיוויזיית חיל הרגלים ה-29 שסופחה אליה, ושזו הייתה טבילת האש הראשונה שלה, בנוסף ל-8 פלוגות של ריינג'רס וטנקי שרמן אמפיביים. המשימה העיקרית שלהם הייתה לבסס ראש גשר בין פורט א בסן לנהר וייר, ולהתקדם דרומה לעבר העיירה סן -לו. הכוח הגרמני המגן על החוף כלל גדוד מדיוויזיית החופים ה-716 בסיוע יחידות מדיוויזיית החי"ר ה-352.

ההרעשה המקדימה שביצע חיל הים האמריקאי כמעט ולא הייתה אפקטיבית ולא הצליחה לנטרל את המגינים בעמדותיהם המבוצרות היטב. אחת ההשפעות היחידות של ההפגזה הייתה פיצוץ שדות מוקשים. גם הפצצות האוויר החטיאו לחלוטין את מטרותיהן בשל עננות רבה. הרוחות והמים הסוערים הסיטו את מרבית הנחתות מיעדיהן, ורק 5 מ-32 הטנקים האמפיביים שהורדו למים במרחק של 5,500 מטרים מהחוף הגיעו לחוף‏[53]. הרגלים הורדו מהנחתות במים שעומקם הגיע עד לראשם, ונאלצו לצלוח את המרחק עד לחומת הים תחת אש כבדה של מקלעים ומרגמות, כל זאת ללא סיוע שריון. בשעה 08:30, לאחר שהפיקוד האמריקאי הבין שהכוח הנוחת מרותק לחוף מבלי יכולת להתקדם לאחר שספג אבדות כבדות, הוחלט לעצור זמנית את משלוח גלי הנחיתה הבאים עד להתבהרות המצב. למרות המצב הקשה שנוצר בחוף, במהלך שעות הבוקר החלו קבוצות קטנות של לוחמים, שפעלו ביוזמה מקומית, להיחלץ מהחוף הפתוח, לטפס על המצוקים, ולתקוף את העמדות הגרמניות ששלטו על החוף בסיוע אש ממשחתות שהתקרבו לטווח קצר מאוד מהחוף. האש הגרמנית פחתה בהדרגה, לאחר שחלק מהעמדות הגרמניות הושמדו, וחלקן אוגפו והותקפו מהעורף על ידי הלוחמים האמריקאים. בהדרגה טוהרו היציאות מהחוף ועד לשעות הערב הצליחו הכוחות הנוחתים לאבטח את חוף אומהה ולבסס ראש גשר יציב.

אבדות הקורפוס החמישי במהלך הנחיתה בחוף אומהה היו גבוהות (יחסית לאבדות שספגו כוחות בעלות הברית בחופי הנחיתה האחרים), ונעו לפי הערכות שונות בין 2,400 ל-3800 הרוגים, פצועים ונעדרים. עד רדת הלילה הצליחו לנחות בחוף 34,000 איש. הדיוויזיה הגרמנית ה-352 ספגה כ- 1,200 הרוגים, פצועים ונעדרים, כעשרים אחוזים מכוחה, במהלך הלחימה ביום הפלישה. הקורפוס החמישי השיג את יעדו הבסיסי ויצר מאחז בחוף, אך היה רחוק מלהשיג את יעדי יום הע'; בסך הכל הצליחו חייליו לחדור לעומק 2.5 קילומטרים לפנים היבשה, ולתפוס עמדות סביב העיירות קולוויל, ויירוויל וסן לורן. הלחימה הקשה בחוף אומהה גרמה לכך, שבין ראשי הגשר האמריקאים באומהה וביוטה נותר פער מסוכן, שעלול היה להיות מנוצל על ידי הגרמנים לצורך התקפת נגד.

פואנט דו אוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב פואנט דו אוק

פואנט דו אוק, על חוף נורמנדי, היה מצוק סלעי, שגובהו 30 מטר מעל פני הים. הייתה זו עמדה שולטת בין חופי הנחיתה אומהה ויוטה, ששכנה בשטח קשה לגישה. צילומי ביון של בנות הברית זיהו שם סוללת תותחים בקוטר 155 מ"מ, בעלי טווח של 25,000 מטרים, בבונקרים מבטון, שיכלו לפגוע קשות בכוחות האמריקאים הנוחתים ובספינות הצי של בעלות הברית מול חופי הנחיתה. לפיכך הוחלט כי נטרול הסוללה יהיה מרכיב חיוני בהצלחתן של הנחיתות באומהה וביוטה. המשימה הוטלה על גדודי הריינג'רס השני והחמישי בפיקודו של לוטננט קולונל ג'יימס רדר, שנועדו לנחות משני עברי המצוק. לפי התוכנית, גדוד הריינג'רס השני נועד לתקוף את המצוק חזיתית מכיוון הים, בעוד הגדוד החמישי נועד לנחות בחוף אומהה ולתקוף את הכוח הגרמני בפואנט דו אוק מעורפו.

הנחיתה של גדוד הריינג'רס השני בפואנט דו אוק בוצעה מעט אחרי השעה 07:00, באיחור של יותר משלושים דקות. החיילים טיפסו על המצוק, תחת אש גרמנית עזה, והשתלטו עליו לאחר שספגו אבדות כבדות, אך משהגיעו לעמדות התותחים גילו שהן ריקות. הריינג'רס איתרו את הסוללה הגרמנית במרחק 500 מטרים, כשהיא מוכנה לירי על חוף יוטה, ונטרלו את התותחים בעזרת רימונים. לאחר שהשלים את משימתו, כוח הריינג'רס שכלל כ-200 אנשים בפואנט דו אוק מצא עצמו מנותק (הגדוד החמישי שנחת באומהה לא הצליח לחבור אליו עקב הלחימה הקשה בחוף), ונאלץ להדוף התקפות נגד גרמניות במשך יומיים, עד אשר חברו אליו כוחות אמריקאים שהתקדמו מחופי הנחיתה.

