משתמש:Tomikokori183/שבט יהודה (יצירה ספרותית היסטוריוגרפית)

שבט יהודה (יצירה ספרותית היסטוריוגרפית)

שבט יהודה היא יצירה ספרותית והיסטורית בעברית שנכתבה בשלהי ימי הביניים, בין סוף המאה ה15 לתחילת המאה ה16. מחבר היצירה שלמה אבן וירגה היה ממגורשי ספרד, והוא חיבר את היצירה במהלך מסע הגלות שלו מספרד דרך פורטוגל, איטליה ועד לטורקיה. לאחר מותו של אבן וירגה, נמשכה מלאכת העריכה ביצירה בידי בניו.

היצירה מציגה את עצמה כהיסטוריוגרפיה העוסקת בגזירות ובשמדים שהוטלו על קהילות יהודיות שונות באירופה בימי האינקוויזיציה. היא כוללת 64 אפיזודות בעלות אורך משתנה, כאשר כל אפיזודה עוסקת בזירה אחרת באירופה שבה הוטלו גזירות על יהודים. בעוד שרוב האפיזודות מתרחשות בתקופת האינקויציה וממוקמות בגבולות ספרד, חלק גדול מהאפיזודות מתחרש בעת העתיקה, ובמקומות שונים ברחבי אירופה ובעולם, לרבות ארץ ישראל.

האופי של היצירה הוא ייחודי, כאשר נעשה בה שימוש בטכניקות ספרותיות והיסטוריוגרפיות על מנת לספר את הסיפור של אותן קהילות שספגו את הגזירות. האפיזודות המאחדות את היצירה שואבות ממקורות היסטוריוגרפיים מוכרים מימי הביניים לצד חומרים מהספרות ומהתרבות העממית. בנוסף, היצירה משלבת באופן נרחב חיבורים פיקטיביים פרי עטו של אבן וירגא עצמו.

אופיו הספרותי וההיסטורי של שבט יהודה

האפיזודות המרכיבות את היצירה מוסרות ומתעדות גזרות ושמדים אשר הביאו לגירושם של קהילות יהודיות שלמות חלקים שונים באירופה. תיעודי אירועים אלו מעוגנים לרוב בתאריכים, נוקבים בשמם של מקומות אותנטיים ופעמים רבות משלבים דמויות היסטוריות אותנטיות.

סגנון הכתיבה של היצירה מערב בין מגמות היסטוריוגרפיות למגמות אמנותיות וספרותיות. עם זאת, ישנה הסכמה רווחת כי הכתיבה ההיסטורית ביצירה אינה נשענת במקרים רבים על מקורות היסטוריים מהימנים. יתר על כן, חלק גדול מהאפיזודות ביצירה מערבות חלקים נרחבים פרי עטו ובדיונו של אבן וירגה עצמו. חוסר המהימנות ההיסטוריוגרפית לצד השימוש של היצירה בשפה עשירה ובאמצעים אמנותיים ואסתטיים הביאו את החוקרים השונים להגדיר את שבט יהודה כיצירה ספרותית העושה שימוש במלאכת הסיפור ההיסטורי.

64 האפיזודות המרכיבות את היצירה מופיעות תחת הכותרות "גזרות" ו"שמדים" והן ממוספרות לפי סדר הופעתן. הגזרות והשמדים מתוארים באפיזודות באורכים שונים, ובמסגרתם נמסרים אירועים היסטוריים שהובילו לגירוש קהילות יהודיות במרחבים אירופים שונים במאות ה14 וה15. האפיזודות אינן מובאות בזו אחר זו לפי סדר התרחשותן הכרונולוגי או ההיסטורי, אך לעיתים קרובות ישנה סמיכות כרונולוגית בין אפיזודה לאפיזודה. החסר בעיקרון עריכה כרונולוגי ליצירה הביא חוקרים מסוימים ובינם ראובן מיכאל לטעון כי יש להתייחס לאפיזודות השונות כסיפורים עצמאיים העומדים בטקסט בפני עצמם. לכן, לפי ראובן, לא ניתן לזהות את שבט יהודה כפרויקט היסטוריוגרפי כולל, אלא כקובץ סיפורים וכיצירה ספרותית ונובליסטית .

