הצבא האדום

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
הכוחות המזוינים של ברית המועצות
Coat of arms of the Soviet Union.svg

זרועות

Flag of the Soviet Air Force.svg
חיל האוויר הסובייטי
Red Army flag.svg
הצבא הסובייטי
Pvosoviet.jpg
חיל ההגנה האווירית הסובייטי
Naval Ensign of the Soviet Union.svg
הצי הסובייטי
Strategic Rocket Forces.jpg
חיל הטילים האסטרטגיים

עיטורים ומבנה פיקודי

מדליות ועיטורים בכוחות המזוינים של ברית המועצות
דרגות הכוחות המזוינים של ברית המועצות

היסטוריה צבאית

היסטוריה צבאית של ברית המועצות
היסטוריה של ברית המועצות

הצבא האדום הוא הכינוי של צבא הקבע של ברית המועצות (השם המלא עד שנת 1946 הוא הצבא האדום של הפועלים והאיכרים - Рабоче-Крестьянская Красная Армия או בר"ת PKKA; אחרי 1946 נודע באופן רשמי בשם "הצבא הסובייטי"), שהיה אחד הזרועות בכוחות המזוינים של ברית המועצות. הצבא האדום נקרא כך, בגלל צבע דגלו. הצבא האדום הוקם על ידי המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות בהנהגת טרוצקי לאחר מהפכת אוקטובר ב-1917, בתקופת מלחמת האזרחים הרוסית, כדי להילחם בקבוצות המתנגדים הידועים כ"הצבא הלבן". הצבא האדום נלחם במלחמת האזרחים הרוסית, במלחמה הפולנית - סובייטית, במלחמת החורף, במלחמת העולם השנייה, השתתף בדיכוי המרד בהונגריה, המרד המזרח גרמני והמרד בצ'כוסלובקיה. כמו כן, השתתף הצבא האדום במלחמת אפגניסטן ובמספר מלחמות ועימותים נוספים. את הצבא ניהל מטה כללי. אחרי מלחמת העולם השנייה נקרא בשם "הצבא הסובייטי" אך המשיך להיות ידוע גם בשם "הצבא האדום".

הקמת הצבא האדום[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות מהפכת פברואר 1917 נאלץ הצאר ניקולאי השני לוותר על כיסאו והוקמה ממשלה דמוקרטית זמנית בראשותו של אלכסנדר קרנסקי. באוקטובר אותה שנה התרחשה מהפכה נוספת - מהפכת אוקטובר - במהלכה, המשמרות האדומים בהנהגתה של המפלגה הבולשביקית שעלתה לשלטון החלו להשתלט על שטחים נרחבים ברחבי האימפריה הרוסית. במהלך חודש ינואר 1918 הם פיזרו בכוח את האסיפה המחוקקת והכריזו על הקמתן של מועצות פועלים מהפכניות סובייטיות שייטלו לידיהם את השלטון - ובכך הניחו את הבסיס להקמתה של ברית המועצות הקומוניסטית. כנגד הכוחות הקומוניסטים שנקראו "המשמרות האדומים" התייצבו כוחות ומליציות אנטי-בולשביקיות שזכו לכינוי הצבא הלבן, רבים מהם היו חיילים וקצינים בצבא הצארי לשעבר - כך שלרוב הם היו מצוידים ומאומנים הרבה יותר מיריביהם הבולשביקים. בין השנים 1917 ל-1920 התחוללה ברוסיה מלחמת אזרחים בין הקומוניסטים למתנגדיהם (מקבוצות ואידאולוגיות שונות שזכו כולם יחד לכינוי "הצבא הלבן") שהסתיימה בניצחון הקומוניסטים ובמיגור יריביהם.

הקמת הצבא האדום[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצבא הלבן - מיד לאחר אירועי מהפכת אוקטובר נעשה ניסיון להפיכת נגד מצד כוחות הממשלה המודחת בראשות אלכסנדר קרנסקי ופיוטר קרסנוב, שנתמך על ידי צוערים מהאקדמיה הצבאית בפטרוגרד, ניסיון זה דוכא במהירות, אך ההתנגדות לממשלה הבולשביקית החלה לצבור תאוצה. הקבוצות הראשונות שפעלו נגד הבולשביקים היו כוחות קוזקים מקומיים שהצהירו על נאמנותם לממשלה הדמוקרטית. הבולטים שביניהם היו הכוחות של קלידין, הקוזקים של הדון, של ההטמאן סמיונוב והקוזקים הסיביריים. במקביל החלו לארגן כוחות הגנרלים המובילים של צבא הצאר לשעבר. בנובמבר, גנרל מיכאיל אלכסייב החל בגיוס צבא המתנדבים בנובוצ'רקסק. בדצמבר הצטרפו אליו לאוור קורנילוב, דניקין וגנרלים נוספים שנמלטו ממחנה המעצר בו נכלאו לאחר ניסיון ההפיכה נגד ממשלת המעבר הרוסית - פרשת קורנילוב שהתרחש זמן קצר לפני אירועי אוקטובר. כוחות אלה נלחמו כנגד הבולשביקים בכל רחבי אוקראינה. במחוז הדון הקוזאקים הצליחו להשתלט על רוסטוב על דון בדצמבר 1917. בשלב זה, לאחר שורת מפלות של הבולשביקים נראה היה שהכוחות "הלבנים" בדרכם לתפוס שליטה על רוסיה כולה.

בתחילת שנת 1918 החליט לנין להחליף את "המשמרות האדומים" בצבא קבע מסודר שיוכל להתמודד עם הכוחות היריבים. וב-15 בינואר 1918 סובנרקום פרסם צו על הקמת "הצבא האדום של האיכרים והפועלים". ב-23 בפברואר פורסמה כרזה "המולדת הסוציאליסטית בסכנה"[1]. לפיקוד הצבא הוקמה וועדה בה היו 3 חברים: ולדימיר אובסיינו (מהפעילים המרכזיים במהלך תפיסת השלטון באוקטובר 1917, היה קצין זוטר בצבא), ניקולאי קרינלקו (פעיל בולשביקי ללא השכלה צבאית) ופיוטר דיבנקו (ימאי בצי הבלטי). ב-8 באפריל 1918 על פיקוד הצבא הופקד לאון טרוצקי בהיותו קומיסר לענייני צבא והצי. הוא היה בתפקיד זה עד לשנת 1925.

בראשית קיומו, הצבא האדום תפקד כצבא ללא מבנה מוגדר, לחייליו לא היו דרגות או סמל. בבחירות דמוקרטיות נבחרו הקצינים. אולם, עם זאת, בצו מה-29 במאי 1918 של הסובנרקום הוטל שירות צבאי חובה לכל הגברים מגיל 18 עד 40. לצורך זה, הבולשביקים יצרו קומיסריונים צבאיים אזוריים (военный комиссариат, военкомат).

במהלך חורף 1918 הורחבו מאוד שורות הצבא האדום, החלו גיוסים המוניים של פועלים ואיכרים ומינוים של קומיסרים פוליטיים לכל יחידה צבאית. גיוסם של האיכרים שנועד להרחיב את בסיס כוחו של הצבא בוצע לעתים קרובות תוך שימוש באמצעים של טרור והפחדה - כמו ירי בבני ערובה על מנת לגרום לשיתוף פעולה מצד האיכרים, וגיוסם בכוח של מפקדים מקצועיים מקרב הקצונה הצארית - כאשר נאמנותם הובטחה על ידי לקיחת בני משפחותיהם כבני ערובה. בתחילת המלחמה שלושה רבעים מכלל מפקדי הגייסות של הצבא האדום הורכבו מקצינים לשעבר של צבא הצאר, לקראת סופה 83% מכלל מפקדי הדיוויזיות והגייסות היו חיילים צאריסטיים לשעבר. באביב 1919 מנה הצבא אדום כ-2,300,000 חיילים.

הבולשביקים פעלו לגייס לשורותיהם קצינים ועד לאוגוסט 1920 גויסו כ-315,000 קצינים לשעבר. לרוב הם החזיקו בתפקידים של יועץ צבאי ("военспец", קיצור של "военный специалист", כלומר "מומחה צבאי"). מספר מפקדים בצבא הסובייטי בלטו בשירותם בעבר בצבא הרוסי הקיסרי.

הרשויות הבולשביקיות הקצו לכל יחידה בצבא האדום "קומיסר פוליטי", או ("פוליטרוק", כפי שהם כונו), לקומיסר הייתה הסמכות לעקוף פקודות של מפקדי היחידות, אם אלה נגדו את עקרונות המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות. אמנם זה הביא לעתים, לכך שהייתה סרבנות גדולה בצבא בתקופה הראשונה לייסודו, אך הנהגת המפלגה ביססה את היותה לשליטה הפוליטית על הצבא, ככל שהצבא הסתמך יותר ויותר על קצינים מנוסים מתקופת הצאר.

בשלבי ההקמה של הצבא האדום הוחלט שיפעל במודל חדשני ובצורה שוויונית, מינוי המפקדים התבצע באמצעות הצבעה חופשית של חיילי היחידות, מותר היה להתווכח עם המפקד, והחלטות משמעותיות היו מתקבלות בהצבעה ולא על ידי המפקדים.

תחילה הממשל הבולשביקי היה בדעה שניתן להקים צבא על בסיס מתנדבים. לקראת אביב 1918 זרם המתנדבים אזל, כמו כן התברר שמספר גדול של מתנדבים ראה בצבא מקום בטוח לקבלת מזון. בהתאם לכך במאי 1918 הוחלט על תחילת גיוס חובה לצבא לכל הגברים מגיל 18 עד 40. לצורך זה, הבולשביקים יצרו קומיסריונים צבאיים אזוריים (военный комиссариат, военкомат). במהלך קיץ 1918 בוטלה שיטת מינוי מפקדים ליחידות על בסיס בחירות בהם השתתפו חיילי היחידה. התבססות הצבא היה תהליך איטי ובתחילת דרכה יחידת העלית של הצבא הצעיר הייתה יחידת הרובאים הלטביים שהוקמה במהלך מלחמת העולם הראשונה והייתה לה השפעה בולשביקית חזקה עוד בטרם פרוץ מהפכת אוקטובר. חיילי יחידה זו היוו בסיס לכוח אבטחה של הממשל ועתודה שנשלחה למקומות הבעייתיים ביותר בחזית הלחימה. הצבא האדום המשיך לגדול בממדים עצומים כל העת עד שבסוף שנת 1920 היקף הצבא האדום היה כ-5.5 מיליון איש.

תפקוד הצבא האדום בתקופת מלחמת האזרחים ברוסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיד לאחר עלייתם לשלטון פתחו הבולשביקים בשיחות שלום עם גרמניה על מנת לסיים את המלחמה בניהם. ב-18 בפברואר שיחות השלום של הממשלה הבולשביקית והגרמנים עלו על שרטון, והגרמנים פתחו בפלישה כוללת למרחבי רוסיה כשהם מתקדמים למעשה ללא התנגדות משמעותית במהלך צבאי שנמשך 11 יום. על אף גיוס מסיבי של מגויסים טריים הצבא האדום נכשל בבלימת ההתקדמות הגרמנית והסובייטים נאלצו לחתום על הסכם שלום בתנאים שהוכתבו על ידי גרמניה. חוזה ברסט-ליטובסק (Брэст) נחתם ב 3 במרץ 1918 ורוסיה הודיעה על "פרישתה" מהמלחמה לצד מדינות ההסכמה העברתם לידי הגרמנים שטחים נרחבים במערב רוסיה, והסכמתה להקמתן של שורה ארוכה של מדינות עצמאיות בשטחים שהיו עד אז בשליטתה. עבור מדינות ההסכמה הסכם זה היווה מהלומה קשה, מלבד פרישתה של אחד הכוחות המשמעותיים ביותר במדינות ההסכמה והעברת התמיכה לצד מדינות המרכז, נראה היה שחלק רב מהציוד הצבאי ששלחו מדינות ההסכמה לרוסיה עומד ליפול לידי האויב הגרמני. כמו כן היה חשש כבד שגרמניה תשתמש בנמלים ובתשתיות של רוסיה על מנת לתקוף את כוחות מדינות ההסכמה.