חוף גולד[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוף גולד, האמצעי מבין חמשת החופים, השתרע מלונג סור-מר במערב עד העיירה לה-ריביירה במזרח, ואורכו הכולל היה 16 קילומטרים. מהחוף הוביל שיפוע מתון אל פנים הארץ, ללא מפלס גבוה. פנים הארץ היה שטח כפרי בנוי, ללא משוכות גדר. דיוויזיית חיל הרגלים ה-50 הבריטית המנוסה, יחד עם חיילי קומנדו מחיל הנחתים המלכותי והבריגדה המשוריינת השמינית‏[54] ינחתו בשעה 07:30 ברצועת חוף באורך 8 קילומטרים, בין העיירות לה-ריביירה ולה-האמל. משימות הכוח הבריטי בגולד היו לבסס ראש גשר איתן, להשתלט על הנמל הקטן בארומנש, על סוללת הארטילריה הגרמנית בלונג סור-מר, ועל צומת הדרכים בביה, ולחבור עם הכוחות האמריקאיים במערב, באומהה, ובמזרח, בג'ונו.

ההגנה על חוף גולד הייתה רובה באחריות דיוויזיה 716 הנייחת, ובייחוד רגימנט 726‏[55]. שני גדודים איישו את ההגנות מלה-האמל ועד הגבול עם "אומהה", וגדוד "אוסט" 441 (שהורכב ברובו משבויים סובייטים) אייש את הגנות החוף מלה ריברייה ועד לה-האמל, אזור הנחיתה העיקרי של הבריטים. יחידות נוספות שסייעו להגנה בחוף כללו יחידות מרגימנט 736 וגדוד מדיוויזיה 352. מרבית המגינים בחוף הוצבו בבתי הקיט לאורך רצועת החוף, כאשר הריכוז העיקרי היה בלה-האמל ולה-ריברייה. עמדות הגרמנים בבתים היו פגיעות לאש מתותחי הצי והפצצות מהאוויר, ובפנים הארץ היו מעט מאוד עמדות הגנה נייחות שיכלו לבלום כוח תוקף. הגרמנים סמכו על מתקפת-נגד מצד כוח עתודה נייד למחצה של דיוויזיה 352 - "קבוצת קרב מאייר"‏[56] - כח בן 2,700 איש שהוצב בביה, ואשר ערך פעמים רבות תמרוני הגעה מהירה לחוף.

כשעתיים לפני הנחיתה החלה הפצצה ימית של ספינות קרב בריטיות על העמדות בגולד. מרבית בתי התותח (בקוטר 75 ו-88 מ"מ) בלה-ריברייה ולה-האמל ניזוקו באופן קל בלבד; אך הסוללה הגרמנית על המצוק בלונג-סור-מר, שכללה ארבעה תותחים בקוטר 155 מ"מ בתאי בטון משוריינים והיוותה איום על צי הפלישה, ספגה פגיעה ישירה מהסיירת הבריטית הקלה "אייג'קס", ושלושה מתותחיה הושמדו. בשעת הש', 07:25, החלו לנחות צוותי החבלה ואנשי חיל ההנדסה המלכותי בגולד, ומיד בעקבותיהם בא גל הנחיתה הראשון של הטנקים והרגלים. רוח צפונית מערבית ערמה שכבת מים בעומק רב, כך שקו המכשולים החיצוני, שנועד לפגוע בנחתות, היה מוסתר מתחת למים, וצוותי ההנדסה הבריטיים התקשו לסלקם. ההתנגדות בחוף הייתה קלה יחסית, כתוצאה מאש תותחי הצי, שפגעו בעמדות הגרמניות. הכוח הבריטי סבל אבדות קלות, והצליח להשתלט על לה-ריברייה בשעה 10:00, ועל לה-האמל בצהרי היום. ההגנה הגרמנית התבססה על עמדות הגנה נייחות, ומגינים רבים, בעיקר חיילי גדוד אוסט 441 נכנעו או נמלטו כאשר הם נאלצו להילחם בשטח פתוח. מאחורי קו החוף, היו רק יחידות מרגימנט 726 ורגימנט ארטילרי 352, וההגנה הגרמנית הפכה לכיסי התנגדות מבודדים.

חומרת המצב התבררה לגנרל קרייס, מפקד דיוויזיה 352 הגרמנית, שהבין כי הבריטים יכולים לנוע דרומה ולכבוש את ביה, ואז לתקוף מהעורף את הדיוויזיה שלו, שמרביתה הייתה מצויה בלחימה באומהה וכנגד הצנחנים ליד נהר ויר. עתודת הדיוויזיה, קבוצת קרב מאייר, שהוצבה בבייה, הייתה בעמדה מצוינת לתקוף את הכח הבריטי בגולד. אך קרייס שלח אותה בשעה 04:00 בלילה מערבה לעבר נהר ויר, לאחר שקיבל דיווחים על נחיתת צנחנים אמריקאיים בהיקף גדול באזור. בשעות הבוקר, לאחר שהתבהר כי לא הייתה צניחה בהיקף משמעותי שם, הוא הורה לכוח לחזור את 30 הקילומטרים לביה, אך בוזבזו שעות יקרות. הכוח הגיע לשטח הכינוס בברזנוויל רק בשעות הצהריים המאוחרות, אך עוד לפני שמאייר הצליח לערוך מתקפת נגד, הוא הותקף על ידי הבריטים, שהסתייעו במטוסי הפצצה. לאחר שמאייר נהרג, ומרבית הכוח שלו פוזר, קרייס הורה ליתרת הכוחות באזור ביה - יחד עם אלמנטים מרגימנט 726 ו-352, להיערך בצוותי קרב ולמנוע כל התקדמות בריטית לעבר ביה.