עלי יסיף טוען כי ביצירה נעשה מאמץ ספרותי בכדי להעניק לה חזות היסטורית והיסטוריוגרפית. אחת הטכניקות שבהן משתמשת היצירה בכדי להציג את החזות ההיסטורית היא השימוש הנרחב שלה בז'אנר האגדה ההיסטורית. אפיזודות רבות ביצירה משלבות פרטי ריאליה אותנטיים שמטרתם לבסס ולהגביר את המהימנות שלה בעיני הנמענים. כך, משבצת היצירה באפיזודות השונות פרטים אמיתיים מהמציאות ומהתודעה היהודית של אותה התקופה. כך למשל, מוזכרים דמויות מהמקרא, מהתרבות החזלית ומההיסטוריה העולמית. במרכזם של רוב הסיפורים עומד בדרך כלל שליט מקומי מבית המלוכה הספרדי, ובפעמים אחרות מוזכרים המלך שלמה, אלכסנדר הגדול, קליאופטרה וקרל הגדול. בנוסף, ההתרחשות באפיזודות מוגבלת תמיד למרחב גיאוגרפיה המוכר לנמענים כמו ספרד, ארץ ישראל או בבל, ומוזכרים בין השאר אירועים היסטוריים גדולים כמו המגפה השחורה. עם זאת, יסיף מדגיש כי החזות ההיסטורית שמבקשת היצירה להציג מושגת באמצעים אמנותיים ואסתטיים. בנוסף, יסיף מצביע על מתח שנוצר בין השאיפה של היצירה לאותנטיות לבין השאיפה שלה לבדר ולענג את הקורא דרך שימוש באמצעים אמנותיים.

חלק גדול מ64 האפיזודות השונות המרכיבות את שבט יהודה בנויות לפי מודל נרטיבי דומה: שליט מקומי הנתון ללחץ מצד מעמד הכמורה או מצד ההמונים מטיל גזירה על הקהילה היהודית שחיה תחת חסותו. ברוב המקרים, השליט המקומי (בדרך כלל המלך או האפיפיור) דווקא מוקיר את הנתינים היהודים, ויודע לזהות את ההאשמות המופנות כלפיהם כשקריות. עם זאת, בדרך כלל נאלץ השליט להיכנע ללחץ מצד הגורמים השונים בכדי למנוע התקוממות. גרעין סיפורי זה מופיע כאמור ברוב האפיזודות המרכיבות את היצירה, אך במקרים רבים מתווספים אליו אלמנטים נרטיביים שונים. בחלק מהאפיזודות, הגירוש מתרחש לאחר עליה של קבוצה דתית פנאטית שמבקשת למחוק את הקהילה היהודית כחלק ממשימה לטיהור דתי. באפיזודות אחרות, הגירוש מתבצע כתוצאה מעלילת דם, שבמסגרתה מוטמנת גופה בביתו של יהודי בכדי להפליל אותו, וכדרך לתקוף את הקהילה כולה.

באפיזודות רבות ביצירה משולבים פולמוסים דתיים בין נציג השלטון המקומי לבין נציגי הקהילה היהודית, שמטרתם להגיע לפתרון בנוגע לגירוש הקהילה היהודית. הפולמוסים ביצירה הם לרוב רבי משתתפים, כאשר נציג השלטון המקומי הוא בדרך כלל נציג דתי, והנציגים היהודיים הם בדרך כלל חכמי הקהילה. הדמות המשמשת כשופט בפולמוס היא תמיד השליט המקומי, כאשר שליט זה הוא לרוב המלך, ובמקרים מסוימים האפיפיור.

גרסאות היצירה והוצאות שונות לאור

לפי יוסף חיים ירושלמי, עד סוף המאה ה19 יצאו לאור לפחות 17 מהדורות שונות של שבט יהודה. היצירה יצאה לאור לראשונה בשנת 1554 בעיר אדיראנופול, ולאחר מכן בשנת 1567 בעיר סביונטה. היצירה תורגמה לאורך השנים לשפות שונות ובינהן ספרדית, לטינית יידיש, הונגרית, גרמנית ולאדינו.

השימוש של היצירה בלשון ובשפה העברית

שבט יהודה נכתב במלואו בשפה העברית, כאשר מלאכת העריכה של וירגא ובניו שילבה ביצירה טקסטים לטיניים או ספרדיים שתורגמו לעברית.

תקצירי הגזרות והשמדים

החרבן הראשון

מתרחש בזמן שלטון הקיסר הרומי אנטוניוס, שהתכוון לכבוש את ירושלים.

