משתמש:Shachar.meir007/רומשישוק- טיוטה

רומשישוק
Rumšiškės

סמל Shachar.meir007/רומשישוק- טיוטה
מדינה
תאריך ייסוד	1382
אוכלוסייה	‏
‑ בעיירה	1,651 (2011)
אזור זמן	UTC +2

רומשישוק (בליטאית: Rumšiškės) היא עיירה בליטא הממוקמת במחוז קובנה כ-19 ק"מ מדרום מערב לקובנה, סמוך לנהר הניימן. לפני מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) התיישבו בעיירה למעלה מ-100 משפחות יהודיות. בתאריך ה-24 ביוני 1941, במהלך מלחמת העולם השנייה, פלשו נאצים אל העיירה. באוגוסט של אותה שנה הקהילה היהודית חדלה מלהתקיים בעיירה. כיום, פועל ברומשישוק מוזיאון אתנוגרפי הפתוח תחת כיפת השמיים, שהוקם בשנת 1966. המוזיאון מדגים את אופן החיים בכל אחת מרצועות הארץ האתנוגרפיות שבה בסוף המאה ה-18 ובמחצית הראשונה של המאה ה-20. נכון לשנת 2011 נותרו בעיירה כ-1,700 תושבים.

תולדות היישוב

רומשישוק, המכונה גם Rumschisken, Runsisken ו-Rumsinker, נוסדה בשנת 1382. העיירה שוכנת על הגדה הימנית של שפת הנהר ניימן, והנחל פרווינה (Pravienas), על יד העיירה ז'ז'מר. העיירה נודעת בשל נוף היערות המרהיב שבה. דרכה עבר הכביש מקובנה לווילנה ותחנת הרכבת הקרובה ביותר אליה הייתה בפרוונישוק.

גבעות המצודות וקברי המדרון שבסמוך לעיירה מצביעים על כך שהיא הייתה מיושבת מאז ימי קדם. בחפירות שנערכו בשנים 1953–1963 נמצאו חפצי ברונזה רבים. האזכור המוקדם ביותר של רומשישוק במקורות היסטוריים כתובים הוא מהמאה ה-15. בשנת 1557 הוזכרה העיירה עם עיירה מלכותית בליטא שכונתה "העתיקה". בשנת 1792 קיבלה העיירה זכויות של ממשל-עצמי עירוני, ואת סמל העיר, שלוש חבצלות לבנות על רקע אדום.

אנשי העיירה התפרנסו בעיקר ממסחר לאורך נהר הניימן ולאורך מסילת הרכבת מקובנה לווילנה ולגארדינאס. באמצע המאה ה-19 נוסד בית ספר לעובדי עיירות, שבתקופת עצמאות ליטא (1918–1940) שימש כמושבת העיירה.

ביום הראשון לפרוץ מלחמת העולם השנייה בין גרמניה לברית המועצות (22 ביוני 1941), התרחשו בעיירה מעצרים רבים של גברים יהודים אשר הובלו למחנות עבודה בפראווניישק. במהלך המלחמה ליטאים לאומנים הפעילו מחנה ריכוז בפרוואנישוק Praveniskis), במרחק חמישה ק"מ מצפון לרומשישוק. למחנה זה הובלו יהודים שנתפסו בדרכים בניסיון להמלט מקרבות שפרצו, והוחזקו שם כעובדי כפייה. אחרוני האסירים במחנה נרצחו ב-1944. חודש לאחר כניסת הגרמנים לרומשישוק גבר הרעב בעיירה. כתוצאה מהגירת -מספר רב של יהודים  פליטים שברחו מקובנה ופרווריה אל העיירה, לקיחה למאסר של הגברים כשירים לעבודה בכלא, ומקרי שוד רבים, הרעב גבר במיוחד בקרב היהודים.

במהלך הקרבות שהתחוללו בקיץ 1944 בין הצבא האדום הרוסי לגרמנים עברה רומשישוק מספר פעמים מצד לצד וקיבלה את עצמאותה ב-20 ביולי 1944. כאשר נכנסו אליה חיילי הצבא האדום נמצאה העיירה הרוסה ושרופה כמעט לחלוטין.