עיכובים בנחיתת גלי ההמשך בחוף, שנגרמו בשל גיאות גבוהה ומכשולי החוף הרבים, בנוסף להתנגדות הגרמנית המאולתרת, הצליחה לבלום את התקדמות הדיוויזיה הבריטית ה-50 להמשך היום. עם רדת הלילה, הדיוויזיה עצרה להתאוששות וקבלת תגבורות. היא הצליחה להבקיע עד 10 קילומטרים ליבשה, כאשר יחידת חלוץ שלה אף הצליחה לבצע חדירה עמוקה ולחצות את כביש החוף. אך לא הושגה שליטה על כביש החוף ועל ביה. בעוד שאגף ימין שלה אובטח על ידי חבירה עם הקנדים בג'ונו, לא בוצעה חבירה עם אומהה ואגפה השמאלי נותר חשוף. הדיוויזיה העלתה 25,000 אנשים לחוף, במחיר של 400 נפגעים בחוף, וכ-1,000 בסך הכל.

פורט אן בסן[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבוצת הקומנדו 47 של חיל הנחתים המלכותי, יחידה בסדר גודל של גדוד אשר מנתה 420 איש, תוכננה לנחות בקצה הימני של גזרת הנחיתה הבריטי בגולד. תפקידה היה לחדור לפנים הארץ, לפנות מערבה ולהשתלט על הנמל הקטן בפורט-אן-בסן מן העורף, אשר נמצא על הגבול עם אומהה (כ-11 קילומטרים מארומנש), ולחבור שם עם הכוחות האמריקניים. מספר נחתות שהובילו את הקומנדו ניזוקו או טבעו ממכשולי החוף הגרמניים, ולפחות 70 חיילי קומנדו נפגעו או נהרגו. קבוצת הקומנדו המשיכה להתקדם מערבה, תוך כדי התנגשויות מקומיות עם חיילים גרמניים. אנשיה הגיעו בשעות הערב המאוחרות למרחק של 2 קילומטרים בערך מהנמל, והתחפרו בכוונה לתקוף אותו למחרת היום. הקומנדו השתלטו על פורט-אן-בסן והנמל בלילה שבין ה-7 ל-8 ביוני.

חוף ג'ונו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדיוויזיה הקנדית השלישית (הורכבה מהבריגדות ה-7 ה-8, וה-9 בעתודה), בסיוע הבריגדה הקנדית המשוריינת השנייה וטנקי הנדסה מהדיוויזיה המשוריינת ה-79, תוכננו לנחות בחוף "ג'ונו" בשעה 07:45 בבוקר. אורכו של חוף ג'ונו היה 10 קילומטרים, והוא השתרע מלה-ריברייה במערב עד סן-אובן (St Aubin) במזרח. במרכז החוף שכנה העיירה קורסיי-סור-מר עם נמל קטן שהגרמנים ביצרו, וממזרח שתי עיירות הדיג הקטנות ברנייר (Bernières) וסן-אובן. מאחורי חומת הים בג'ונו, היו עיירות דיג קטנות שגם אותם הגרמנים ביצרו. השטח היה כפרי, מישורי ופתוח יחסית, עם מעט משוכות גדר. ג'ונו חולק לשתי גזרות נחיתה: "מייק" במערב, שם תנחת הבריגדה ה-7, ו"נאן" במזרח, שם תנחת הבריגדה ה-8. הבריגדה ה-9 תנחת זמן קצר לאחר מכן ב"נאן". לאחר הנחיתה הראשונית, קבוצת הקומנדו 48 של חיל הנחתים המלכותי תנחת בקצה המזרחי של החוף, אז תנוע מזרחה ותתקןף את המעוז בלנגרון (Langrune), ותחבור עם הדיוויזיה הבריטית השלישית שתנחת ב"סורד".

יעדי יום הע' של הקנדים היו לחבור עם שני החופים הבריטים משני צדדיו של ג'ונו, להבקיע לכביש הראשי של קאן-ביה, להשתלט על שדה התעופה "קרפיקה" מערבה מקאן, ועל קאן עצמה בסיוע הדיוויזיה הבריטית השלישית שתנחת ב"סורד". לקאן הייתה חשיבות ראשונה במעלה, מאחר שהיא פתחה למעשה את הדרך הישירה לפריז. ההגנה הגרמנית בחוף הורכבה מאלמנטים של רגימנט 736 מדיוויזיה 716, ויחידות מגדוד "אוסט" 441, כולם יחידות בעלי איכות נמוכה. דיוויזיית הפאנצר ה-21, אשר נפרסה דרומית מזרחית מקאן, במרחק קצר מהחוף, הייתה העתודה הניידת של הגרמנים באזור ועליה הוטל לבצע מתקפת-נגד ביום הע'‏[57].

בשעות הבוקר המוקדמות החלה הפגזה אוירית וימית מקדימה על חוף ג'ונו. מרבית המפציצים פיספסו את הביצורים הגרמנים, וכך גם ספינות הקרב של הצי המלכותי שפתחו בירי בשעה 06:00 בבוקר. ההפגזה הימית פסקה ב-07:30, כאשר הגל הראשון תוכנן לנחות בחוף. הגלים העזים, שנגרמו בגלל רוח צפון-מערבית חזקה, עיכבו את הנחיתה הראשונית בלמעלה מ-10 דקות. כ-90 מ-306 הנחתות נפגעו ממוקשים ימיים לאחר שהן פרקו את חייליהן ונסוגו‏[58]. העיכוב גרם לכך, שחיילי הרגלים נחתו לפני השריון האמפיבי שתוכנן לנחות לפניהם. הגל הראשון של הרגלים נתקל באש קלה בלבד כאשר ירד מהנחתות למים, מאחר שהעמדות הגרמניות היו מטווחות לירות באש צולבת על קו החוף. לאחר שגל ההסתערות צלח את המים, הוא נתקל באש כבדה וספג אבדות גבוהות‏[59].