מדינות ההסכמה מיהרו לשלוח כוחות לערי הנמל הרוסיות, על מנת שיחברו עם הכוחות האנטי-בולשביקיים. כיוון שבריטניה וצרפת חשו שמשאביהן מתוחים עד כלות, הן פנו לארצות הברית שתספק חיילים לצורך נחיתה בנמלי צפון-מערב רוסיה. ביולי 1918 ארגנו האמריקנים כוח כמבוקש. בריטניה שלחה כוחות בריטיים וקנדיים, וכן כללו הכוחות חיילים אוסטרלים, שהתגייסו כפרטים. צרפת שלחה חיילים קולוניאליים. עוד השתתפו חיילים סרבים, איטלקים ופולנים. התערבות זו, נמשכה עד לשביתת הנשק שסיימה את מלחמת העולם הראשונה בקיץ 1919 - הצבא האדום נלחם וזינב כל העת בכוחות הזרים ובכוחות הלבנים והם לא רשמו כל הצלחה משמעותית.

שבויים מהצבא האדום בארכנגלסק

הכוח הזר הגדול ביותר היה זה של יפן, לנוכח ההזדמנות שסיפקה לכאורה מלחמת האזרחים הרוסית לסלק מעצמה מתחרה מהאזור הסמוך לתחומי השפעתה, שאפה יפן להקים אזור חיץ בסיביר שירחיק את האיום הרוסי. וכך נשלחו למטרה זו עשרות אלפי חיילים יפנים, בחמישי לספטמבר 1918 התחברו לראשונה כוחות יפניים עם חיילי הלגיון הצ'כוסלובקי. חיילים בריטים, צרפתים ואיטלקים התקדמו מערבה כדי לקדם את חיילי הלגיון הצ'כוסלובקי, בעוד היפנים, שמעייניהם היו נתונים למזרח הרחוק, סירבו להתקדם מעבר לימת באיקל. הם השתלטו על אזור המזרח הרחוק הסיבירי שממזרח לעיר צ'יטה, כולל אזורי חוף האוקיינוס השקט. לעומתם, האמריקאים הסתפקו בשליטה על העיר ולדיווסטוק, ולא נאותו להרחיק ממנה.

חיילים יפנים כובשים את בלאגובשצ'נסק

לאחר תום מלחמת העולם הראשונה נותרו הצבאות הפולשים ברוסיה, כשמטרתם כעת הצטמצמה בתמיכה בצבאות האנטי-בולשביקים. ביוני 1920 נסוגו כל הכוחות המתערבים לבד מן היפנים; אלה האחרונים נסוגו רק ב-1922.

בעקבות סדרה של מפלות בחזית, נקט טרוצקי בסדרה של אמצעים חריפים על מנת למנוע נסיגות בניגוד לפקודות, עריקות או מרידות בצבא האדום. הוקמה מחלקת עונשין מיוחדת של הצ'קה שמטרתה הייתה לפעול נגד "גורמים קונטרה-רבולוציוניים ופעולות חבלה" שהייתה צמודה לצבא האדום וערכה משפטי שדה והוצאות להורג מסיביות של חיילים וקצינים שערקו, נסוגו מעמדותיהם או שהציגו חוסר להט התקפי מספק. השימוש האינטנסיבי בעונש מוות הורחב על ידי טרוצקי גם כלפי קומיסרים פוליטיים שהפלוגה עליה היו ממונים נסוגה או התפרקה לנוכח פני האויב. באוגוסט, בשל תסכולו מדיווחים חוזרים ונשנים על חיילים בצבא האדום שנסוגו תחת אש, הורה טרוצקי על הקמת פלוגות "נגד נסיגה" שהוצבו מאחורי יחידות "בלתי מהימנות" של הצבא האדום עם פקודות לירות למוות בכל אחד שנסוג מקו החזית בניגוד לפקודות.[2]

בסוף 1918 התקדמו הכוחות הלבנים בפיקודו של אנטון דניקין מדרום, ממזרח בפיקודו של אלכסנדר קולצ'ק, ומצפון-מערב בפיקודו של ניקולאי יודניץ' - תוך שהם מאלצים את הבולשביקים ואת בני בריתם לסגת בכל החזיתות. הצבא האדום ספג מכה נוספת, לאחר עריקה המונית של חיילים בחצי האי קרים אל הצבא השחור האנרכיסטי של נסטור מכנו. בתגובה לכך לאון טרוצקי, הקומיסר הצבאי, כרת ברית עם הצבא השחור ובכך מנע חבירה אפשרית של האנרכיסטים לכוחות האנטי-בולשביסטיים. ביוני, הצבא האדום הצליח לבלום את התקדמותו של קולצ'ק. ולאחר סדרה של התכתשויות צבאיות תוך שהם נעזרים במתקפה על קוי האספקה של הלבנים שבוצעה על ידי הצבא השחור, הצליח הצבא האדום במהלך אוקטובר-נובמבר להנחיל תבוסה גם לכוחות של דניקין ויודניץ', שנאלצו לסגת. גנרל פיוטר ורנגל אסף את שרידי צבאו של דניקין והשתלט על מרביתו של חצי האי. ניסיון פלישה נוסף לדרום אוקראינה נבלם על ידי הצבא השחור שעבר למתקפת נגד. רנגל ניסה כוחו בתמרון צבאי נוסף בכיוון צפון כנגד הצבא האדום אך נהדף אחורנית על ידי שני הצבאות ונאלץ לסגת. בנובמבר 1920 התפנו שרידי כוחותיו של רנגל לקונסטנטינופול. לאחר הבסתו של ורנגל, הצבא האדום מיהר להתכחש לברית עם האנרכיסטים ופתח במתקפה על הצבא השחור; המערכה לחיסולו של הצבא השחור החלה בניסיון של הצ'קה לשלוח מתנקשים לחסל את מכנו - ניסיון שכשל. ההתקפות של הצבא האדום על מכנו ותומכיו נודעו לשמצה בשל האכזריות וחוסר המעצורים שאפיינו את פעולותיו. נחישות חסרת לב זו כבר הוכיחה את עצמה נגד הלבנים ועתה הופנתה במלוא עוזה לעבר בעלי הברית לשעבר. טרוצקי הורה על הוצאות המוניות להורג של איכרים באוקראינה ואזורים אחרים שגילו אהדה למכנו והאנרכיסטים.

תוצאות המלחמה היו נוראיות. רוסיה הקיזה את כוחותיה במלחמה עקובה מדם במשך 7 שנים במהלכה איבדו את חייהם קרוב ל-20 מליון בני אדם. מלחמת האזרחים עצמה גבתה כ-15 מליון בני אדם, מהם לפחות מליון חיילי הצבא האדום ולמעלה מחצי מליון חיילים לבנים שנהרגו בקרב. בשנות "הטרור האדום" הצ'קה ביצעה כ-250,000 הוצאות להורג ללא משפט של "אויבי העם", בין 300,000 ל-500,000 קוזקים נהרגו או הוגלו על ידי הבולשביקים, זאת מתוך אוכלוסייה של כ-3 מליון.

לאחר מלחמת האזרחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת האזרחים ברוסיה הסתיימה בניצחון מוחלט של הקומוניסטים, ובהשמדת כל בסיסי ההתנגדות להם, ועם תום המלחמה לא נשקף יותר איום צבאי ממשי למפלגה הקומוניסטית שהתבססה בשלטון ביד ברזל. מסיבה זו ובשל קשיים כלכליים עצומים בו הייתה נתונה ברית המועצות לאחר מלחמת האזרחים הוחלט לצמצם את הצבא האדום שכאמור מנה בסוף המלחמה כ-5.5 מיליון חיילים. בדצמבר 1920 החל תהליך צמצום הצבא שהסתיים בשנת 1924 כאשר בצבא נשארו כ-500 אלף חיילים. במקביל הואחר גיל הגיוס לגיל 20 בשנת 1922 ולגיל 21 בשנת 1925.

הצבא האדום במלחמה הפולנית-סובייטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המלחמה הפולנית-סובייטית

המלחמה הפולנית-סובייטית התרחשה בין פברואר 1919 למרץ 1921, בין ברית המועצות אשר עדיין הייתה מצויה בחבלי הקמתה, ובין הרפובליקה הפולנית השנייה אשר זה עתה קמה. ברקע הדברים היה רצונה של פולין להשיג את חבלי הארץ שאיבדה בחלוקתה בסוף המאה ה-18, וניסיון הבולשביקים להחזיר לידיהם חבלי ארץ שאבדו לאימפריה הרוסית במהלך מלחמת העולם הראשונה. עמוק יותר היה השסע האידאולוגי, כאשר בעלות הברית המערביות והעולם כולו ראו בפולין של פילסודסקי משום מחסום בפני ההשפעה הבולשביקית, ופילסודסקי ראה עצמו בחזונו בראש קונפדרציה סלאבית הכוללת את פולין, ליטא, אוקראינה ובלארוס, בעוד לנין ראה בפולין ראש גשר להתפשטות המהפכה הקומוניסטית לתוככי אירופה, ובמיוחד להתחברות אל הפרולטריון הגרמני התוסס והמרדני.

בסוף שנת 1919, לאחר שורה ארוכה של תקריות בין הבולשביקים לכוחות הפולנים, לנין, מפקד הצבא האדום ומנהיגה בפועל של המדיניות הסובייטית, החל לגלות אופטימיות לאחר ניצחונות הצבא האדום על יריביו מבית ובעלי בריתם המערביים. לנין סבר כי התהליך ההיסטורי יוביל למרידת הפרולטריון בכל המדינות, וכי המהפכה הרוסית הינה שלב מעבר בין מדינת הלאום למדינת הפועלים העולמית. הדחף המרכזי למלחמה עם פולין, מצד לנין, היה הכוונה ליצור רצף טריטוריאלי בין פועלי רוסיה ואחיהם במערב, ובמיוחד בגרמניה, שהייתה נתונה אז בחבלי יצירת רפובליקת ויימאר, שלוו בהתפרצויות של קומוניזם מהפכני. תקריות הגבול הראשונות בין הפולנים והרוסים אירעו עוד בפברואר 1919, אך חלפה שנה בטרם גלשו התקריות למלחמה של ממש.

בפברואר 1919 היו בגיזרה המזרחית רק כוחות פולנים קטנים. ב-14 בפברואר הפולנים תפסו עמדות בקו קוברין, פרוז'ני, והנהרות זלויאנקה וניימן. בתאריך זה נוצר מגע ראשון עם היחידות הקדמיות של הצבא האדום, והחלה להיווצר חזית לאורך הגבול עם ליטא, בלארוס ואוקראינה. העימות המזוין הראשון אירע ב-14 בפברואר כאשר לוחמה החלה לייד העיירה מניביצ'ה בבלארוס. בסוף פברואר המתקפה הסובייטית נעצרה. הכוחות הפולנים והסוביטיים נלחמו בנפרד אף בכוחות לאומניים אוקראינים, וחוסר שקט החל במדינות הבלטיות שחייב את תשומת לבם.

בתחילת מרץ 1919 פתחו יחידות פולניות במתקפה וחצו את נהר הניימן תוך שהם כובשים את פינסק ומגיעים למבואות לידא. הרוסים והפולנים החלו במתקפה בערך באותו הזמן באפריל, ומספר גדל והולך של כוחות זרם לאזור. באפריל כבשו הבולשביקים את גרודנו ווילנה, אך באותו החודש נהדפו על ידי מתקפת נגד פולנית. הצבא הפולני, שאך עתה נוסד, הוכיח עצמו כיריב קשוח בהרבה ממה שהניחו הרוסים בתחילה. מחוסר יכולת להשיג את מטרותיהם, ועקב התקפות של הרוסים הלבנים בעורפם, נסוגו חיילי הצבא האדום מעמדותיהם, על מנת להתארגן מחדש.

הפולנים שבו וכבשו את וילנה ב-19 באפריל והמשיכו בהתקדמות איטית אך בטוחה מזרחה. ב-2 באוקטובר הגיעו הכוחות הפולנים לנהר דווינה המערבית. בתחילת 1920, ניתן היה לומר כי המתקפה הפולנית השיגה את יעדיה. קרבות פזורים פרצו עם יחידות הצבא האדום, אך הצבא האדום כגוף מאורגן היה עסוק מדי במלחמתו ברוסים הלבנים, ועסק בעיקר בנסיגה לאורך כל החזית המערבית, מלטביה ועד לצפון אוקראינה.

הפולנים חתמו ברית צבאית עם "הרפובליקה העממית האוקראינית" שהוקמה על ידי אנשי סמיון פטליורה. לאחר תבוסתו של פטליורה לצבא האדום מצא זה מקלט מדיני בפולין, ועמד בראש צבא אוקראיני שפעל לצד הפולנים. המלחמה הפולנית אוקראינית תמה ביולי 1919 ומספטמבר ואילך לחמו האוקראינים לצד הפולנים במלחמתם בבולשביקים.