בשנת 1966 נוסד ברומשישוק מוזיאון אתנוגרפי, הנחשב לאחד מהמוזיאונים הגדולים באירופה, בו מוצגות תערוכות על החיים באזורים האתנוגרפיים בליטא.

יהודי רומשישוק

תולדות הקהילה היהודית

עד סוף המאה ה-19 אין פרטים רבים על חיי היהודים ברומשישוק, למעט רשימת תורמים של אנשי עיירה שונים. בשנת 1873 תרמו למען הרעבים בליטא מיכל שרגא קדישין וטוביה סגל, כמו כן היו מספר תורמים למען יישוב ארץ ישראל, צמח פלדשטיין, נחום-אליהו יוג, ר' אליהו לוין 1899.

לפני מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) ישבו ברומשישוק למעלה מ-100 משפחות יהודיות. ב-1915, במהלך המלחמה, גירשו הרוסים את היהודים מהעיירה לתוך שטחי רוסיה בקרונות משא סגורים. רק 50 משפחות שבו אליה לאחר המלחמה.

עד הכיבוש הסובייטי בשנת 1940 שררו יחסי שכנות טובים בין תושבי רומשישוק הליטאים והיהודים. בזמן הכיבוש הסובייטי יחסים אלו השתנו לרעה. היחס האזרחי-שוויוני שקיבלו היהודים, וממעורבותם בחיי החברה, הכלכלה והפוליטיקה, הכעיסה את תושבי רומשישוק הליטאיים. דוגמה למעורבות היהודים בחיי החברה היא יהודי מקובנה בשם וייס. וייס התחתן עם בת העיירה, והתמנה כמפקח במקום מפקד המשטרה הליטאי שהודח מתפקידו. ב-2 בספטמבר 1941 חדלה הקהילה היהודית ברומשישוק להתקיים, כתוצאה מרצח ממוקד של כל יהודי העיירה על ידי תושביה הליטאיים, ששיתפו פעולה עם הגרמנים הנאצים. באביב 1944 חוסלו סופית כל היהודים הנותרים באזור, שהועברו למחנה הריכוז בעיר הסמוכה.

פרנסת היהודים

מרבית יהודי המקום התפרנסו ממסחר בעצים ומתוצרת חקלאית, ומעטים היו בעלי מלאכה. בבעלות היהודים היו בית חרושת לגפרורים, מנסרה, בית מרקחת וטחנת קמח. בימי הקיץ התפרנסו היהודים מאירוח קייטנים יהודים שהגיעו למקום על מנת ליהנות מאוויר היערות במקום. על פי סקר שערכה ממשלת ליטא בשנת 1931, היו ברומשישוק, בבעלות יהודים: שלוש חנויות בדים, שתי מסעדות, שתי מאפיות, חנות נעליים, מצבעה וטחנת קמח. בשנת 1937 היו בעיירה 15 בעלי מלאכה:  שלושה חייטים, שני נגרים,  שני נפחים, אופה, סנדלר, קצב וחמישה בעלי מלאכה נוספים.

רבני העיירה

רבנים אלו כיהנו בתקופת הכיבוש הסובייטי: ר' יוסף אליאשברג, ר' מאיר-דב פאגיר (תרכ"ו - תרנ"א), ר' אליהו הכהן לוין, ר' אהרן בנדט הכהן שמידט, ר' ישראל גולדמן (פילפובר), ר'  אהרן גרזובסקי (נפ' תרצ"ז). בתקופת הכיבוש הסובייטי  - ר' אליהו הכהן לוין, ר' אהרון בנדט הכהן שמידט, ר' ישראל גטלדמן, ר' אהרון גרוזובסקי, שהיה הרב האחרון בקהילה וכיהן עד לפטירתו בשנת 1937.

בשואה

בערב מלחמת העולם השנייה ישבו ברומשישוק קרוב ל-300 יהודים, כ-50 משפחות. עקב כיבושה המהיר של העיירה, לא הספיקו יהודי רומשישוק לברוח לברית המועצות. מספר הפליטים בעיירה גדל כתוצאה מהבריחה ההמונית של יהודי קובנה ופרווריה אל העיירה. פליטים אלו נשארו ברומשישוק כיוון שנמנע מהם לחזור לבתיהם. לאחר שכבשו הגרמנים את העיירה הועבר השלטון לידי הלאומניים הליטאיים, ששנאו את המשטר הקומוניסטי ולהם ניתנה הרשות לנהוג ביהודים כרצונם.