חיילי הבריגדה הקנדית ה-7, בסיוע טנקים אמפיביים, הצליחו לנטרל את העמדות הגרמניות על החוף, אך הנחיתה המאוחרת של חיילי ההנדסה גרמה לעיכוב בטיהור יציאות מהחוף. התוצאה הייתה, שחיילי החוד הצליחו אמנם לחדור יותר משני קילומטרים ליבשה, אך גלי ההמשך שנתקעו בפקקי תנועה האטו את ההתקדמות. מזרחה משם, בגזרת הבריגדה ה-8, חיילי הרגלים נאלצו להסתדר ללא סיוע משוריין בגלל הים הסוער. לאחר שנתקלו בהתנגדות עיקשת סביב עיירת הדיג ברנייר, הם השתלטו עליה בסביבות השעה 09:30. לאחר שהרגלים הקנדים הבקיעו את חומת הים, הם נכנסו לקרבות רחוב בכפרים או נגד קני התנגדות גרמניים. ההתנגדות הגרמנית בפנים הארץ הייתה מפוזרת, ולא אחידה; במקומות מסוימים לא נתקלו יחידות החלוץ הקנדיות בשום התנגדות, ואילו במקומות אחרים עוכבו למשך שעות וספגו אבדות כבדות. רק בשעות הצהריים המאוחרות השתלטו הקנדים על סן-אובן. קבוצת הקומנדו 48, אשר נחתה בקצה המזרחי של החוף, בגזרת "נאן", איבדה לא מעט מאנשיה לאחר ששתיים מהנחתות שלה הושמדו ממוקשים. הקומנדו התקדמו לעבר יעדם הראשוני, המעוז בלונגרון - רחוב של מבנים מבוצרים מחוזקים בבטון עם תותחים ועמדות מכונות ירייה - שהתברר כאתגר קשה מדי לנחתים החמושים בנשק קל. עם רדת הלילה, הנחתים עצרו את המתקפה, לאחר שספגו למעלה מ-50 אחוז אבידות. הם לא הצליחו להשתלט על לונגרון, ולחבור עם הבריטים מ"סוורד".

הדיוויזיה הקנדית השלישית אמנם ביססה ראש גשר איתן בג'ונו, אך השיגה רק מעט מיעדי יום הע' שלה. לכך היו מספר סיבות: הגיאות הגבוהה הקשתה על הנחיתות, וגרמה לעיכובים בלוח הזמנים; המכשולים והמגננה הגרמנית בחוף היו חזקים יותר מששוער; יחידות המשך וכלי רכב רבים הובאו לחוף מוקדם מדי ויצרו פקקי תנועה כבדים, שפירוקם הצריך שעות ארוכות, ועקב כך איבדה ההתקפה את תנופתה. בסיכומו של דבר, הדיוויזיה הקנדית ביצעה את החדירה העמוקה ביותר ביום הפלישה, כאשר הבריגדה ה-9 הגיעה למרחק של 5 קילומטרים מפרבריה החיצוניים של קאן. מחלקת טנקים בודדה הצליחה אמנם לחדור לעומק של 15 קילומטרים לפנים הארץ, וחצתה את כביש קאן-בייה, אך ללא סיוע היא נאלצה לסגת. במערב, הצליחו חייליה הדיוויזיה לחבור עם הכוחות הבריטים שנחתו בחוף "גולד", אך לא עם הכוחות שנחתו בחוף "סורד" משמאלם. עקב כך, נוצר פער מסוכן של יותר מ-3 קילומטרים בין שני החופים, שהגרמנים יכלו לנצל למתקפת נגד. הקנדים העלו לחוף 21,400 חיילים ביום הע', במחיר של למעלה מ-1,000 נפגעים, רובם בגלי ההסתערות הראשונים בחוף.

חוף סורד[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חוף סורד

"חוף סורד", החוף המזרחי ביותר בתוכנית הפלישה, השתרע על פני 8 קילומטרים מליון-סור-מר במערב עד אויסטרהאם על שפך נהר האורן במזרח. גזרת הנחיתה עצמה הייתה ברוחב 3 קילומטרים, מאחר ששוניות מנעו אפשרות נחיתה בשאר שטח החוף. הכוחות שנועדו להשתתף בנחיתה בחוף כללו את הדיוויזיה הבריטית השלישית, הבריגדה המשוריינת ה-27, טנקי הנדסה מהדיוויזיה המשוריינת ה-79 ובריגדת הקומנדו הראשונה. הנחיתה נועדה להתחיל בשעה 07:25, וגל ההסתערות הראשון הורכב משני גדודי רגלים, שתוכננו לנחות מיד בעקבות השריון האמפיבי. יעדי הדיוויזיה השלישית היו לדחוף פנימה לעומק היבשה, להשתלט על שדה התעופה קרפיקה ועל העיר קן, ולהגן על האגף המזרחי של ראש הגשר של בעלות הברית, מפני התקפת נגד של דיוויזיית הפאנצר ה-21 הגרמנית. לפי התוכנית נועדה בריגדת הקומנדו להוביל את התקדמות הכוחות הנוחתים בחוף, להתקדם במהירות לעבר נהר האורן והגשרים על תעלת קאן, ולחבור עם כוחות מהדיוויזיה המוטסת השישית, שיונחתו באזור זה בלילה הקודם ליום הפלישה, וישתלטו על הגשרים החיוניים.