עם תחילת 1920 הייתה ידם של הסובייטים על העליונה במלחמתם כנגד דניקין, והסכם שלום נחתם בינם ובין לטביה ואסטוניה. החזית הפולנית הפכה לזירת המערכה העיקרית, והצבא האדום יכל להפנות לחזית זו את עיקר משאביו. בינואר 1920 ריכז הצבא האדום כוח של 700,000 חיילים ליד הנהר ברזינה ובבלארוס. במהלך 1920, כמעט 800,000 חיילי הצבא האדום נשלחו למלחמה עם פולין, מתוכם כ- 402,000 נשלחו לחזית המערבית, ו-355,000 לדרום מערב באזור גליציה. הסובייטים החזיקו בציוד רב, העדיף מבחינות רבות על הציוד הפולני.

המפקדים הבולשביקים שאמורים היו לעמוד בראש המתקפה כללו את מיכאיל טוכאצ'בסקי, מפקדה החדש של החזית המערבית, אלכסנדר יגורוב וסטלין.

הצבא הפולני הורכב מחיילים ששירתו בצבאות השונים של המדינות שחילקו ביניהן את פולין, וכן ממתנדבים ומגויסים חדשים ובלתי מנוסים. הלוגיסטיקה של הפולנים הייתה גרועה, והסתמכה על ציוד שנותר ממלחמת העולם הראשונה ונתפס על ידי הפולנים בעת נסיגת הצבאות. ב-20 באוגוסט 1920 עמד כוחו של הצבא הפולני על 737,000 חיילים, כך שהצבאות הלוחמים היו מאוזנים יחסית מבחינה מספרית.

המודיעין הפולני היה ער לתוכניות המתקפה הרוסיות, אך הפיקוד הפולני העליון החליט להקדים ולתקוף בטרם יתקפו הבולשביקים. מטרת המתקפה הייתה להדביר את הצבא האדום בגזרה הדרומית, באזור קייב, ולייסד ממשלה ידידותית באוקראינה. עד לחודש אפריל התקדמו הכוחות הפולנים באיטיות ובבטחה מזרחה. הממשלה הלטבית החדשה ביקשה מהפולנים עזרה בכיבוש דינבורג, אשר נתפסה בינואר לאחר לחימה עזה ונמסרה לידי הלטבים, שראו בפולנים משחררים. במרץ הצליחו הכוחות הפולנים להחדיר טריז בין הכוחות הסובייטים בצפון (בבלארוס) ובדרום (אוקראינה).

ב-24 באפריל החלו הפולנים במתקפה העיקרית, מבצע קייב, במטרה ליצור מדינה אוקראינית עצמאית שתשתתף בחזונו של פילסודסקי בדבר פדרציה סלבית אל מול רוסיה הסובייטית. פולין נעזרה בחייליו של פטליורה. הארמייה הפולנית השלישית גברה בקלות על הצבא האדום בגבולות אוקראינה. הכוח האוקראיני-פולני המשולב כבש את קייב ב-7 במאי, ונתקל רק בהתנגדות סמלית. אך עד מהרה נתקלו הפולנים במתקפת נגד סובייטית. הפולנים הצליחו לעצור את ההתקדמות הסובייטית, אך לא הצליחו להמשיך במתקפתם כמתוכנן. בצפון היה מצבם של הפולנים חמור בהרבה. הארמייה הפולנית הראשונה הובסה, ונאלצה לסגת, כאשר בעקבותיה הארמייה ה-15 הסובייטית שכבשה את השטחים שבין נהר דווינה המערבית וברזינה. לקראת סוף מאי התייצבה החזית על נהר אוטה, והצדדים התכוננו לבאות.

ב-24 במאי נתקלו הכוחות הפולנים והאוקראינים בדרום בפעם הראשונה בארמיית הפרשים הראשונה של סמיון בודיוני. מתקפות חוזרות ונשנות של הפרשים של בודיוני שברו את קו החזית הפולני אוקראיני ב-5 ביוני וניתקו את קווי האספקה והתקשורת בעורף הכוחות הפולנים. ב-10 ביוני כבר היו הפולנים בנסיגה לאורך כל החזית. ב-13 ביוני נאלצו הפולנים לסגת מקייב ולמסרה לידי הבולשביקים. מפקד הארמייה השלישית הפולנית באוקראינה, הגנרל אדוארד רידז שמיגלי החליט לפרוץ לכיוון צפון מערב. הכוחות הפולנים באוקראינה הצליחו לבצע נסיגה מסודרת, ויחסית ללא נפגעים, אך לא הצליחו לתמוך באנשי החזית הצפונית ולחזק את עמדותיהם על נהר האוטה, לקראת הקרב המכריע הממשמש ובא. אל מול החזית הפולנית בצפון המערב בלבד העמיד הגנרל מיכאיל טוכצ'בסקי 108,000 רגלים, 11,000 פרשים, 722 קני ארטילריה, ו 2,913 מקלעים. בכמה נקודות אסטרטגיות היה היחס ארבעה לאחד לטובת הרוסים. טוכצ'בסקי הכה ב-4 ביולי לאורך הציר סמולנסק - ברסט ליטובסק. הוא חצה את נהרות האוטה והברזינה. במשך שלושה ימים נראה כי הקרב תלוי על בלימה, אך העדיפות המספרית הכריעה בסופו של דבר, והפולנים החלו בנסיגה ב-7 ביולי. ב-14 ביולי נפלה וילנה לידי הרוסים, ובדרום, בגליציה, התקדמו פרשיו של סמיון בודיוני עמוק אל העורף הפולני, כבשו את ברודנו והגיעו למבואות לבוב וזאמושץ'. בשלב זה הסתבר לפולנים שמטרות הרוסים אינן מוגבלות להדיפתם אל הגבול. הסתבר כי עצם קיומה של פולין העצמאית נתון על הכף.

הצבא האדום התקדם בקצב של למעלה משלושים קילומטרים ביום. גרודנו בבלארוס נפלה ב-19 ביולי וב-1 באוגוסט נפלה ברסט ליטובסק. ניסיונות פולנים לעצור את התוקפים על נהר הבוג המערבי הצליחו לעצור את ההתקדמות הרוסית למשך שבוע. אחרי חציית נהר הנאריוב ב-2 באוגוסט היו יחידותיהם הקדמיות של הרוסים בצפון המערב רחוקות אך כמאה קילומטרים מורשה. החזית הדרום מערבית הרוסית הדפה את הפולנים אל מחוץ לאוקראינה, ועמדה על סף כיבוש לבוב, העיר הגדולה בדרום מזרח פולין, ומרכז תעשייתי חשוב. הדרך אל הבירה הפולנית הייתה עתה פתוחה. חמש ארמיות רוסיות התקרבו לורשה מכל העברים. ב-10 באוגוסט 1920 חצו יחידות פרשים רוסיות את נהר הויסלה, במטרה לכבוש את ורשה ממערב, בעת שההתקפה העיקרית תגיע ממזרח, במעין תנועת מלקחיים. ב-13 באוגוסט נהדפה התקפה רוסית ראשונה. הארמייה הפולנית הראשונה הצליחה לעצור את המתקפה, ובעת ובעונה אחת לעצור מתקפה נוספת ברדזימין. ההתקדמות הרוסית וחציית הויסלה מצפון הביאה את הצבא האדום לשטח בו לא היו כוחות פולניים משמעותיים. מצד שני, מדרום לורשה, השאיר טוכצ'בסקי רק משמר אחורי סמלי ששימש כחוליה המקשרת בין הכוחות הרוסיים בחזית הצפון מערבית והחזית הדרום מערבית. גורם מכריע נוסף היה ניטרול הפרשים של בודיוני אשר ספגו מפלה בקרב על לבוב. טוכצ'בסקי הורה לבודיוני להתקדם צפונה לעבר ורשה ולובלין, אך בודיוני סירב פקודה, בשל יחסיו הגרועים עם טוכצ'בסקי, ואלכסנדר יגורוב, מפקד החזית הדרום מערבית. בנוסף לכך היו אלו תככיו של סטלין, הקומיסר הפוליטי הראשי של החזית הדרום מערבית, אשר השפיעו על בודיוני לסרב לפקודה. סטלין חפץ בניצחון אישי, ורצה להתרכז בכיבוש לבוב, אשר הייתה נתונה במצור, אך גילתה מעמד ונחישות.

הארמייה החמישית הפולנית, בפיקודו של ולדיסלב שיקורסקי ביצעה התקפת נגד ב-14 באוגוסט. הארמייה ניצבה מול כוחות גדולים ממנה הן בכוח אדם והן בחימוש, אך שיקורסקי הצליח להדוף את הסובייטים ולהפוך את התקדמותם לנסיגה. עתה החלו הצבאות הפולנים להתקדם במהירות של 30 קילומטרים ביום, ועד מהרה התנפצו תקוות הרוסים לסגירת המלקחיים על הכוחות הפולניים בצפון. ב-16 באוגוסט הצטרפו "כוחות המילואים" של פילסודסקי למתקפה, והתקיפו בפער שבין החזיתות הרוסיות, תוך ניצול חולשת הכוחות שהקצה טוכצ'בסקי לאזור זה. הפולנים המשיכו במתקפה צפונה כאשר שתי ארמיות דולקות בעקבות האויב המופתע. הם הגיעו לעורפם של כוחות טוכצ'בסקי וב-18 באוגוסט הצליחו לכתר חלקים ניכרים מהם. רק בשלב זה הצליחו במפקדתו של טוכצ'בסקי במינסק, במרחק של 300 קילומטרים מורשה, לעמוד על ממדי התבוסה והורו לשארית הכוחות לסגת על מנת להתארגן בעורף. טוכצ'בסקי קיווה ליישר את הקו הקדמי, לעצור את המתקפה הפולנית, וליטול שוב את היוזמה הצבאית, אך פקודותיו כלל לא הגיעו אל הכוחות שבחזית.

הכוחות הסובייטים במרכז החזית הפכו לעירבוביה בלתי מאורגנת. טוכצ'בסקי הורה על נסיגה כללית לכיוון נהר הבוג המערבי, אך איבד את הקשר עם רוב הכוחות שפעלו ליד ורשה. הצבאות נסוגו באופן בלתי מאורגן, תוך כדי פאניקה ואובדן שליטה. הארמייה של בודיוני זנחה את המצור על לבוב לקראת סוף אוגוסט, ונעה על מנת לסייע לצבאות הנסוגים בצפון. בקרב הפרשים הגדול האחרון בהיסטוריה הצבאית הובסו אנשי בודיוני ב"קרב קומרוב", ותפקידם במלחמה הסתיים. נסיונותיו של טוכצ'בסקי לייצב קו הגנה על נהר הניימן נכשלו, ופרשיו של פילסודסקי חצו את הנהר.

הצבא האדום המותש שיווע להפסקת אש. פילסודסקי, אשר היה נתון ללחץ כבד ממדינות המערב, ואשר ממילא השיג את רוב יעדיו הצבאיים, הסכים להפסקת אש. ב-18 במרץ 1921 נחתם הסכם ריגה וסיים את המלחמה הפולנית-סובייטית.

סיכום המלחמה ותוצאותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במלחמה הפולנית-סובייטית נהרגו כ-100,000 מחיילי הצבא האדום, ובנוסף 80,000 – 157,000 חיילים נלקחו בשבי. בצד הפולני נהרגו 99,250 חיילים ואזרחים. בסיום הקרבות החזיקו הפולנים בכל שטחי פולין, בליטא בבלארוס ובחלקים נרחבים מאוקראינה ומהמדינות הבלטיות. הסכם ריגה צמצם מאוד את ההישגים של הפולנים ההסכם חילק את אוקראינה ובלארוס בין הרוסים ובין הפולנים[3], אבל עדיין יצאה פולין וידה על העליונה במלחמה זו.

למרות עליונותו של הצבא האדום על הפולנים ובני בריתם בכל המובנים - כוח אדם, מיומנות, נשק ציוד ואספקה, תקציבים, תמיכת העורף ועוד. לא הצליח הצבא האדום לשבור את כוחו של הצבא הפולני, ומשך מרבית שלבי המלחמה הייתה ידם של הפולנים על העליונה[4] ואף הסובייטים היו אלו שפעלו על מנת לקדם הפסקת אש ב-1921.