בדרך אל העיר, אנטוניוס שומע כי קליאופטרה מלכת מצרים התאלמנה ומחפשת חתן. המלכה מסכימה לקחת את הנטוניוס לבעל בתנאי שיתגרש מאשתו שנמצאת ברומא. שונאי היהודים ברומא מפיצים שמועה שקליאופטרה מקורבל ליהודים, ושהנישואים הם מזימה שרקמו בכדי להתקרב לשלטון. במקביל, תופס אוגוסטוס את השלטון ברומא ומחליט לכבוש את ירושלים כנקמה על מזימת היהודים. בסופו של דבר העיר נכבשת והיהודים בירושלים חיים תחת שלטון רומא, עד המרד והגלות.

השמד השני

בזמן ימי בן סירא, מתועד כי שלושים אלף יהודים מצאו את מותם על קידוש השם.

השמד השלישי

יהדות פרס, הרקע הוא הכיבוש המוסלמי של פרס.

הנתינים הפרסים מעורערים כי הם חושבים שהיהודים בוגדים מבית, והמלך שדווקא אוהב את היהודים מנסה לשכנע אותם להמיר את דתם. היהודים לא מסכימים ומתחילה מלחמת אזרחים שנגמרת עם הכיבוש המוסלמי שמשחרר את היהודים.

השמד הרביעי

שליט מקומי מוציא צו המחייב את היהודים להמיר את דתם, ולא יהרגו.

היהודים מגיעים אליו בנסיון לשנות את דעתו באמצעות פולמוס דתי. המלך, שיודע שיהודים טובים בדיונים ("לא באתי בויכוח איתכם כי ידעתי שתשיבו תשובות יהודיות") מנסה להגיע לפתרון בדרך אחרת. בסופו של דבר, משום שהרבה מהיהודים לא רצו לעזוב, רבים המירו את דתם. בסוף השמד המלך מת והבן שיורש אותו חושש שיקבל עונש כנגד מה שעשה אביו ליהודים והוא מבטל את הגזרה.

השמד החמישי

גרנאדה, עלילת דם נגד יוסף הלוי וקהלתו, אשר גובה את חייהן של 1500 משפחות שסירבו להמיר את דתן.

השמד השישי

"גזרת הרועים" שלא היתה ולא תהיה כמוה עוד. וירגא מעיד שיש לסיפור נוסחאות מתחלפות והוא מסתמך ממקור שכבר היה בשם "דברי הימים למלכי ספרד".

ילד נוצרי מכנס את הקהילה של איגין ואומר שיש לו חזיונות על יונה שמגיעה אליו, מגלה לו נבואות וכשנוגע בה הופכת לנערה בתולה. היא אומרת לו שהוא ינהיג את העם והוא יביס את הישמעאלים. בסופו של דבר מבינים שאי אפשר להביס את המוסלמים כי הם חזקים מדי אז מחליטים להיטפל ליהודים ולשדוד אותם כדי להתחזק לפני הקרב. במקרה עובר יהודי אחד שצוחק עליהם, וזה נהיה התירוץ לפשוט על היהודים. המצב הולך ומתדרדר, היהודים מנסים להשיג הגנה אבל הרועים מצליחים להשמיד 120 קהילות יהודיות. יש עיירה אחת שמבצעת התאבדות המונית בשביל שהרועים לא יהרגו אותם.

בסופו של דבר מתקבלת פשרה שיהודים שיתנצרו ינצלו, ובטולושא כולם מתנצרים חוץ מאישה אחת שנחבאה בבית של שר שמציל אותה. בנוסף, מסופר כי שליט מקומי מחליט לצוד את הרועים ולחסל אותם. הוא מורה לפרש שלו לחסל את הנער, והארגון מתמוטט.

השמד השביעי

ויכוח בין המלך אלפונסו לטומאש החכם.

המלך בדילמה כי יש הגמון אחד שהגיע לעיר ומפיץ עלילת דם על היהודים. הוא "דורש לרבים" שהם חוגגים את פסח עם דם של נוצרים. המלך מבין שההגמון משקר אבל העם איתו, והם משחיתים את גינת הארמון במטרה לגרום לו להתייחס לסוגייה. המלך אובד עצות והוא מבקש עזרה מטומאש.

טומאש הוא יהודי מומר והמלך מבקש לשמוע אם יש הלכות של קיום פסח עם דם נוצרים בתלמוד. עיקר השמד הוא פולמוס דתי ודרשני רב משתתפים, ולא מסופר מה עלה בגורל היהודים.