בגזרת סורד היו אלמנטים מרגימנט 736 מדיוויזיה 716 הגרמנית. ארבע פלוגות חי"ר היו פרושות על קו החוף, וארבע נוספות מאחוריו. ההגנה הגרמנית על קו החוף ומאחוריו כללה כ-20 מעוזים; קו ההגנה הראשון הורכב ממצדיות עם מכונות ירייה, מרגמות, תותחים נגד-טנקים ותותחי ארטילריה בקטרים הנעים מ-50 מ"מ עד 88 מ"מ. מעבר לחומת הים היו שדות מוקשים, עמדות תותחי נ"ט ומספר סוללות ארטילריה בקטרים גדולים יותר, 100 עד 155 מ"מ. כמו כן, כ-32 קילומטרים מזרחה מסוורד הייתה סוללת תותחים 155 מ"מ בלה הבר, שיכלה לטווח את החוף ואת צי הפלישה.

לפנות בוקר החלו מטוסי קרב-הפצצה של בעלות הברית לתקוף את המעוזים הגרמניים בחוף ומאחוריו, ואחר כך החלה הרעשה ימית מספינות קרב וממשחתות. מספר טרפדות ניצלו את מסך העשן שהורידו מטוסים בריטיים - כדי להגן על צי הפלישה מסוללות התותחים הכבדות הגרמניות - והצליחו להטביע את המשחתת הנורבגית "סוונר" (Svenner)‏[60]. זאת הייתה הפעולה המוצלחת היחידה של הצי הגרמני ביום הפלישה. בשעה 07:25, החלו לנחות הטנקים האמפיביים שהורדו למים במרחק של 4,500 מטרים, ואיתם גלי ההסתערות הראשונים של הרגלים מהבריגדה ה-8 וצוותי החבלה. 31 מתוך 40 הטנקים המיועדים הצליחו להגיע לחוף, והם סיפקו אש מסייעת חשובה כנגד המעוזים הגרמניים. ההתנגדות בחוף הייתה קלה יחסית, וכוחות החלוץ הבריטיים מהבריגדה ה-8 הצליחו לעבור בתוך שעה קלה את חומת הים ולטהר נתיבי יציאה מהחוף, והחלו להתקדם לפנים הארץ.

אולם בדומה למה שהתרחש בחופים האחרים, גם ב"סורד" התעכבו גלי ההמשך - שכללו חיילים, טנקים, תותחים וציוד - בגלל הגאות שדחפה את קו המים כמעט עד לדיונות, ורוחב רצועת החוף הצטמצם לכמה עשרות מטרים. ביציאות מהחוף החלו להצטבר פקקי תנועה של רכבים וטנקים. עד שעות הבוקר המאוחרות הונחתו אמנם שני שליש מהכוחות של הבריגדה המשוריינת ה-27, אך חלקם נתקעו בפקקי התנועה. התוצאה הייתה, שהבריגדה ה-185 של הדיוויזיה, שנחתה בגל השני, התקדמה לעבר יעדה העיקרי - קאן - ללא סיוע מספק של שריון.

באגף המזרחי, הצליחו כוחות מבריגדת הקומנדו להשיג את יעדם העיקרי - לאחר לחימה קשה וכשהם מתגברים על ארבעה מעוזים וסוללת ארטילריה - וחברו בשעה 13:00 עם צנחנים מהדיוויזיה המוטסת השישית בגשרים על נהר האורן, מרחק של כחמישה קילומטרים מהחוף. באגף הימני לא הצליחו הבריטים לחבור עם הדיוויזיה הקנדית בג'ונו. הבריטים העלו לחוף סורד 29,000 איש במחיר 630 נפגעים. אבידות הגרמנים היו גבוהות בהרבה, ורבים נלקחו בשבי.

התגובה הגרמנית לפלישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך כל יום הע', שרר בלבול רב בפיקוד העליון של גרמניה הנאצית, שהגיב לפלישה בצורה איטית מאוד. לכך היו מספר סיבות: הצלחת מבצע ההונאה של בעלות הברית (פורטיטיוד), שבלבל את הגרמנים באשר למקום שבו תתנהל הפלישה העיקרית; הכוחות המוצנחים של בעלות הברית, נחתו בשטחים נרחבים מאוד וגרמו לדיווחים מוטעים; קווי תקשורת רבים במפקדות נותקו על ידי המחתרת הצרפתית; היעדרותם של רומל וקצינים רבים מהארמייה השביעית ממפקדותיהם. לכל אלו יש להוסיף את מבנה הפיקוד הגרמני המסובך, ואת התעקשותו של היטלר להשאיר תחת סמכותו הבלעדית את העתודה המשוריינת - קבוצת פאנצר מערב. כשהגיעו דיווחים ראשונים על נחיתות בעלות הברית, בפיקוד העליון (OKW) לא היו בטוחים אם מדובר בפלישה רחבת היקף או בפעולת הסחה שנועדה להסב את תשומת ליבם מפלישה אמיתית שתבוצע באזור אחר, ככל הנראה פא-דה-קלה. רונדשטט, מפקד חזית מערב, היה מהקצינים הבכירים הבודדים שהאמינו כי זוהי המתקפה האמיתית, ובשעות הבוקר המוקדמות ביקש את אישור הפיקוד העליון להפעיל את דיוויזיות הפאנצר‏[61]. האישור התמהמה להגיע בגלל שהיטלר ישן עד שעות הצהריים, וגם אז לא היו משוכנעים היטלר ו-OKW כי אכן זוהי ההתקפה האמיתית, וסירבו להתיר לעתודה המשוריינת לבצע מתקפת נגד בנורמנדי. בסופו של דבר, לאחר שבוזבז זמן רב, אישר היטלר לשלוח שתי דיוויזיות פאנצר מהעתודה לנורמנדי - האס.אס ה-12 ופאנצר להר, שנמצאו באזור ההיערכות ליד פריז, מספר שעות משדה הקרב בנורמנדי.