הסיבות אפשריות לכישלונות הצבא האדום במלחמה הפולנית-סובייטית:

  • המנהיגות הכריזמטית של פילסודסקי - דמותו של פילסודסקי, מנהיגותו והשראתו העניקו השראה ופטריוטיות למפקדים לחיילים הפולנים, הוא הצליח לנסוך בהם אמונה בצדקת מלחמתם וביטחון בהשגת הניצחון. הוא הנהיג את צבאו בחכמה ובכשרון רב, הוא ידע לכרות בריתות עם אויבים לשעבר. והוא הצליח למצות את כל היכולות של צבא פולין ברפובליקה הפולנית השנייה.
  • הקיטוב והמאבקים הפנימיים בצמרת הצבא האדום וההנהגה הבולשביקית - לעומת הכוחות הפולנים שהיו מאוגדים סביב פילסודסקי, היו הכוחות הבולשביקים מפוצלים ומפולגים בהנהגתם. למשל: אוגוסט 1920 היה השלב בו התהפך הגלגל והפולנים החלו להביס את הצבא האדום. המפלה החלה כאשר טוכצ'בסקי הורה לבודיוני להתקדם צפונה לעבר ורשה ולובלין, אך בודיוני סירב פקודה, בשל יחסיו הגרועים עם טוכצ'בסקי, ויגורוב, מפקד החזית הדרום מערבית. בנוסף, סטלין, הקומיסר הפוליטי הראשי של החזית הדרום מערבית, השפיע על בודיוני לסרב לפקודה. משום שחפץ בניצחון אישי, ורצה להתרכז בכיבוש לבוב.
  • ריבוי היריבים של הבולשביקים - המלחמה הפולנית-סובייטית התרחשה בשעה שמלחמת האזרחים ברוסיה טרם הסתיימה והקרבות עם חיילי הצבא הלבן על שלל הצבאות והמיליציות שלו, בנוסף נלחם הצבא האדום באוקראינה, בליטא, בלטביה בבלרוס במערב, במזרח הוא לחם עם היפנים, בנוסף לחמו גם כוחות צרפתיים אנגלים וצ'כוסלובקים באזורים שונים ברוסיה. גם בפינלנד היה הצבא האדום מעורב בסיוע לצבא האדום של פינלנד. ריבוי המערכות והעימותים גרם לשחיקה ועייפות בקרב החיילים והפיקוד הבולשביקיים.
  • לעומתם הפולנים נלחמו בעיקר נגד אויב אחד ברור, הפולנים נלחמו בחירוף נפש ובתעוזה, בהגנתם על מולדתם ועצמאותם.
  • בנוסף, הפולנים הצליחו ליירט את מערך התקשורת והרדיו של הצבא האדום, אשר הוצפן באמצעים פרימיטיביים.[5], הדבר העניק לפולנים יתרון מודיעיני גדול, וסייע להם לתכנן את מהלכיהם הצבאיים בצורה מחושבת היטב.

השתלטות סטלין על הצבא האדום[עריכת קוד מקור | עריכה]

ולדימיר לנין נואם בפני חיילי הצבא האדום לקראת הפלישה לפולין, 5 במאי 1920, ברחבת תיאטרון בולשוי במוסקבה. בתמונה זו עומד לאון טרוצקי במדרגות אל הפודיום, אך בגרסאות שהופצו מאוחר יותר בזמן שלטונו של יוסיף סטלין "נעלם" טרוצקי, יריבו הפוליטי, מהתמונה, בין אם על ידי חיתוך התמונה או על ידי ריטושה והחלפת האזור בגרם מדרגות, כאשר הוצגה בגרסתה המלאה.

עוד בסוף ימיו של לנין פרץ וויכוח אידאולוגי מר בין מנהיגי הקומוניזם ברוסיה - לאון טרוצקי דגל במדיניות "המהפכה המתמדת" לפיה על הקומוניזם לחולל מהפכה עולמית בכל מדינות העולם ורק כך תוכל השיטה להצליח, לבין מזכיר המפלגה יוסיף סטלין שדגל במדיניות "סוציאליזם בארץ אחת" לפיה יש לבצר ולהגן קודם על ההישגים שהשיג הסוציאליזם בברית-המועצות נוכח האיום של הקפיטליזם העולמי. לאון טרוצקי אשר דגל במדיניות "המהפכה המתמדת" ראה צורך בתכנון צבא התקפי גדול וחזק שיש באפשרותו לתקוף את מערב אירופה לשם השלטת האידאולוגיה הקומוניסטית בה (מה שמחייב אימונים בצליחת נהרות, יותר מינוע וכדומה) ולבנות צי המתאים לפעולות הרחק מחופי ברית-המועצות. לאומתו ראו חסידי שיטת "סוציאליזם בארץ אחת" את תפקיד הצבא בעיקר כמגן על ברית המועצות מפני פלישת כוחות זרים, ועל כן אין צורך בצבא התקפי גדול וממוכן ובצי גדול, אלא בעיקר בהגנת הגבולות והחופים.

לאחר מותו של לנין התרחשה מלחמת ירושה בין טרוצקי - שהיה כאמור מפקד הצבא האדום ונחשב ליורש המקובל יותר, לבין יוסיף סטלין - מזכיר המפלגה. באמצעות תככים פוליטיים ובידולו של טרוצקי, סטלין השתלט בסופו של דבר על המפלגה הקומוניסטית ונהיה לשליטה הבלתי מעורער ולדיקטטור של ברית המועצות.

בינואר 1925 פיטר סטלין את טרוצקי מתפקידו כקומיסר לענייני צבא. ובמקומו מונה מיכאיל פרונזה שבלט המהלך מלחמת האזרחים ברוסיה. פרונזה ראה שקיים חוסר בקצינים קומוניסטים ולכן ארגן רשת רחבה של בתי ספר לקצינים של הצבא האדום. פרונזה דגל בבניית צבא סדיר איכותי לצד הכשרה של מיליציה המורכבת מפועלים ומאיכרים. גישתו של פרונזה הביאה לנקיטת צעדים רבים - חלקם סמליים - שהייתה להם חשיבות רבה בעיני קציני הצבא האדום. כך, למשל, צומצמו סמכויותיהם של הקומיסרים הפוליטיים, וניתנה סמכות פיקודית מלאה למפקדים, חוזק מעמד הקצינים באמצעות סממנים חיצוניים כגון מדים ודרגות, ובוטל הצו מ-1917 שקבע כי לחיילים מותר להתווכח עם מפקדיהם, וכי החלטות צבאיות יתקבלו בהצבעה דמוקרטית ביחידה. תוכניתו של פרונזה לשיקום הצבא האדום נתקלה בהתנגדות בקרב חברי המפלגה. אלה תמכו באסכולת המיליציה העממית וראו בתוכניתו צעד מסוכן שמקעקע את הצביון המרקסיסטי של הצבא. באוקטובר 1925 עשרה חודשים לאחר מינויו של פרונזה לתפקיד הוא מת במהלך ניתוח בקיבה בנסיבות שלא הובררו עד היום. במקומו לקומיסר לענני צבא מונה קלימנט וורושילוב מנאמניו הבולטים של סטלין עוד מתקופת מלחמת האזרחים שהיה בתפקיד זה עד לתחילת מלחמת העולם השנייה וורושילוב היה מחויב לחלוטין לתפיסתו של סטלין בנוגע ל"סוציאליזם במדינה אחת" - על כל המשתמע מכך לצבא האדום.

תקופת טוכאצ'בסקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מיכאיל טוכאצ'בסקי
מרשל ברית המועצות מיכאיל טוכאצ'בסקי

בשנת 1925 מונה מיכאיל טוכאצ'בסקי לרמטכ"ל הצבא האדום וסגן שר ההגנה. טוכצ'בסקי היה קצין מבריק, צעיר (בן 32 בעת שמונה לתפקיד) בעל חזון ומרחיק ראות. הוא החל מיד לחולל תמורות מרחיקות לכת בצבא האדום, בעיניו היה על הצבא האדום להיות צבא ממוכן עם אלפי טנקים, כלי רכב משוריינים ומטוסים, המבצעים פעולות התקפיות לכל עומקה ורוחבה של החזית. תוכניתו לחימוש הצבא האדום באמצעים האלה לוותה בתפיסה תאורטית שנקראה "תורת המערכה העמוקה". התפיסה הזאת, שגובשה בשיתוף תאורטיקנים צבאיים מבריקים כגון טריאנדפילוב ואיסרסון, באה להחליף את התפיסה הישנה של "אסכולת ארמיית הפרשים הראשונה" של וורושילוב, שדגלה בהסתערות לינארית של שורות פרשים על החזית וגרסה שילוב בין ההיערכות הלינארית לבין התקדמות טורית לעבר החזית ומשם עד לעומק שטחו של האויב. "תורת המערכה העמוקה" הייתה חלק מאסכולת החשיבה המערכתית - אסכולה שתחילתה בימי מלחמת האזרחים ושהגיעה לבשלות תאורטית בעת כהונת טוכצ'בסקי כרמטכ"ל.

רעיונותיו וגישתו של טוכאצ'בסקי נדחו על ידי סטלין וכוחות שמרניים יריבים בממסד הצבאי הסובייטי, מכיוון שהם התאימו לגישת "המהפכה המתמדת" לפיה צריך הצבא האדום להיות כוח חזק והתקפי - לאומת הגישה של סטלין שעל הצבא האדום להיות הגנתי באופיו. ב-1928 הודח טוכצ'בסקי מתפקידו והועבר לתפקיד במחוז הצבאי בלנינגרד. לאחר מכן פרש לביתו וכתב שם כמה ספרים על תפיסתו את הלוחמה המודרנית, המשלבת פעולת שריון ואוויר ומתמקדת בהכאה בעומק קווי האויב, לשיבוש המערך הלוגיסטי שלו. לתפקיד הרמטכ"ל במקום טוכאצ'בסקי מונה בוריס שפושניקוב, שהחזיר את הצבא האדום לקו המפלגתי שלפיו על הצבא הסדיר לנהל הגנה עיקשת סמוך לגבול, ובמקביל על מיליציית הפועלים והאיכרים להתגייס ולאחר מכן להכות את האויב באמצעות מתקפת נגד.

בשנת 1931 קיבל סטלין את הרעיון של צבא מודרני וממוכן וקרא לטוכאצ'בסקי בחזרה לבניית הצבא האדום ברוח זו. התאוריות שלו נתקבלו כתורת הלחימה של הצבא האדום, תורת לחימה שקיבלה את השם "קרב עומק". תפיסה זו הוכחה בקרב חלקין גול, שם כוח סובייטי בפיקודו של ג.ק. ז'וקוב הביס כוח יפני גדול בהרבה באוגוסט-ספטמבר 1939.

בשנת 1935 מונה טוכאצ'בסקי למרשל ברית המועצות, בעודו בן 42 בלבד. הוא הגה את תוכנית ההגנה על החזית המערבית. על פי התוכנית, הוא הורה על בניית קו ביצורים ארוך (קו סטלין) מהים הבלטי ועד לים השחור, כשבמרכזו ביצות פריפיאט.[6] בתקופה זו החל תהליך תיעוש מהיר בכל רחבי ברית המועצות שאיפשר חימוש מסיבי של הצבא האדום באמצעי לחימה מתקדמים כמו טנקים, תותחים ומטוסים. כמו כן הוקצו תקציבים ומשאבים עצומים לחימוש ומינוע הצבא האדום, ועד לפרוץ מלחמת העולם השנייה היה מספר הטנקים בצבא האדום שווה למספר הטנקים בכל המדינות האחרות גם יחד. לצד ניסיונות המיכון הגדולים לא צויד הצבא בכמות מתאימה של משאיות, טרקטורים וסוסים וכתוצאה מכך כושר הניידות שלו היה מוגבל למדי.