השמד השמיני עמוד

בעיר איסיגא, בשנה הרבעית למלכותו של אלפונשו, בזמן חג הפסח, מתרחשת עלילת דם שבה משתילים גופה בבית של יהודי ומעלילים עליו שהוא רוצח.

היהודי נאסר, והנוצרים בעיר פותחים בגל של התקוממות נגד הקהילה היהודית, שמתפשט גם לערים אחרות. בכדי לנסות ולהרגיע את הרוחות, מתארגנת משלחת של חכמי הקהילה היהודית אל ארמון המלך, ועיקר השמד מתאר את הפולמוס בינם.

השמד התשיעי

מתרחש בזמן מלכות אומת גודוש על ארצות המערב, והאירוע מתחולל בעיר רומא.

המלך הנוכחי מבקש מכל היהודים להיטבל ואם יעשו כך יחשבו נוצרים לכל דבר ועניין, אבל במקביל יותר להם לקיין פולחן יהודי. היהודים מתכנסים לתענית ומתאבלים והנוצרים לא מבינים מדוע. הם אומרים להם שחבל שעל פרט כה שולי כמו הטבלה יאסרו את תורתם. היהודים אומרים שזה לא פרט שולי, אלא זה הבסיס לכל הדת, והם מעדיפים למות מאשר לבטל מצווה אחת. היהודים באים למלך ומבקשים ממנו לו להרוג אותם מהר כי לא יסכימו לעסקה בשום אופן. הם מנסים לשחד אותו אבל הוא לא מסכים כי יגידו שהוא עשה הכל מלתחילה בשביל לקבל מהם כסף.

בסופו של דבר הגזירה עוברת והרבה מהיהודים מתנצרים.

השמד העשירי

סיפור על שר יהודי של המלך בשם יוסף בן אפריים שהוא צדיק ונאמן למלך ומוכשר.

אין למלך שר יותר יעיל ממנו והוא מקדם אותו ומעשיר אותו. הוא הופך לדמות נערצת גם בעיני יהודים וגם בעיני הנוצרים. אחד הפקודים של יוסף בשם גונסלו מרטין זומם למרוד בו כנקמה על כך ששלח אותו למשול בקצה מרוחק של האימפריה. הוא הולך אל המלך ומתחיל להעליל על יוסף.  הוא מבקש לקנות את יוסף, והמלך מאשר את המעשה.

אלא שיוסף מת בזמן שתופסים אותו, והדבר נודע למלך ומעציב אותו מאוד. הוא פותר את כל הצאצאים שלו מהחובות שצבר אביהם. בהמשך, בזמן המלחמה עם המוסלמים, גונסאלו מצליח לשכנע את המלך לגרש את כל היהודים מהממלכה ולגנוב להם את הרכוש בשביל הוצאות המלחמה. הוא נכשל, כי יש סימפתיה ליהודים ומכירים בהם כ"אוצר" של הממלכה.

בסוף השמד יש סיכום של וירגא שמברך לאלוהים שנקם בצורר גונסלו. בסופו של דבר גם מתגלה בדיעבד המזימה של גונסאלו וההפללה שלו את יוסף בן אפריים.

השמד האחד-עשר

פרגמט דרשני קצר על שמירת שבת ונושאים אחרים

השמד השנים עשר

בזמן מנואל בן אלפונשו נוצרי הורג ילד בן שלוש בשל סכסוך עם אמו.

הוא משתיל את הגופה בבית של השכן היהודי שאיננו בעיר. אשתו של היהודי מגלה את הגופה, ומבינה שמישהו מנסה להעליל עליה. היא מנסה להיפטר מהגופה, וכדי שלא יתפסו אותו, היא שמה אותה מתחת לבגדיה ומעמידה פנים של אישה שצריכה ללדת.

השמד השלשה-עשר

בזמן מלכות המלך מהשמד הקודם, כומר שמסית נגד היהודים גורם להם להתארגן ולפנות למלך, כי הם יודעים שהוא בצד שלהם.

הוא הולך לשמוע את הכומר ויוצא ויוצא מהחדר בגלל הדברים הקשים. הכומר רודף אחריו ומבקש ממנו לשמוע עד הסוף, כי בסוף הדרשה  הכל יתברר.  בסופו של דבר, וכנראה בכדי שלא לעורר את כעס המלך, טוען הכומר שהיהודים נפלאים ושצריך לחלוק להם כבוד.