בשעה 14:30, ב-6 ביוני, החלה דיוויזיית הפאנצר האס.אס ה-12 לנוע לעבר קן. בדרכה לשם היא הותקפה מהאוויר על ידי מטוסי הקרב של בעלות הברית, שגרמו לה לאבידות, וכתוצאה, הדיוויזיה התעכבה באופן משמעותי והגיעה לאזור היעד שלה רק בשעה 22:00, מאוחר מדי מכדי לבצע מתקפת-נגד‏[62]. גם דיוויזיית פאנצר להר סבלה קשות ממטוסי הקרב של בעלות הברית בדרכה לנורמנדי, ואבדותיה באותו יום הסתכמו בלמעלה מ-130 רכבים, 84 תותחי-סער וזחל"מים, ו-5 טנקים, כל זאת מבלי שהספיקה להגיע ליעדה ולקחת חלק בקרבות ביום הפלישה‏[63].

מתקפת הנגד הגרמנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשעות הבוקר המוקדמות העבירה קבוצת ארמיות B את דיוויזיית הפאנצר ה-21 (שכללה 127 טנקים מדגם פאנצר סימן 4 ו-40 תותחי סער, בפיקודו של גנרל אדגר פויכטנגר) תחת פיקוד הארמייה השביעית, כדי לבצע מתקפת-נגד על הצנחנים הבריטים מזרחה לנהר אורן‏[64]. רגימנט הפאנצר ה-22 של הדיוויזיה החל לנוע בשעה 08:00 בבוקר לעבר היעד, אך התקדמותו הייתה איטית, מכיוון שמטוסי בעלות הברית תקפו את טורי הטנקים שנעו בשטח הפתוח, לאור יום, וגרמו להם אבדות ניכרות. בשעה 12:00 קיבל הרגימנט שינוי משימה ממפקד הקורפוס ה-84, גנרל אריך מרקס, שפקד עליו לתקוף לכיוון מערב מקאן, כדי למנוע את נפילת העיר לידי בעלות הברית, ולאחר מכן לנוע לעבר קו החוף, כדי להשמיד את ראשי הגשר של בעלות הברית. רק פלוגה אחת של הרגימנט הושארה כדי להתמודד עם איום הצנחנים הבריטיים. כתוצאה מכך נגרם עיכוב נוסף בפתיחת מתקפת הנגד הגרמנית. רק בשעה 14:00 הגיע רגימנט הפאנצר ה-22 לנקודת ההיערכות מצפון לקאן, שם חבר אליו הרגימנט הנוסף של הדיוויזיה - רגימנט הפנצרגרנדיר (חיל רגלים משוריין) ה-192.

בשעה 16:30 החלה דיוויזיית הפאנצר ה-21 להתקדם לבסוף לעבר לוביסיי (Lebisey). שם נתקלו הטנקים שלה במארב של טנקי שרמן פיירפליי[65] ורגלים בריטיים המצוידיים בתותחים נ"ט 6 ליטראות ובתותחים מתנייעים, מהדיוויזיה הבריטית השלישית. תוך פרק זמן קצר השמידו הבריטים 13 טנקים גרמניים, והסבו נזק למספר טנקים נוספים‏[66], מתקפת הנגד הגרמנית נבלמה, אולם יחידות מרגימנט הפנצרגרנדיר 192 שהתקדמו באגף השמאלי, ניצלו את הפער שנותר בין הדיוויזיה הבריטית השלישית לכוחות הקנדיים שנחתו בחוף ג'ונו, והצליחו להגיע בשעות הערב לקו החוף, שם חברו לכיסים מבודדים של חיילים מהרגימנט ה-736 של הדיוויזיה ה-716 בליון-סור-מר. למרות שהצליחו ליצור תריז בין ראש הגשר הבריטי והקנדי, לא היו לגרמנים תגבורות כדי לנצל את ההצלחה. בנוסף לכך, שעה קלה לאחר מכן, בשעה 21:00, החלו להגיע לחוף נורמנדי גלים של מטוסי תובלה עם יותר מ-250 דאונים שהובילו את הגל השני של הדיוויזיה המוטסת הבריטית ה-6, שתוכנן לנחות באזור סן-אובן. מפקד דיוויזיית הפאנצר ה-21, שחשש כי הצנחנים הבריטיים ינחתו בעורפו ויגרמו לכיתור הדיוויזיה שלו, הורה לכל יחידותיו לסגת ולבסס קו הגנה סביב קאן. הפריצה הגרמנית לקו החוף לא יצרה אמנם איום משמעותי על ראשי הגשר של בעלות הברית, אך גרמה לעצירת התקדמות הדיוויזיה הבריטית השלישית לעבר קאן, עקב החשש ממתקפות נגד גרמניות נוספות. הפעולה של דיוויזיית הפאנצר ה-21 הייתה מתקפת הנגד המשמעותית היחידה של הגרמנים ביום הפלישה.

סיכום[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפלישה לנורמנדי הייתה לצליחה הגדולה ביותר בהיקפה בהיסטוריה הצבאית המודרנית, וכללה מעל ל-5,000 כלי שיט ומאות אלפי אנשים. בתום ה-6 ביוני, העלו בעלות הברית לנורמנדי 156,000 חיילים דרך הים והאוויר, במחיר 10,000 נפגעים (ראו פרק אבידות). חזית הפלישה השתרעה על רוחב כ-90 קילומטרים, מחצי האי קוטנטן במערב עד נהר האורן במזרח. אמנם, עומק החדירה של כוחות הברית ביום הע' היה מועט, ולא עלה על עשרה קילומטרים (באומהה היה בסה"כ שני קילומטרים), ומרבית היעדים לא הושגו, אבל הן השיגו את מטרתן העיקרית: הבקעת החומה האטלנטית, וביסוס ראש גשר על אדמת צרפת. בין החופים נותרו פערים של מספר קילומטרים, אך לצבא הגרמני כמעט ולא נותרו שום כוחות עתודה באזור שיכלו לנצל זאת ב-6 ביוני.