הטיהורים הגדולים והשפעתם על הצבא האדום[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הטיהורים הגדולים

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך כל שנות השלושים של המאה ה-20 הפעיל סטלין כוח כנגד כל מתנגד או מתחרה אמתי או מדומה במפלגה הקומוניסטית בשלטון, בצבא ובכל מקום אחר. מאות אלפים נרצחו או נאסרו, נשלחו לסיביר ולגולאגים. אולם בין השנים 1936-1939 הגיע הטרור של סטלין לשיאו. מיליונים רבים מאזרחי ברית המועצות נרצחו ומיליונים נוספים נשלחו למחנות עבודה בסיביר.סטלין נעזר במנגנון טרור והפחדה גדול ומסועף של משטרה חשאית שנקראה בתחילתה צ'ה קה ולאחר מכן לסירוגין או גה פה או, נ.ק.ו.ד. וק.ג.ב. בראשה עמדו גנריך יגודה, אשר הוצא בעצמו להורג באשמת "טרוצקיזם" בשנת 1938, ולאחר מכן מחליפו יז'וב שגם הוא הוצא להורג, ולבסוף לברנטי בריה. הטרור שזכה לשם "הטיהורים הגדולים" הקיף את כל שורות האוכלוסייה והמקצועות, אולם התמקד במיוחד במוקדי הכוח והשלטון בברית המועצות: צמרת המפלגה הקומוניסטית, המשטרה החשאית, מנגנוני החינוך וההשכלה, וכמובן הצבא האדום.

הטיהורים הגדולים בשורות הצבא האדום[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור, הצבא האדום סבל מ"טיהורים" משך כל שנות השלושים, אולם בשנות הטיהורים הגדולים חוסלו רוב הקצינים והבכירים וראשי הצבא האדום. ב-1937 החל גל מעצרים של ראשי הצבא - ובראשם המרשל טוכצ'בסקי - בתואנה שהם יצרו קשרים עם המטה הכללי הגרמני ותיכננו לתפוס את השלטון. משפטם של ה"קושרים" החל ב-11 ביוני 1937.

בפרשה זו הואשמו:

על כס המשפט ישבו המרשלים הבכירים של הצבא האדום, בליוכר, בודיוני ושפושניקוב. הרכב השופטים עורר תקוות בקרב הנאשמים שיזכו למשפט הוגן, אולם הם נידונו למוות לאחר משפט בזק בן כמה שעות והוצאו למחרת להורג.

המשפט המבוים הזה היה רק תחילתו של מסע "טיהורים" נרחב שבמהלכו נאסרו והוצאו להורג אלפי קצינים. בין מאי 1937 לספטמבר 1938 "טוהרו" כ-90% מראשי המטות המחוזיים וסגניהם, כ-80% ממפקדי הגייסות והחטיבות וכ-90% מקציני המטה. בסך הכל "טוהרו" 39,700 קצינים, בהם גם המרשלים יגרוב ובליוכר. העילה היחידה להוצאתם להורג של רבים מהקצינים האלה הייתה שדבק בהם החשד כי הם נוטים לקו שהוביל הרמטכ"ל טוכצ'בסקי.

התעמולה הסובייטית פרסמה כהסבר לטיהורים שסטלין עצר מהלך אנטי מרקסיסטי של טוכצ'בסקי, שניסה להפוך את הצבא האדום מצבא של פועלים ושל איכרים לצבא מקצועי של קצינים ולוחמים שהלחימה היא אומנותם. המקצוענות הצבאית שטוכצ'בסקי ניסה להנחיל לצבא האדום הייתה בעיני האידאולוגים המרקסיסטים "התמחות בורגנית" ולכן מהלך אנטי מרקסיסטי. הצבא האדום – על-פי הראייה המרקסיסטית - הוא כלי שנועד לבטא את רצון המהפכה ולא קבוצה של בעלי מקצוע.

על עמדת המפלגה הקומוניסטית בנושא הזה ניתן ללמוד ממאמר שהתפרסם בפרוודה באותה תקופה:

ההגות הצבאית בעולם הקפיטליסטי נמצאת במבוי סתום, ה"תיאוריות" המבריקות על מלחמת בזק או על צבאות של טכנאים קטנים ומובחרים או על לוחמה אווירית היכולה לבוא במקומם של כל שאר המבצעים הצבאיים - התיאוריות האלה נובעות מפחד המוות שחשה הבורגנות ממהפכת הפרולטריון. הבורגנות האימפריאליסטית מפריזה בערכו של הציוד ומפחיתה בערכו של האדם.

– "פרוודה" פברואר 1939

ההסבר האמתי כפי שהוא ידוע כיום ל"טיהורים הגדולים" בכלל, וה"טיהורים" בצבא האדום בפרט הם פרנויה שסטלין סבל ממנה, שהקצינים ועוד אינספור גורמים אחרים עלולים להפיל את שלטונו.

ל"טיהורים" הנרחבים בצבא היו השפעות הרסניות ביותר על יעילותו של הצבא האדום. במהלך הטיהורים הגדולים הצבא איבד את רוב מפקדיו וקציניו. לרבים מהקצינים ש"טוהרו" היה ניסיון קרבי, ואת מקומם החליפו קצינים חסרי ניסיון. וחמור מכך: הקצינים המחליפים חששו לקחת על עצמם כל יוזמה שלא עלתה לחלוטין בקנה אחד עם הקו המפלגתי השליט. והואיל והקו הרשמי דגל באסכולת המיושנת של "ארמיית הפרשים הראשונה", הפכה זו לדוקטרינה הסובייטית הרשמית. (נחיתותה של הדוקטרינה הזאת הומחשה היטב בשלביה הראשונים של הפלישה הגרמנית לברית-המועצות). ב-1937, מנה הצבא האדום כ-1,300,000 קצינים והוא גדל כמעט פי שלושה ממספר זה עד יוני 1941. גידול מהיר זה בקצינים זוטרים, לעתים קרובות הדגיש את חוסר ניסיונם או הכשרתם, ואכן הטיל השלכות חמורות ברורות על יעילות הצבא בעת הפלישה הנאצית לברית המועצות. בדרגים הגבוהים ביותר של הצבא האדום "טוהרו" 3 מתוך 5 מרשלים, 13 מתוך 15 גנרלים, 8 מתוך 9 אדמירלים, 50 מתוך 57 הגנרלים של גייסות הצבא, 154 מתוך 186 קצינים בכירים, 16 מתוך 16 הקומיסרים הצבאיים, ו-25 מתוך 28 הקומיסרים שעמדו בראש גייסות.

מעורבות הצבא האדום במלחמת האזרחים בספרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצבא האדום במלחמת החורף[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת החורף

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-23 באוגוסט 1939 חתמו ברית המועצות וגרמניה הנאצית על הסכם ריבנטרופ-מולוטוב שבו חילקו ביניהן את השליטה במרכז אירופה ובמזרחה, על פי הנספח הסודי להסכם, עברו למרחב ההשפעה הסובייטי המדינות הבלטיות (ליטא, לטביה ואסטוניה), פינלנד וחבל בסרביה ברומניה.

ברית המועצות החלה מיד לאחר מכן להפעיל לחצים על המדינות הבלטיות ועל פינלנד למסור להם שטחים נרחבים "הנחוצים להגנה על ברית המועצות" ולמעשה הנוכחות הסובייטית בהם מבטלת את עצמאותן של המדינות. בעוד המדינות הבלטיות נכנעו ללחצי ברית המועצות ויתרו על עצמאותן והפכו לרפובליקות סובייטיות במסגרת ברית המועצות, הרי שבפינלנד לא הסכימו לשקול מהלכים דומים. ברית המועצות ופינלנד שהיו חתומות בניהם על הסכם אי התקפה, החלו ב-12 באוקטובר 1939 בשיחות בניהם במוסקבה, בשיחות תבעו הסובייטים מפינלנד להעביר להם שטח נרחב שירחיק את הגבול מאות קילומטרים מצפון ללנינגרד. הפינים לא הסכימו בשום אופן לוותר על השטח - מה גם שבו עבר המרחב המוגן העיקרי של המדינה, "קו מנרהיים". ויתור על השטח - הבינו הפינים - עלול להפוך אותו לקרש קפיצה להשתלטות על פינלנד כולה.

ההיערכות למלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר התברר לסטלין שהמשא ומתן עם פינלנד אינו מוביל לתוצאות הרצויות, נקרא הרמטכ"ל הרוסי בוריס שפושניקוב להציג את התוכניות האופרטיביות למלחמה נגד פינלנד. הרמטכ"ל, שהיה קצין ותיק ומנוסה עוד מצבא הצאר, הציג תוכנית אופרטיבית שאותה הכינו מחלקות המבצעים והמודיעין במטכ"ל על בסיס כל מה שהיה ידוע באותה העת על פינלנד. התוכנית חייבה ריכוז מאמץ של הצבא האדום, הקמת מפקדת חזית והכנות אינטנסיביות. אולם סטלין ושר ההגנה קלימנט וורושילוב יחד עם שאר חברי הפיקוד העליון לא חשבו שפינלנד תהיה יריב קשה ולכן פסלו על הסף את התוכנית האופרטיבית של המטכ"ל, והטילו על מפקד הפיקוד של לנינגרד לטפל בעניין. מפקד הפיקוד קיריל מרצקוב, שהיה במעמד מפקד ארמייה מהדרגה השנייה, הכין תוכנית פשוטה שבדיוק לה ציפו הפינים: מאמץ עיקרי במצר הקרלי ועוד שלושה מאמצי משנה בין אגם לדוגה ועד לאוקיינוס הקרח הצפוני. עוד קודם לכן הכין מרצקוב את התשתיות לקראת המלחמה. בין היתר הוא שיפר והרחיב את מסילת הברזל לנינגרד-מורמנסק וכביש נלווה.

יחסי וסדר הכוחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחסי הכוחות בין הצבא האדום לצבא פינלנד לא היו שווי משקל כלל:

ב-1939 מנתה אוכלוסיית ברית המועצות 186.5 מיליון תושבים. לרשות פיקוד לנינגרד לבדו עמדו 24 דיוויזיות בארבע מסגרות ארמיוניות, ובהן 450 אלף חיילים, 2,000 טנקים ו-1,000 מטוסי קרב והפצצה. לעומת זאת, אוכלוסייתה של פינלנד מנתה ב-1939 3.65 מיליון נפש. בעת שפרצה המלחמה, עמדו לרשות צבא פינלנד 9 דיוויזיות (כולן חיל-רגלים) ועוד כמה עשרות יחידות עצמאיות - כל יחידה בהיקף של פלוגה עד גדוד - שאורגנו בצוותי קרב. בסך הכל עמדו לרשות צבא פינלנד 127,800 חיילים סדירים, כ-100,000 חיילי מילואים ועוד כ-112 אלף חיילי "משמר המולדת" בסך הכל, נהנו הסובייטים (בפיקוד לנינגרד לבדו) מיתרון גדול של 3 ל-1 בכח אדם, 80 ל-1 בטנקים, 5 ל-1 בארטילריה ו-5.5 ל-1 במטוסים.

היערכות הכוחות של הצבא האדום ב-30 בנובמבר 1939:

  • ארמייה 7 בפיקודו של גנרל יאקובלב במצר קרליה הייתה המאמץ הסובייטי העיקרי (מעל 40 אחוז מהכח). מטרותיה היו הבקעת קו מנרהיים, כיבוש ויפורי, ולבסוף כיבוש הלסינקי. הארמייה כללה 10 דיוויזיות חי"ר, 3 בריגדות טנקים, קורפוס ממוכן, ומספר רב של קני ארטילריה. בסך הכל היו לה כ-200,000 חיילים ו-1,500 טנקים. בהמשך היא פוצלה לארמיות 7 ו-13.
  • ארמייה 8 בפיקודו של גנרל חברוב הוצבה צפונית לאגם לדוגה, ומשימתה הייתה לפרוץ דרך ההגנה הפינית הדלילה יחסית באזור, לנוע דרומה ולתקוף את קו מנרהיים מעורפו. הארמייה כללה 6 דיוויזיות חי"ר ו-2 בריגדות טנקים, ובהן בסך הכל 130 אלף חיילים ו-400 טנקים.
  • ארמייה 9 בפיקודו של גנרל דוקנוב, נערכה מול מרכז פינלנד כדי לבתר אותה לשניים ולפגוע במרכזי תקשורת. היא כללה 3 דיוויזיות חי"ר (דיוויזיה נוספת הצטרפה מאוחר יותר).
  • ארמייה 14 בפיקודו של גנרל פרולוב הוצבה במורמנסק בצפון, ומשימתה לכבוש את הנמל הארקטי בפטסמו, ולבסוף את העיר רובניימי, מרכז התקשורת היחיד של פינלנד בצפון. היא כללה 3 דיוויזיות חי"ר ויחידות שריון מסייעות.