השמד הארבעה עשר

ברומא יש אפיפיור צדיק, אבל אחותו שונאת יהודים, והיא מבקשת שיגרש את כולם כנקמה על מה שעשו לישו.

האפיפיור מסרב לעשות כדבריה וסותר את כל הטענות שהיא מעלה נגד היהודים. בסופו של דבר הוא מסכים לגרש את היהודים בעקבות בקשת ההגמונים בעיר.

במקביל, בנאפולי, היה מלך שאהב את היהודים אבל גם את האפיפיור. הם מנסים דרכו לפייס את אחות האפיפיור, אבל הנסיון לא מצליח. בסוף, מלך נאפולי פונה אל האפיפיור בעצמו אבל הוא אומר שכבר הבטיח לאחותו למרות שלא היה שלם עם ההחלטה. הדבר היחיד שיכול להציל את היהודים יהיה התרת הנדר של האחות. המלך שולח לה מאה אלף פרחים בשם היהודים והיא מסכימה להתיר את הנדר.

השמד החמשה עשר

פסח בעיר מונטישון, צרפת.

היהודים יוצאים לשדה בחול המועד לשמוח ולשחק משחקי ריקודים. מתחיל סכסוך עם נערים גויים, שבסופו מחליטים הנערים להעליל על היהודים. הנערים מסכימים שיגידו כי היהודים ביימו סצנת התעללות בישו.

התוצאה היא טבח המוני ביהודים, פרט לנער אחד שמסתתר ובסוף מנצרים אותו.

השמד הששה-עשר

בספרד נמצאת גופה בבית של יהודי.

היוצץ של המלך מסית אותו והציבור אומר שאם לא יטפל ביהודים אז יהיה טבח. המלך מזמן את כל הצדדים בויכוח ומבצע סוג של מבחן.

מתברר שהמלך היה עד לכל ההתרחשות, וראה את השתלת הגופה בבית היהודי. בהמשך דבריו, מתברר שהמבחן שערך הוא סוג של משל לפסוק "לא ינום ולא ישן שומר ישראל", כשהמלך רואה את עצמו כשומר ישראל.

השמד השבעה-עשר

צרפת, פסח, שני נוצרים אומרים למלך שראו יהודים מביאים נוצרי לביתם, כנראה בשביל להרוג אותו ולהכין מצות מדמו.

המלך לא מאמין, ומודיע שמי שיפיץ עלילות דם יענש.

ההמון שמאוכזב מהמלך שמגן על יהודים ולא על נוצרים לוקח את העניינים לידיים. הם מעידים שראו את היהודי לוקח נוצרי לבית ולא ראו את הנוצרי יוצא. בסוף תופסים את היהודי עם סכין מדממת ומביאים אותו למלך. מסתבר שהיהודי הרג את הנוצרי ומתחילה רדיפה של יהודים. היהודי אומר שההנהגה היהודית אמרה לו לעשות את זה כמצווה, אבל ההנהגה היהודית מוכיחה שיש על כך איסור הלכתי ברור. במקביל, מגיע שליח מהאימפריה המוסלמית, והמלך שואל אותו אם אצלם יש מצווה כזו. השליח נעלב ואומר שרק אצל הנוצרים יש הלכות שאין להם שורש בדת או בשכל. אחד השרים משיב על זה שברור שאין אצל המוסלמים ויש אצל היהודים, כי היהודים רוצים לנקום בישו. הסיפור ממשיך כויכוח דתי בין הנצרות לאסלם עם היהדות ברקע.

בסוף הסיפור המלך גוזר גזירה על היהודים ואז חולה. היהודים מתירים את המחלה ונסלחים. בנוסף, מתברר שהיהודי לא הרג אלא הושלחה גופה בביתו.

השמד השמונה-עשר

מתרחש בלונדון.

שמד שנעשה בקהילה מכובדת של כמעט 2000 משפחות "כלם אנשים בעלי חכמה ועושר". היה נסיון להכריח את הקהילה להתנצר, ומשסרבו, העלילו עליהם שהם מזייפים כספים. המלך מברר את זה ומסיק שמי שמזייף הם המעלילים.

העלילות ממשיכות והמלך מחליט לגרש את היהודים בכדי למנוע התקוממות אלימה.

השמד התשע-עשר

איטליה, הרבה יהודים המירו את דתם.