כבר ביום הראשון לפרוץ המלחמה בין גרמניה לברית המועצות לקחו הלאומניים הליטאיים את כל הגברים היהודיים שהיו כשירים לעבודה והובילו אותם לפרוואנישוק, הנמצאת כחמישה ק"מ מרומשישוק, לעבודה בכפייה. שם עבדו גם יהודים שנתפסו בורחים לרוסיה. לאחר פלישת גרמניה לברית המועצות  וכיבוש חלקה המערבי, היהודים שהתגוררו באוקראינה, בלארוס והארצות הבלטיות הפכו ליעד הרדיפות של הנאצים. התנאים שם היו קשים מאוד. הנשים היהודיות הסתכנו למען אהוביהם וניסו להגניב להם מעט דברי מאכל בכיסי בגדיהן. ברומשישוק נותרו נשים וילדים, ביניהם אלמנת הרב האחרון של רומשישוק, הרבנית ש"ל גרוזובסקי,  עם ארבעת ילדיה. כמו כן, נותרו ברומשישוק הזקנים והחולים וחלק מהגברים שהתחמקו בעת המצוד, שחיו בפחד מתמיד שמא יתגלו.

הקורבנות הראשונים ברומשישוק שנרצחו - רוקח העיירה, ירמיהו רובינשטיין, אשתו ושלושת ילדיהם. הם נורו למוות בראשית הפרעות בעיר לאחר עינויים קשים. באותו זמן נורו ונהרגו גם הנגר מוטל כגן ובנו -  שניהם היו קומוניסטים פעילים בימי השלטון הסובייטי. בין הקורבנות היו גם אדם בשם מאץ, ואשה בשם צילה גרינבלט, שהתייצבה באומץ מול הרוצחים, לאחר שנעצר בעלה והובל לפרוונישוק. היא נורתה למוות על מפתן ביתה.

בחודש שלאחר כניסת הגרמנים לרומשישוק גבר הרעב בעיירה. בשל המחסור החמור במזון מסרו יהודים רבים דברי ערך ובגדים לשכניהם הליטאיים תמורת מזון. יהודים שהיו ברשותם פרות מסרו אותן לאיכרי הכפרים הסמוכים. ליטאים מרומשישוק ואנשי הכפרים בסביבה באו לקבל מידי היהודים את רכושם וכספם "בהשאלה" או כ"הלוואה" לזמן מה. באותה התקופה התרחשו מקרי שוד רבים, והיהודים לא קיבלו בחזרה את רכושם ש"הושאל".

ב-29 באוגוסט 1941 גורשו יהודי רומשישוק מבתיהם ונכלאו בצפיפות רבה בשני בתים שהיו שייכים לאחים יוסף וצמח כץ. על פי צו מיוחד נאסר על היהודים לבוא במגע עם תושבי העיירה הליטאיים. זמן קצר לאחר מכן גורשו לביתו של יענקל לייב לנגמן, שהוקף משמר כבד. בליווי של 10–15 חיילים ליטאים אולצו היהודים  לעלות על משאית הובלה באיומי רובים ואלות לעיני התושבים הליטאיים, שיצאו מהכנסייה.

היהודים הובלו אל מאחורי הר החמרה שליד הכביש לקובנה, שם כבר הוכן להם בור. הם נורו למוות ונקברו בקבר אחים.

לפי עדות שמסרה איכרה ליטאית בשם רוסטה אברמריטה (Rosta Abramerytc), ועדי ראייה אחרים, היו כל תושבי העיירה עדים לרצח היהודים בקבר האחים. לפי העדות, החיילים רצחו תינוקת שרק נולדה וגררו בכוח ילדים למשאית.