היערכות הכוחות של צבא פינלנד ב-30 בנובמבר 1939:

  • ארמיית המצר הקרלי בפיקודו של גנרל הוגו אוסטרמן, כללה שני קורפוסים - 2 ו-3 - ובהם 5 דיוויזיות שנערכו בקו מנרהיים, בדרומה של פינלנד, מרחב ההגנה העיקרי.
  • הקורפוס ה-4 בפיקודו של יוהו הייסקנן (הוחלף זמן קצר מכן בידי וולדמאר הגלונד), כלל 2 דיוויזיות שנערכו מצפון לאגם לדוגה.
  • בגזרה שמצפון לאגם לדוגה ועד פטסמו בגבולה הצפוני של פינלנד, נערך אגד של צוותי קרב פלוגתיים וגדודיים בפיקודו של גנרל ויליו ּּטואומפו.
  • שתי דיוויזיות נוספות נשארו עתודת המטה הכללי בפיקודו הישיר של מרשל מנרהיים.

תפקוד הצבא האדום במלחמת החורף[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור הצבא האדום היה גדול ומצויד לאין ערוך מהצבא הפיני וע"כ הדעה הרווחת בקרב הפיקוד העליון הסובייטי הייתה שהמלחמה עם פינלנד תסתיים בתוך כמה ימים או לכל המאוחר בתוך שבועיים - בפועל הדברים התנהלו בצורה שונה לחלוטין.

מלחמת החורף נחלקת לשלושה שלבים עיקריים:

שלב א - המתקפה של הצבא האדום - ב-30 בנובמבר בשעה 06:50, פתחו כוחות הצבא האדום במהלומה ארטילרית ואווירית על מטרות בפינלנד, ללא הכרזת מלחמה רשמית. כמה מאות אזרחים נפגעו כתוצאה מההפגזה האווירית, בעיקר בהלסינקי הבירה. כעבור 70 דקות, בשעה 08:00, הסתיימה ההפגזה, וארבע הארמיות הסובייטיות החלו את מתקפתן בצירי הדרכים העיקריות לאורך הגבול עם פינלנד, מהים הבלטי ועד לאוקיינוס הקרח הצפוני. המאמץ העיקרי של הכוחות הסובייטים היה במצר הקרלי, בקו מנרהיים. על אף נחיתותם המספרית הניכרת, התגלו הכוחות הפיניים כיריב נועז ומיומן, בהשתמשם בטקטיקת גרילה, ביחידות אלפיניסטיות מהירות העוטות מדי הסוואה לבנים, ומעל לכל - בידע שרכשו אודות לחימת חורף.

בשעות הבוקר פתחו קורפוסי הרובאים ה-50 וה-19 מהארמייה ה-7 הסובייטית בהתקפה לרוחב כל המצר הקרלי, בחזית שהשתרעה לאורך כ-70 קילומטרים, כשיעדם הסופי היה הבקעת קו מנרהיים, וחדירה לפנים הארץ. הכוח הסובייטי התוקף כלל 8 דיוויזיות רובאים, אחת נוספת בעתודת הארמייה, ושלושה בריגדות טנקים, בכח כולל של 120,00 חיילים, 1,000 טנקים, ו-600 קני ארטילריה. מולם נערכה ארמיית המצר הקרלי הפינית, שהורכבה מהקורפוסים ה-2 וה-3 (5 דיוויזיות רגלים). המגינים הפינים בגזרה זו סבלו מנחיתות מספרית גדולה, הן בכח אדם והן בציוד, אך הם הסתמכו על רצועת ההגנה של קו מנרהיים.

כבר עם תחילת המתקפה, נתקלו כוחות החלוץ הסובייטים בהתנגדות מהגייסות המחפים הפינים, משדות מוקשים רבים וממכשולים נגד טנקים, שעיכבו אותם באופן ניכר. דיוויזיה 70 הסובייטית מקרופוס 19 הצליחה אמנם להשיג את יעדה, ולכבוש את עיירת הגבול הפינית טריוקי (Terijoki) ב-1 בדצמבר 1939, אך שאר ההתקדמות של הארמייה הייתה איטית. מטות החטיבות איבדו מהר מאוד את השליטה והתקשורת על כוחותיהם הקידמיים, בשל בעיות ומחסור בציוד קשר, וכן בגלל היתקלותם החוזרת ונשנית בשדות מוקשים מחופים באש הכוחות הפינים הנסוגים, שניצלו היטב את המכשולים הטבעיים והמלאכותיים. בקרב החיילים והמפקדים החלה להיווצר 'פאניקת מוקשים', והבעיה הוחמרה כל כך, שבלנינגרד החלו לייצר בבהילות גלאי מוקשים. אמצעי נוסף שנקטו הכוחות הסובייטים כדי להתגבר על הבעיה היה לצרף יחידות של הנדסה קרבית לכוחות החלוץ, שתפקידן היה לנוע לפני הכוח העיקרי ולגלות את מכשולי האויב. הארמייה השמינית של הצבא האדום נועדה לתקוף צפונית לאגם לדוגה במטרה לאגף את קו מנרהיים מעורפו. הארמייה שכללה 5 דיוויזיות בדרג הראשון ודיוויזיה נוספת בעתודה, החלה במתקפה בגזרה ברוחב 300 ק"מ, על חמשת הצירים הקיימים. הכוחות הפינים באזור היו דלילים, והורכבו מצוותי קרב גדודיים שניהלו קרבות נסיגה והשהייה. ההתקדמות של הסובייטים הייתה איטית מההתחלה עקב מחסומים על הכבישים, מוקשים וגשרים שהושמדו בידי הפינים הנסוגים.

בגזרת סוּמה - כפר שהיה חלק מרצועת ההגנה העיקרית ושטח מפתח בדרך לוויפורי במערב קו מנרהיים - עשו הסובייטים ניסיון הבקעה. ההתקפה נתקלה במערך מבוצר לעומק שכלל 41 מוצבים ובהם מצדי בטון מצוידים במקלעים ובארטילריה. על אף ש-20 טנקים סובייטיים הצליחו ב-19 בדצמבר לחדור לעומק המערך הזה דרך פרצה באגפו המזרחי, לא הצליח החי"ר לחבור אליהם, והם ננטשו בשטח הפיני. ב-22 בדצמבר הסתיים גם הניסיון הזה, והכוח הסובייטי נאלץ לסגת לחזיתה של רצועת ההגנה העיקרית. בעקבות הכישלון הזה הופסקה למעשה המתקפה במאמץ העיקרי למשך כחודשיים והיא חודשה רק ב-11 בפברואר. גם בשאר הגזרות לא היו ביצועי הצבא האדום טובים יותר - נראה היה שהפינים הצליחו - מעבר לכל ההערכות והציפיות - לבלום את הצבא האדום האדיר.

שלב ב' - לוחמה סטטית והיערכות מחודשת להמשך הקרבות - לאחר עשרה ימים מתחילת המתקפה התברר לפיקוד העליון הסובייטי שפינלנד היא אויב קשוח. ההתקדמות בכל הגזרות נבלמה, לאחר שהצבא האדום ספג אבדות כבדות. יתר על כן, היות שהפיקוד הסובייטי העריך שהמלחמה תסתיים בתוך זמן קצר, החיילים לא היו מצוידים כראוי ללוחמת חורף ממושכת, והקור העז גבה מהם מחיר כבד אף יותר מאש החיילים הפינים. נוכח ההתפתחויות האלה החליט סטלין לבצע שידוד מערכות כולל. למפקד המאמץ העיקרי נגד קו מנרהיים מונה סמיון טימושנקו, מפקד פיקוד קייב ומפקד החזית האוקראינית במערכה על פולין הוא מונה למפקד החזית הצפון-מערבית - מפקדה חדשה שהוקמה במיוחד לניהול המלחמה נגד פינלנד. ז'דנוב, מזכיר המפלגה של לנינגרד, קיבל מעמד מיוחד של שר, והוטל עליו לסייע לטימושנקו ולרכז את כל המשאבים של לנינגרד (ושל שאר חלקי ברית המועצות) כדי שיעמדו לרשות הכוחות בחזית. מפקד המבצע עד אז, מפקד פיקוד לנינגרד, מרצקוב, הודח מתפקידו ונשלח לפקד על ארמייה 7 שעליה הוטל המאמץ העיקרי. נוסף על כך בנה הצבא האדום שתי ארמיות חדשות שנועדו לסייע למאמץ של ארמייה 7: ארמייה 13 בפיקודו של קצין הארטילריה ולדימיר גרנדל, שעליה הוטל לתקוף ממזרח לארמייה 7 וממערב לאגם לדוגה, דהיינו להבקיע את חלקו המזרחי של קו מנרהיים, וארמיית העתודה בפיקודו של ראש מנהלת השריון, פבלוב.

במהלך ינואר ריכז טימושנקו 23 דיוויזיות חדשות בזירה (הכוחות הטובים ביותר שנבחרו משאר הפיקודים של ברית המועצות), ואלה תירגלו באופן אינטנסיבי שיתוף פעולה בין-זרועי ובין-חילי. עם הגעתן לחזית עלה מספר הדיוויזיות הסובייטיות המעורבות במלחמה ל-45. במצר הקרלי - שם היה המאמץ העיקרי של הסובייטים - פעלו במסגרת הארמיות 7 ו-13 25 דיוויזיות, 8 בריגדות שריון, 17 חטיבות ארטילריה ובסך הכול 600 אלף חיילים, 3,173 תותחים (מהם 1,033 כבדים) וכ-2,000 טנקים. בכך השיגו הסובייטים עדיפות מוחצת על הפינים: 4:1 בחי"ר, 30:1 בארטילריה ועליונות מוחלטת בשריון ובמטוסים.

למרות העליונות האבסולוטית של הצבא האדום בכל המישורים, הם נחלו מפלות קשות בכל החזיתות. הפינים נלחמו בחרוף נפש, הם פיתחו שיטות פעולה טקטיות ואסטרטגיות לניצול מקסימלי של המכשולים הטבעיים באזור - היערות, האגמים ומזג האוויר הקשה. אחת הטקטיקות הידועות שבהן נקטו הפינים נודעה בכינוי "מוטי" (Motti) הפינים היו מנתקים כוחות תוקפים של הצבא האדום, ומטרידים אותם באמצעות צוותים קטנים וניידים, עד לחיסולם של היחידות המנותקות. בגזרת ארמייה 8 למשל, דיוויזיה 18 ובריגדת הטנקים 34 חדרו עמוק אל תוך השטח הפיני והיו מנותקות למעשה מהכוחות העיקריים, בותקו על ידי הפינים ל-13 תיבות "מוטי" והושמדו בהדרגה עד אשר בשלהי פברואר חדלו מלהתקיים. גם בגזרת ארמייה 9 עליה פיקד וסילי צ'ויקוב,המצב לא היה טוב יותר ב-19 בדצמבר הוטלה לקרב דיוויזיה 44. הייתה זו דיוויזיה ממונעת סדירה שהגיעה מאזור קייב ברכבת ונשלחה לחבור לדיוויזיה 163 ממזרח כדי לחלצה ממלכודת הפינית. דיוויזיה 44 נעה במהירות והגיעה לאגם האוקילה, אולם נעצרה מעברו האחר בלא שהצליחה לחבור לדיוויזיה 163 .בינתיים ריכזו הפינים בגזרה הזאת כוחות נוספים מעתודת המטכ"ל שלהם, ועתה עמדה דיוויזיה פינית שלמה מול הרוסים. קולונל סילאסוו השאיר כוח גדודי מוגבר כדי להעסיק את דיוויזיה 163 ועבר עם עיקר כוחו לטפל בדיוויזיה 44. ראשית הוא הקים מחסום על הציר בעורפה ולאחר מכן הוא ביתק את כוחותיה לארבעה "מוטי". בין 7 ל-9 בינואר הותקפו ארבעת הכוחות הרוסיים המכותרים עד שהושמדו לחלוטין. מפקד הדיוויזיה, וינוגרדוב, מפקד מחנה המפקדה וקומיסר הדיוויזיה הצליחו לברוח מהכיתור, אך בהגיעם לקווים הרוסיים נעצרו, נשפטו בשדה והוצאו להורג ב-1 בינואר. אבדות הרוסים בשתי הדיוויזיות הגיעו ל-22,500 הרוגים לעומת 2,200 הרוגים פינים. השלל שנפל לידי הפינים היה רב וכלל: 43 טנקים, 70 תותחים, 278 משאיות, 300 מקלעים, 6,000 רובים ו-1,130 סוסים. לאחר הקרב הזה נעצרו הכוחות הסובייטיים באותה הגזרה בעומק של כ-9 ק"מ בשטח הפיני ולא התקדמו מעבר לכך עד סוף המלחמה.