יומיים בלבד לפני הפלישה פוזרו מטוסי הלופטוואפה, חיל האוויר הגרמני, ברחבי צרפת מחשש להפצצות. הגרמנים לא יכלו להשתמש במטוסים אלו מכיוון שלא היו מרוכזים (היו בקבוצות של שניים-שלושה מטוסים) והאספקה המיועדת להם אמורה הייתה להגיע לבסיסים החדשים רק כמה ימים לאחר הפלישה.

בשלושת הימים הראשונים פעלו 38 שיירות ובהן 745 אוניות, כשהן נתמכות על ידי 4,066 נחתות ו-347 שולות מוקשים. 42 הדיוויזיות של חיל היבשה נתמכו על ידי 13,175 מטוסים. בתוך חודש ימים הונחתו בחוף כ-1.1 מיליון חיילים, 200 אלף כלי רכב ו-750 אלף טונות של ציוד.

ניתוח הסיבות להצלחת המבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניתן למנות מספר גורמים עיקריים להצלחת הפלישה:

א. תוכנית ההונאה של בעלות הברית, "פורטיטיוד", הטעתה את הגרמנים בדבר מועד ומיקום הפלישה, ואילצה אותם להגן על רצועת חוף עצומה המשתרעת מגבול צרפת עם ספרד ועד נורבגיה. גם כשנודע לפיקוד הגרמני העליון דבר הפלישה, לא היה משוכנע כי זו המתקפה האמיתית מאחר והיה מקובע כי הפלישה תבוצע בפא-דה-קלה, שם ריכזו בנות הברית מאמץ ניכר של חילות האויר שלהן. לכך יש להוסיף את העובדה שרק חלק קטן של החומה האטלנטית הושלם בפועל.

ב. תכנון המבצע במפקדת בעלות-הברית, שארך מעל לשלוש שנים, היה קפדני, מדויק ומפורט, והתבסס על מידע מודיעיני מהימן, שהגרמנים לרוב חסרו. סדר הכוחות, המשאבים והציוד שעמד לרשות המתכננים היה חסר תקדים, ועלה מספר מונים על משאבי הגרמנים. החיילים שנבחרו לתקיפה התאמנו במשך חודשים רבים בדיוק לכך. בנוסף, בנות הברית השקיעו מאמצים רבים בתכנון של ציוד וכלי לחימה מיוחדים, דוגמת הטנקים האמפיביים וטנקי ההנדסה שסייעו רבות להבקעת המכשולים של החומה האטלנטית.

ג. בעלות-הברית נהנו משליטה אווירית וימית מוחלטת במערב אירופה, שאפשרה להן לנהל מערך הפצצות ממושך בנורמנדי, לסייע לכוחות הקרקע, ולבודד את שדה הקרב ולמנוע מהגרמנים כמעט לחלוטין לתגבר את כוחותיהם בנורמנדי. העליונות באויר ובים גם מנעה מהגרמנים לתצפת על ההכנות לפלישה שנערכו בדרום אנגליה, ולהפריע לפלישה עצמה.

ד. התנגדות הגרמנים היתה פזורה ולא-מתואמת, בתחילה בגלל גורם ההפתעה והיעדרותם של רומל וקצינים בכירים מהארמייה השביעית ממפקדותיהם, ובהמשך מחמת חילוקי הדעות והסכסוכים האישיים בפיקוד העליון הגרמני הסבוך, בעיקר במחלוקת בין היטלר-רונדשטט-רומל לגבי אופן התגובה לפלישה. התעקשותו של היטלר, שאסר להטיל לקרב את עתודות השריון (שחנו בקרבת פריס) בלי אישורו, מנעה מהגרמנים ניסיון אמיתי לבצע מתקפה משמעותית כנגד ראשי הגשר של בעלות הברית.

אבדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוצאות הפלישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפלישה לנורמנדי (והקרב על קן שלאחריה) הצליחה לפתוח חזית מערבית באירופה, ואילצה את גרמניה לפצל את כוחותיה בין שלוש חזיתות - כנגד ברית המועצות וכנגד בעלות הברית המערביות (ארצות הברית, הממלכה המאוחדת והדומיניונים שלה, קנדה וכוחות צרפת החופשית), הן באיטליה והן בצרפת, דבר שהחליש את כוח עמידתה. היה זה ציון דרך חשוב בדרך לכניעתה של גרמניה הנאצית במאי 1945.

הפלישה לנורמנדי באמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפלישה לנורמנדי והקרב על נורמנדי זכו לאזכורים רבים באמנות, בהם:

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מרביתם של הכוחות שנחתו בנורמנדי השתייכו לבריטניה, ארצות הברית וקנדה, אולם חיילים רבים ממדינות אלו לקחו חלק במבצע והשתייכו לזרועות השונות בצבא (חיל הים, חיל האוויר וכדומה).
  2. ^ 2.0 2.1 D-Day and the Battle of Normandy: Your Questions Answered, Portsmouth Museum Services
  3. ^ כ-57,500 חיילים אמריקנים ו-75,215 חיילים בריטים וקנדים נחתו בחופים, ו-15,500 אמריקנים ו-7,900 בריטים הוצנחו מהאוויר.
  4. ^ המונח הצה"לי הוא יום הע', במקום "יום הי'" מטעמים ברורים.
  5. ^ אתר המוזיאון הלאומי ליום הפלישה. השימוש הידוע המוקדם ביותר במונח D-Day היה במלחמת העולם הראשונה, בחזית מערב אירופה, בפקודת שדה מתאריך 7 בספטמבר 1918, בקרב סן-מייל.
  6. ^ מבצע סלדג'האמר (Sledgehammer) ומבצע ראונדאפ (Roundup) היו שתי תוכניות תיאורתיות שהגו האמריקאים לפלישה לצרפת במקרה של קריסת הצבא האדום או היחלשותה הפתאומית של גרמניה.
  7. ^ סטיבן אמברוז, יום הפלישה, מאנגלית: מרדכי ברקאי, הוצאת זמורה ביתן, 2002. עמ' 36
  8. ^ Hasting, Max. Overlord: D-Day and the Battle for Normandy, Pan Books (2010), pp.15-16
  9. ^ ג'ון קיגן, Digest of Operation Overlord, באנציקלופדיית Britannica
  10. ^ הנחיית הפירהרר מספר 51 (באנגלית)
  11. ^ אמברוז, עמ' 27-26
  12. ^ Zaloga, Steven. D-Day Fortification in Normandy, Osprey 2005. p.6
  13. ^ הייסטינגס, עמ' 19
  14. ^ אמברוז, עמ' 63
  15. ^ קיגן
  16. ^ רוברטס, אנדרו. סערת מלחמה, הוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר, 2011. עמ' 418
  17. ^ מטרת אסטרטגיית החזית הרחבה הייתה להתקדם לעבר גרמניה בשני כיוונים עיקריים: מצפון לארדנים לעבר חבל הרוהר, ודרומה משם לעבר חבל הסאר, שניהם מרכזי תעשייה חשובים של גרמניה
  18. ^ אמברוז, עמ' 67-66
  19. ^ Badsey, עמ' 27
  20. ^ אמברוז, עמ' 71-70
  21. ^ כך לדוגמה, חלק מהיחידות של FUSAG עוד היו בתהליך הקמה בארצות הברית
  22. ^ אנטוני ביוור, הפלישה לנורמנדי, הוצאת יבנה, 2011. עמ' 23
  23. ^ רוברטס, עמ' 420
  24. ^ Gordon, Harrison. Cross Channel Attack, Office of the Chief of Military History, 1951. pp.198-202
  25. ^ Harrison, עמ' 202
  26. ^ ביוור, עמ' 63
  27. ^ הדיוויזיה הבריטית השלישית לקחה חלק בקרב על צרפת ב-1940, כחלק מחיל המשלוח הבריטי.
  28. ^ Ford, Ken. Operation Neptune 1944: D-Day's Seaborne Armada, Osprey Publishing, (2014) . pp.36-39
  29. ^ אמברוז, עמ' 41-38
  30. ^ המאלברי'ס לא תפקדו לאורך זמן: סערה גדולה, שהתחוללה שבועיים אחרי יום הפלישה, הרסה את הנמל האמריקני וחיבלה בנמל הבריטי.
  31. ^ Hobart's Funnies, באתר World War II Database
  32. ^ הייסטינגס, עמ' 41
  33. ^ 33.0 33.1 אמברוז, עמ' 31
  34. ^ דיוויזייה יבילת אויר 91 תוגברה בנורמנדי ברגימנט צנחנים ובגדוד שריון.
  35. ^ בדיוויזייה 709 היה הגיל הממוצע שלושים ושש שנים.
  36. ^ Samuel W. Mitcham. Hitler's Legions; The German Army Order of Battle World War II, Stein & Day; First Edition (1985), P.377
  37. ^ רוברטס, עמ' 422
  38. ^ אמברוז 98
  39. ^ הפיקוד והטקטיקה הגרמנית במערב, 1944, באתר Feldgrau
  40. ^ אמברוז, עמ' 77-76
  41. ^ ויליאם שיירר, עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי, הוצאת שוקן 1961, עמ' 851
  42. ^ Ford, עמ' 25
  43. ^ קיגן
  44. ^ אמברוז 220
  45. ^ רוברטס, עמ' 419
  46. ^ Ford, Ken. D-Day 1944: Sword Beach & the British Airborne Landings, Osprey Publishing, 2002. p.43
  47. ^ אמברוז, עמ' 281-280
  48. ^ אמברוז, עמ' 207
  49. ^ Ronald J. Drez. Omaha Beach
  50. ^ (Ford (2002, עמ' 26-25
  51. ^ הייסטינגס, עמ' 61
  52. ^ אמברוז, עמ' 423
  53. ^ הייסטינגס, עמ' 62
  54. ^ כל בריגדה משוריינת עצמאית כזו כללה 223 טנקים והייתה שוות ערך לדיוויזיה משוריינת, ואף כללה יותר טנקים ממרבית דיוויזיות הפאנצר הגרמניות
  55. ^ זמן קצר לפני יום הע', רגימנט 726 מדיוויזיה 716 סופח לדיוויזיה 352
  56. ^ קבוצת הקרב, אשר נקראה על שם מפקדה, קורט מאייר, הייתה בעצם רגימנט 915 של הדיוויזיה, שתוגבר ביחידות נוספות.
  57. ^ Ford, Ken. D-Day 1944: Gold & Juno Beaches, Osprey Publishing, 2002. p.28
  58. ^ הייסטינגס, עמ' 72
  59. ^ Ronald J. Drez. Juno Beach
  60. ^ המשחתת ספגעה פגיעה ישירה בתא הדודים שלה, נבקעה לשניים וטבעה. אף על פי כן, מרבית אנשי הצוות שלה ניצלו.
  61. ^ אמברוז, עמ' 422
  62. ^ 12. SS-Panzer-Division Hitlerjugend, באתר Axis History.
  63. ^ Panzer Lehr Reenactment Society
  64. ^ Harrison, עמ' 332
  65. ^ טנקי שרמן מצוידים בתותח 17 ליטראות.
  66. ^ הייסטינגס, עמ' 80
  67. ^ SABATON LYRICS - 1. Primo Victoria, באתר DarkLyrics.com