חינוך יהודי בעיירה

בעיירה היו קיימים מספרי מוקדי חינוך בית מדרש ושני "חדרים". בין מלחמת העולם הראשונה והשנייה פעל בעיירה גם בית ספר עברי מרשת "תרבות" בו למדו הילדים היהודים. הקהילה הפעילה חברות צדקה וגמילות חסדים ורבנים כיהנו בה ברציפות. הרב האחרון שכיהן ברומשישוק היה ר' אהרון גרזובסקי. הילדים שלמדו בעיירה המשיכו את לימודיהם בבתי הספר התיכונים שבקובנה, והגיעו לרומשישוק בימי פגרת הקיץ. לימים פעלו בעיר גם תנועות נוער ציוניות וביניהן "בני-עקיבא". כיום פועלת בעיירה גימנסיה להשכלה על יסודית (לא יהודית).

בית העלמין היהודי נמצא באזור יער אלונים ומוקף בגדר עץ שהוקם לאחר 1922 בקרבת בית הקברות הנוצרי שבעיירה. בבית העלמין נותרו שתי מצבות שלמות ועליהן חקוקים שמם של אפריים אברהם נפתלי מאיפעו  ובתו ביילה רייזה מהקהילה היהודית בעיירה.

בית כנסת

התיעוד היחיד של בית כנסת ברומשישוק הוא מסוף המאה ה-19. ככל הנראה בית הכנסת היה עשוי מעץ האופייני למבנים מתקופה זו.

אישים מהעיירה

שם המשפחה "רומשישקנר" היה שכיח בקובנה. ידוע כי יהודים נאלצו לספח לעצמם שם משפחה בין השנים 1805–1844, וזהו אחד מהם. חוקרים משערים שזוהי אחת ההוכחות לחיים יהודיים בעיר "רומשישוק". שמות המשפחה רובינשטיין ורומשיצקי, שמות משפחה של יהודים מפולין ווילנה, ככל הנראה מקורם בשם "רומשישוק".

העיירה כיום

כיכר העיירה במתחם המוזיאון

החל משנת 1966 פועל בשטחה של רומשישוק מוזיאון אתנוגרפי הפתוח תחת כיפת השמיים. מוזיאון זה הוא מבין המוזיאונים הגדולים באירופה בעודו משתרע על שטח של 1.95 קמ"ר. התערוכות של המוזיאון מציגות את החיים כפי שהתנהלו בכל אחד מחמשת האזורים האתנו-גרפיים בליטא מסוף המאה ה-18 ועד תחילת המחצית הראשונה של המאה ה-20. המוזיאון בנוי כבתים ומבנים שמעוצבים בהתאם לתקופה מבפנים ומבחוץ, ונמצאים בסביבה הטבעית להם. קיימים מבנים שמציגים את חיי משק הבית, המלאכות שנעשו באותה תקופה כמקור לפרנסה, המסחר, האתנובוטניקה, החקלאות והאמצעים שהשתמשו בכל אחד מהתחומים. התערוכה המרכזית של המוזיאון מציגה רחבה עירונית ובה מבנים האופיינים לתקופות שונות מכל עבר ליטא. המוזיאון, כביכול, מכיל את כל המבנים האופייניים של העיירה: כיכר שוק עם ריצוף אבן, כנסייה, אכסניה ובתים רבים של בעלי מלאכה שונים, כמו כן בתי סוחרים העוסקים במסחר בחרס, אריגה, ענבר ומלאכת עץ.

במוזיאון קיימת גם תערוכת גלות שמשמשת כמחווה לתקופה נוראית בהיסטוריה של ליטא. בתערוכה מוצגים מחסן, עגלת רכבת שמובילה מגורשים, בונקר ומונומנטים לזיכרון. כמו כן, בכל שנה המוזיאון עורך מעל 15 אירועים, כדוגמת אירועי מלאכה וציוני מועדים.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא Shachar.meir007/רומשישוק- טיוטה בוויקישיתוף

• רומשישוק בזמן השואה
• מוזיאונים בליטא
• הקהילה היהודית ברומשישוק
• האתר הרשמי של המוזיאון ברומשישוק
• בית התפוצות - רומשישוק

הערות שוליים

קטגוריה:ליטא: עיירות יהודיות קטגוריה:ליטא: ערים קטגוריה:בורות ירי בשואה קטגוריה:מחוז קובנה