בצפון, בגזרה של ארמייה 14 ,הצליחו אומנם הכוחות לרדת דרומה עוד כמה עשרות ק"מ, אולם עצרו במרחק של 152 ק"מ מדרום לפטסמו ולא התקדמו יותר. כוחות הארמייה נמתחו עד כלות, והיה חשש שלא יצליחו להחזיק את הציר פתוח, והכוחות הפיניים ישמידו רבים מהם כמו שקרה בגזרות אחרות. מכאן שארמייה 14 לא יכלה לחבור לארמייה 9 ואף לא לנתק את פינלנד משוודיה ומנורווגיה בהתאם למטרתה המקורית.

שלב ג' - הבקעת קו מנרהיים והסכם השלום - ב-11 בפברואר 1940, לאחר כחודשיים של הכנות, של התארגנות ושל אימונים שכללו אף כמה פעולות בחזית לבדיקת יכולתם של הכוחות החדשים, פתחה החזית הצפון-מערבית במתקפה מחודשת על קו מנרהיים. המאמץ העיקרי היה של ארמייה 7, והוביל אותו קורפוס 50 של גורלנקו שכלל את הדיוויזיות 100 ו-123. המאמץ הזה נועד להגיע לוויפורי באמצעות איגוף ימני דרך העיירה סומה. לאחר אבידות ומפלות קשות הצליחו הסובייטים להבקיע את כל רצועות ההגנה ב"קו מנרהיים" ובאמצע חודש מרס התמוטט קו מנרהיים, אלא שבשלב זה הגיעו שני הצבאות לאפיסת כוחות כללית - מה שהוביל לסיום המשא ומתן הדיפלומטי שהתנהל במקביל ולחתימה על חוזה שלום שנכנס לתוקף ב-13 במרס.

סיכום המלחמה ותוצאותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד סוף המלחמה הטילה ברית המועצות למלחמה נגד פינלנד כמיליון חיילים שהיו מאורגנים ב-62 דיוויזיות (ועוד 10 היו מוכנות למשלוח), 7,000 טנקים, 5,000 קני ארטילריה, ו-1,500 מטוסי קרב והפצצה. אבדות הצבא האדום מתוך כל הכוח האדיר הזה, שהיה מאורגן ב-7 ארמיות, היו כבדות: 126,875 הרוגים ו-264,988 פצועים. אבדות הפינים לאומת זאת היו 26,662 הרוגים ו-39,744 פצועים.

הסיבות המרכזיות לכישלונות הצבא האדום במלחמת החורף:

  • בראש ובראשונה הם ככל הנראה ההשפעה ההרסנית של הטיהורים הגדולים בשנים 1937-1938 על הצבא האדום - בהם חוסלו טובי הקצינים והמפקדים של הצבא בכל הרמות, ובמקומם מונו לעתים מפקדים ברמה נמוכה שמונו בשל נאמנותם למפלגה גרידא. הקצינים המחליפים חששו לקחת על עצמם כל יוזמה, מאחר שמפקד שהי מתבלט כיוזמתי ויצירתי עלול היה להתווסף לרשימות החיסול של סטלין והנ.ק.וו.ד. - כתוצאה מכך כל שרשרת הפיקוד של הצבא האדום היה מקובע ואפרורי - לעומת היזמתיות והיצירתיות שאפיינו את הפיקוד והחיילים הפיניים.
  • תפיסת "הקרב העמוק" מבית מדרשו של טוכאצ'בסקי לא התאימה למרחב המוגן של קו מנרהיים ולמרחבים השוממים והקפואים המכוסים יערות ואגמים של הטונדרה הפינית. כתוצאה מכך נבלמו עד מהרה הכוחות הפולשים מול המרחב המוגן ובצירי היער הבודדים. היה אפוא צורך לעשות רוויזיה בתורת הלחימה, וזו אכן בוצעה בשלבים המאוחרים של המלחמה, והעבירה את הדגש לשילוביות ולשיתוף הפעולה הבין-חילי והבין-זרועי. אלה התאימו הרבה יותר למלחמה המודרנית בכלל ולאתגר הפיני בפרט.
  • ניתוח מבצעי של הקרקע - הפינים הצטיינו בניצול מרבי של השטח: מצד אחד הם ביצרו שטחי מפתח ומצד אחר ניהלו הגנה ניידת באמצעות גייסות של גולשי סקי. לעומתם הפגינו הסובייטים סרבול רב ונצמדו לצירים קיימים. (רק בסוף המלחמה הכניסו הסובייטים כ-70 אלף לוחמים על מגלשי סקי).
  • המורל והמוטיבציה - לאומת החיילים הפינים שנלחמו על ארצם וחירותם בחרוף נפש ובתעוזה, הכוחות הסובייטיים נגררו למשימתם ללא מוטיבציה ומורל, לעתים הכוחות לא ידעו מדוע הם נלחמים בכלל מול מדינה קטנה שלווה ושוחרת שלום.

יש הסוברים שלתפקוד הלקוי ולביצועים הירודים של הכוחות הסובייטיים במלחמת החורף, הייתה השפעה מכרעת על החלטתו של אדולף היטלר לפלוש לברית המועצות, ולהוציא אל הפועל את מבצע ברברוסה בשנת 1941.

הצבא האדום בתחילת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסכם ריבנטרופ-מולוטוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הסכם ריבנטרופ-מולוטוב

ברית המועצות הקומוניסטית וגרמניה הנאצית נתפסו כל העת כאויבות מושבעות זו לזו[7]. ברית המועצות הייתה גם חתומה על בריתות הגנה עם פולין, צ'כוסלובקיה ועוד רבות מאויבותיה הפוטנציאליות של גרמניה - "הסכם ריבנטרופ-מולוטוב" שנחתם ב-23 באוגוסט 1939 - ערב מלחמת העולם השנייה - התקבל איפה כהפתעה עצומה בעולם.

ההסכם כלל שני חלקים: גלוי וחסוי[8], עיקרי ההסכם היו:

הסכם גלוי:

  1. אי-התקפה הדדית
  2. במקרה של מלחמה של אחת מהן עם מדינה שלישית, המדינה השנייה לא תגיש סיוע למדינה השלישית.
  3. אף מדינה לא תצטרף לברית מדינית או צבאית נגד המדינה השנייה.

הסכם חסוי:

  1. חלוקת אזורי ההשפעה במזרח אירופה: פינלנד לטביה ואסטוניה יהיו תחת השפעת ברית המועצות בעוד שליטא תהיה תחת השפעה גרמנית. בהמשך הוסכם שגם ליטא תעבור לשליטת ברית המועצות (ראו כיבוש המדינות הבלטיות).
  2. אם תפרוץ מלחמה פולין תחולק ביניהן.
  3. אזור בסרביה (ששייך לרומניה) יעבור להשפעת ברית המועצות.

ההסכם אפשר להיטלר לפלוש לפולין ללא חשש מתגובת ברית המועצות והוא אכן פלש לפולין ב-1 בספטמבר 1939, שבוע בלבד לאחר החתימה על ההסכם.

הפלישה הסובייטית לפולין[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פלישת ברית המועצות לפולין

בבוקר 17 בספטמבר 1939 שגריר פולין לברית המועצות קיבל הודעה מממשלת ברית המועצות. בהודעה צוין שלאחר שבועיים של קרבות הממשל הפולני למעשה הפסיק להתקיים ובעקבות כך הממשל הסובייטי בדעה שההסכמים בין המדינות הפסיקו להתקיים. הממשל הסובייטי לא יכול להיות אדיש לסבל של האוקראינים והבלארוסים ולכן נתן פקודה לצבא האדום לעבור את הגבול ולפעול להגנת אוכלוסייה אזרחית.

ב-14 בספטמבר 1939 שר ההגנה קלימנט וורושילוב וראש המטה הכללי בוריס שפושניקוב העבירו לכוחות הצבא האדום המוצבים בשטח אוקראינה הסובייטית ובלארוס הסובייטית פקודת יום על הכנות לפלישה לפולין.

סדר הכוחות של הצבא האדום היה מורכב מיחידות של שני פיקודים:

  • פיקוד בלארוס - מפקד ארמייה מהדרגה השנייה מיכאיל קובליוב.
    • קבוצת פולוצק (בהמשך קבוצת ויטבסק, הארמייה ה-3)
    • קבוצת מינסק (בהמשך הארמייה ה-11)
    • קבוצת דזרז'ינסק
    • קבוצת סלוצק (בהמשך קבוצת בוברויסק, הארמייה ה-4)
    • הארמייה ה-10 בעתודה

סדר הכוחות כלל בתחילת הפלישה 378,610 חיילים, 3167 תותחים ו-2406 טנקים. במהלך הפלישה סדר כוחות חוזק משמעותית.

  • פיקוד קייב - מפקד ארמייה מהדרגה הראשונה סמיון טימושנקו
    • קבוצת שפטובקה
    • הקבוצה הצפונית (בהמשך הארמייה ה-5)
    • קבוצת ויניצה (בהמשך הקבוצה המזרחית, הארמייה ה-6)
    • קבוצת קמיינץ-פודולסק (בהמשך הקבוצה הדרומית, הארמייה ה-12)

סדר הכוחות כלל 238,978 חיילים, 1792 תותחים ו-2330 טנקים. במהלך הפלישה סדר כוחות חוזק משמעותית.

כוחות היבשה נתמכו בכ-2600 מטוסי חיל האוויר הסובייטי.

הצבא הפולני

לאחר נסיגת הצבא הפוני מהחלקים המערביים והמרכזיים של פולין ריכז הצבא הפולני את שרידיו בהיקף של כ-340 אלף חיילים, 540 תותחים וכ-70 טנקים. לקראת התארגנות מחדש, היחידות היו מוכות ומובסות נשקם ואספקתם היה דל ואף מערכות התקשורת בניהם כמעט ולא פעלו והם נאלצו לפעול לרוב באופן עצמאי.

מהלך הפלישה לפולין

קו הגבול בהתאם להסכם

עם קבלת מידע על הפלישה, המפקד העליון של צבא פולין אדוורד רידז-שמיגלי נתן פקודה לבצע נסיגה לשטחי רומניה והונגריה ולהימנע ככל הניתן מקרבות עם הצבא האדום. נשיא פולין ביקש מהפולנים להחזיק מעמד והודיע על מעבר הממשל לרומניה.

יחידות הצבא האדום לא חיפשו עימות צבאי עם הפולנים. מפקדי היחידות הסובייטיות טענו בפני החיילים הפולנים שהם באו לעזור במאבק הפולני נגד הגרמנים. בהתאם לפקודות שקיבלו הפולנים מהפיקוד העליון הם לא נכנסו לקרבות משמעותים נגד הסובייטים המתקיפים. התקדמות הצבא האדום הייתה מהירה. בעקבות כך, כבר ב-18 בספטמבר היה מורגש בצבא האדום המתקדם חוסר בדלק ונתק עם היחידות העורפיות.

ב-18 בספטמבר כוחות הצבא האדום הגיעו לפרברי וילנה שאז הייתה בתחומי פולין. תחילה התפתח קרב מקומי אבל עד מהרה מפקד פולני באזור החליט על עזיבת העיר ופינוי הכוחות לשטחי ליטא. ב-20 בספטמבר יחידות הצבא האדום הגיעו ללבוב. להרודנה וב-22 בספטמבר לברסט ליטובסק.

התקדמות הכוחות הסובייטים נמשכה עד לסוף ספטמבר. בתחילת אוקטובר, בעקבות סיכומים בין הממשלה הסובייטית ולבין גרמניה הנאצית בוצעה נסיגה מאורגנת של כוחות הצבא האדום מזרחה לקו הגבול שסוכם. לציון סיום מהלך הלחימה בברסט ליטובסק נערך מצעד צבאי בהשתתפות צבאות ברית המועצות (בפיקוד סמיון קריבושאין) וגרמניה (בפיקוד היינץ גודריאן).

מפגש קצינים גרמנים וסובייטים בספטמבר 1939

בעקבות הפלישה עבר שטח של כ-196 אלף קמ"ר (כ-50.4% משטח פולין טרם המלחמה) עם אוכלוסייה של כ-13 מיליון תושבים לשליטה סובייטית. בעקבות הסכם שנחתם בין ברית המועצות לבין ליטא ב-10 באוקטובר 1939 אזור וילנה עבר לליטא. במהלך נובמבר 1939 נערכו בחירות בשטחים שעברו לשליטה סובייטית וכתוצאה מכך הם סופחו לבלארוס הסוביטית ואוקראינה הסובייטית בהתאם.

בידי הצבא האדום היו כ-240 אלף שבויים. כ-43 אלף שהתגוררו לפני המלחמה בשטח שעבר לשליטה גרמנית הועברו למקום מגוריהם. כמה עשרות חיילים שבויים שוחררו. לקראת 19 בנובמבר 1939 במחנות נ.ק.וו.ד היו כ-39,600 שבויים מהם כ-10 אלף קצינים וכ-5 אלף שוטרים. רוב הקצינים והשוטרים הוצאו להורג באפריל-מאי 1940 בקטין, חרקוב וקלינין. בנוסף לשבויים לידי הצבא האדום הועבר ציוד צבאי רב שכלל רובים, תותחים, מטוסים וציוד נלווה.

כיבוש המדינות הבלטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – כיבוש המדינות הבלטיות

כאמור, בהסכם ריבנטרופ-מולוטוב נקבע שאסטוניה ולטביה הבלטיות ופינלנד יוכפפו להשפעה סובייטית ביחד עם החלק המזרחי של פולין. לעומת זאת, ליטא וחלק המערבי של פולין יהיו תחת שליטה גרמנית. ב-25 בספטמבר 1939 ברית המועצות וגרמניה סיכמו על שינויי הסכם קודם וליטא עברה לאזור שליטה סובייטית תמורת נסיגה של ברית המועצות מחלק משטחי פולין.

מיד לאחר מכן החלה ברית המועצות בסדרה של התגרויות וטענות ביטחוניות כלפי המדינות הבלטיות ותביעה להצבת כוחות סובייטיים על אדמתן, ב-28 בספטמבר נחתם הסכם עזרה הדדי בין אסטוניה לבין ברית המועצות, לפיו כוח צבאי סובייטי שכלל 25 אלף חיילים הוצב בשטח אסטוניה. ב-5 באוקטובר נחתם הסכם דומה עם לטביה, לפי הסכם זה כוח צבאי סובייטי בהיקף של 25 אלף חיילים הוצב במדינה והצי הסובייטי הציב של ספינותיו בונטספילס ולייפאיה. ב-10 באוקטובר נחתם הסכם עם ליטא. לפי ההסכם אזור וילנה עבר לליטא ובשטח המדינה הוצב כוח סובייטי בהיקף של 20 אלף חיילים. עד סוף 1939 כל הכוחות הוצבו בשטח מדינות הבלטיות. היקף הכוחות של הצבא האדום שהוצב במדינות הבלטיות היה דומה לכוח הצבאי של המדינות הללו. מספר חודשים לאחר חתימת ההסכמים, הממשל הסובייטי החל בתלונות על כך שממשלות של המדינות הבלטיות אינן מקיימות את ההסכמים שנחתמו. ב-4 ביוני 1940, הצבא האדום במסווה של תרגיל צבאי החל בהתקרבות לגבול בין ברית המועצות לבין המדינות הבלטיות.

ב-25 בספטמבר, פנה מולוטוב, ראש ממשלת ברית המועצות ושר החוץ שלה, לשר החוץ של אסטוניה ודרש לאפשר כניסה של כוחות סובייטיים למדינה ל"שיפור ההגנה על הים הבלטי" - משימה שלטענת הסובייטים לא יכלה אסטוניה למלא בכוחות עצמה. לאחר שלושה ימים רצופי לחצים ואיומים, ב-28 בספטמבר, אישרה ממשלת אסטוניה לכוחות סובייטיים להיכנס לתחומה, וב-18 באוקטובר נכנסו למדינה דיוויזיית חי"ר, בריגדת שריון ומטוסים של הצבא האדום. זמן קצר לאחר מכן איבדה אסטוניה את עצמאותה והפכה לרפובליקה עממית (קומוניסטית) במסגרת ברית המועצות. בטקטיקות דומות סיפחו הסובייטים גם את לטביה ואת ליטא[9].

הצבא האדום במבצע ברברוסה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצבא האדום בהמשך מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך ספטמבר 1939 בוצעה פלישת ברית המועצות לפולין במהלכה הצבא האדום פעל בתאום עם הצבא הגרמני.

המלחמה הגיעה לברית המועצות בפלישתם של הנאצים במסגרת מבצע ברברוסה ב-22 ביוני 1941. כך נפתחה החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה.

למלחמת העולם השנייה הצבא האדום הגיע ללא מפקדיו הוותיקים שרובם הוצאו להורג במהלך הטיהורים הגדולים ופרשת טוכאצ'בסקי וגרוע מכך המפקדים שכן שרדו פחדו להביע את דעתם. המצב היה עגום עד כדי כך, שבשלבים הראשונים של הלחימה אבד ציוד צבאי רב והורגש חוסר בציוד כאשר הלחימה הגיע עד מוסקבה. למרות זאת, הרוסים התעשתו והצליחו להדוף את הגרמנים בקרב מוסקבה. כך נגמרה שנת 1941, כשהגרמנים שולטים כמעט בכל השטח שבין קו מוסקבה-לנינגרד ודרומה והגבול המדיני של ברית המועצות.

לאחר כניסתה של רוסיה למלחמת העולם השנייה, שהרוסים התייחסו אליה כמלחמת המולדת הגדולה הרוסים הצליחו לגייס 29,574,900 חיילים חדשים בנוסף ל-4,826,907 בשירות בתחילת המלחמה. מביניהם נהרגו כ-8,668,400 איש. הכוח הלוחם אורגן בקבוצות ארמיות גדולות ובמהלך הלחימה מפקדי הצבא האדום רכשו ניסיון קרבי נדרש.

ארגון הצבא האדום[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצבא האדום אורגן ביחידות אופרטיביות עצמאיות - דיוויזיות. כמה דיוויזיות (בדרך כלל, 2-4) התכנסו לקורפוס וכמה קורפוסים (בדרך כלל, 2-4) היו ארמייה. כמה ארמיות (בדרך כלל, 2-4) היוו "חזית". בתקופת מלחמת העולם השנייה אורגנו כוחות השריון הסוביטיים בצורה שונה. הקורפוס המשוריין החליף את הדיוויזיה המשוריינת כיחידה אופרטיבית אורגנית רב זרועית, שכללה מספר חטיבות טנקים, חי"ר ממונע (במשאיות) ותותחים מתנייעים. קורפוס משוריין כלל כ-300 טנקים, שווה ערך לדיוויזיה משוריינת בצבאות המערב.

המונח המקביל באנגלית הוא "קבוצת ארמיות". היו גם בריגדות ויחידות עצמאיות אחרות, אך מספרן ירד עם הזמן.

כאמור, היחידה העצמאית העיקרית הייתה דיוויזיה. היו מספר סוגים עיקריים (סוגים נוספים לא היו בשימוש נרחב):

  • דיוויזיית רגלים (קלעים בטרמינולוגיה הרוסית)
  • דיוויזיית פרשים
  • דיוויזיית צנחנים
  • דיוויזיה ממוכנת
  • דיוויזיית שריון - ההבדל העיקרי בין דיוויזיה משוריינת לממוכנת הוא במספר וסוג הטנקים. היחס בין יחידות טנקים ליחידות אחרות בדיוויזיית שריון הוא גדול יותר.
  • דיוויזיה הררית

פרט לכוחות שהיו למפקד החזית בדיוויזיות השונות היו עתודות מטכ"ל שהיו בפיקוד הישיר של הסטאבקה וניתנו למפקד החזית לצורך השלמת המשימה. הרוסים קראו לזה "עוצבות עצמאיות", למשל דיוויזיית חי"ר העצמאית מספר 34. בדרך כלל, לגדודים ולאוגדות לא היו שמות ייחודיים והם נבדלו במספרם. בדרך כלל המספר ציין את תאריך ההקמה היחסי. ככל שהמספר היה נמוך יותר, כך היחידה הייתה ותיקה יותר. היו יוצאים מהכלל, אך הם היו מעטים.

הצי הסובייטי היה חלש יחסית ועיקר כוחו היה בצוללות. לא נעשה כמעט כל שימוש ב-150 צוללותיו של הצבא האדום כיוון שהגרמנים מיקשו את הנמלים הרוסיים בתחילת המלחמה.

הצבא האדום לאחר מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1946 השם שונה שרמית ל"הצבא הסובייטי".

בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, עסק הצבא הסובייטי בעיקר בהתעצמות אסטרטגית לקראת אפשרות של סכסוך מזוין מול ארצות הברית ונאט"ו, וכן כתוצאה בלתי נמנעת של מרוץ החימוש הגרעיני.

בהתאם להנחיות הממשלה הצבא עסק בדיכוי המרד המזרח גרמני בשנת 1953, התקוממות הונגריה 1956 והאביב של פראג בשנת 1968.

מבחינה מספרית היה זה הצבא הגדול בעולם, ותחומי היתרון המסורתיים שלו על פני המערב היו: כמות הטילים הבליסטיים, צוללות משוכללות במספר רב, כמות הטנקים במזרח אירופה וכמות קני הארטילריה. כוחות משמעותיים היו מוצבות על שטח מדינות הגוש הסובייטי לרבות קובה.

פיקוד הצבא[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהתאם להחלטת הממשל הסובייטי בשנים 1918-1914 הצבא נוהל על ידי גוף מיוחד - "המועצה המהפכנית הצבאית" (ברוסית: Революционный военный совет). בראש המועצה עמדו:

בשנת 1934 המועצה בוטלה והפיקוד העליון עבר לשר ההגנה (מונה קלימנט וורושילוב).

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Glantz, David, Colossus Reborn, University Press of Kansas
  • Glantz, David. Stumbling Colossus, University Press of Kansas

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יום זה נחשב ליום ייסוד הצבא האדום. ה-23 בפברואר הפך לחג לאומי חשוב בברית המועצות ונחוג כ"יום הצבא הסובייטי", ומסורת זו נמשכת גם היום ברוסיה כאשר ה-23 בפברואר הוא רשמית "יום מגיני המולדת", דווקא לזכר הגנת הכוחות הרוסיים מפני תקיפת הפולנים ב-1613.
  2. ^ במדיניות זו של עונש מוות למפקדים שנכשלו בקרב, וירי למוות בכוחות נסוגים, השתמש סטלין ביתר שאת, בזמן מלחמת העולם השנייה.
  3. ^ בהסכם ריבנטרפ-מולוטוב סופחו השטחים הללו לברית המועצות והן לא הוחזרו לפולין לאחר מלחמת העולם השנייה.
  4. ^ כל עוד הייתה פולין נתונה בשלטון קומוניסטי, עד שנת 1989 המעיטו המחנכים וההיסטוריונים הפולנים בחשיבות המלחמה. רק לאחרונה החלו הפולנים באופן גלוי להצביע על השגיהם במלחמה זו.
  5. ^ השגיהם של הפולנים בשטח זה הביאו לידע שהצליח לשבור את מכונת האניגמה הגרמנית החל משנת 1932. הידע שצברו הפולנים בעניין זה נמסר לבעלי בריתם בבריטניה אשר במהלך מלחמת העולם השנייה נהנו מיתרון בתחום שבירת הצפנים במעבדותיהם בבלצ'לי פארק. לשבירת הקוד הגרמני הייתה חשיבות מכרעת בניצחון בעלות הברית במלחמה.
  6. ^ מיכאל הרסגור, אהוד פוקס, רגעים היסטוריים ורגעים היסטריים: החלטות בתנאי משבר; 2010 כנרת, זמורה־ביתן, דביר; עמ' 235, 241.
  7. ^ יש לזכור שהנאציזם בגרמניה התפתח במידה רבה כתגובת נגד לפחד מפני השתלטות קומוניסטית על אירופה, והקומוניסטים בגרמניה היו אויביה המרכזיים של התנועה הנאצית עד עלותם לשלטון וחיסול יריביהם. כמו כן, האידאולוגיה הנאצית ראתה ברוסיה ושאר מדינות ברית המועצות כמרחב מחיה עבור העם הגרמני, ואת העמים החיים בהם כעבדים לגזע הארי
  8. ^ החלק החסוי היה סודי בהחלט והוא התגלה במערב רק לאחר סיום מלחמת העולם השנייה.
  9. ^ http://maarachot.idf.il/PDF/FILES/1/112931.pdf?&~nfopt(fileDistorted=1)