וירגא מעיד שלא מצא את הסיבה, אבל שמע מזקנים שכומר אחד שהיה מסוכסך עם יהודי, הטמין צלב ("עץ ישו") בפח של יהודי והעליל שזה מנהג שלהם (אחרי שהטמין אמר שחלם חלום וכך יודע). אז העם לוקח את העניינים לידים ומנסה לבצע טבח המוני. בלית ברירה היהודים ממירים את דתם בעצת השופטים, למרות שברור לכולם שהעלילה שקרית. בסוף מתברר שהכומר העליל והמלך מעניש אותו.

השמד העשרים

גירוש המוני בצרפת ולא מצוינת הסיבה בכרוניכות של המלכים. אבל בתיעוד של האשכנזים כתוב: כומר אחד חשק באישה יהודיה, אבל היא סירבה על פי דתה ואמרה לו שאם יעשה ברית מילה, משמע ימיר את דתו, היא תסכים. הוא שומע לה ומתגייר.

הכת של הכומר שומעת על כך ומבקשת לפעול. הם הולכים למלכה שהיתה מקורבת לכומר, והיא מתחלחלת ומתחננת למלך שיגרש את היהודים. המלך לא מסכים לגרש את הקהילה היהודית כי היא חשובה לו. כתוצאה מכך, המלכה מנסה להסית את היועצים של המלך, שגם הם יודעים שהיהודים חפים מפשע, ובסוף מצליחה לשכנע אותם. היועצים מגיעים אל המלך ואומרים לו שהיהודים שונאים נוצרים ושכתוב אצלם ש"הטוב שבגוים הרוג". המלך מכיר את הפירושים לפסוק ויודע שאין רע בכוונת היהודים.

בתשובה לכך, היועצים אומרים לו שהיהודים מבזים את ישו. המלך סקפטי, כי הוא מבין שהמלכה שלחה אותם, אבל בסוף מחליט לגרש את היהודים.

השמד העשרים ואחד

בזמן שלטונו פיליפו בן פיליפ שגירש את כל היהודים מהממלכה.

הוא גם בזז אותם, אז הם נאלצו לגלות חסרי כל. מדובר בכמות גדולה של יהודים, שמספרם מתואר כפי 2 מיציאת מצרים. קהילה של חכמים ועשירים.

השמד העשרים ושניים

בגבולות אותה ממלכה מתרחש "גרוש אחד, לא כללי אלא פרטי" שסיבתו לא ידועה.

השמד העשרים ושלושה

חמישים שנה לאחר מכן, באותה ממלכה, יהודים שגורשו חזרו. הם הוכרחו להתנצר לטובתם, כדי שלא תהיה התקוממות נגדם.

השמד העשרים וארבעה

הסיפור מתחיל בתאונת ציד שמביאה למותו של המלך פיליפו שגירש יהודים. המוות שלו מפורש בציבור כעונש על שנאת היהודים שלו. הבן שיורש אותו מפנים את זאת, ומבקש לתקן עוולות היהודים, ומחזיר אותם. זה יוצר מצב שיש על יהודים כעס מצד הציבור. היהודים מזהים את האיום הזה ומבינים שמוטב להם להישאר איפה שהם ולא לעורר את כעסו של אף אחד. הם מבינים את זה כי הם יודעים על דברים שקרו בעבר.

בסופו של דבר היהודים מחליטים לחזור כי הם בוטחים במלך, אבל שודדים אותם בדרך.

השמד העשרים וחמישה

כעבור זמן מה באותה ממלכה, מעלילים על הקהילה היהודית ומגרשים אותה שוב. המלך שדווקא אוהב אותם שולח אותם עם כל רכושם ובליווי שמירה, אבל הם בכל זאת נשדדים בדרך.

השמד העשרים ושישה

בזמן המגיפה השחורה שמכה באשכנז, פרובאנס וקטלוניה. וירגא מציין שאין תיעוד לדבר כזה מלבד מגיפה שהיתה ברומא.

מתחילות שמועות שהיהודים מרעילים את הבארות ומשם התחילה המגיפה. הם הולכים למלך ומבקשים שיפעל. המלך סקפטי לגבי הדברים, ומעלה טיעונים שמערערים את עלילתם. בסופו של דבר המלך משתכנע, ומבצע גירוש גדול.

השמד העשרים ושבעה

גזרות גדולות למי שלא מתנצר והרבה מחליטים למות על קידוש השם. השמד מתרחש בלונסיה, מאיורקה ובברצלונה.

הרבה מתים והפתרון שמגיעה אליו ההנהגה היהודית הוא גלות עד שימצאו מקום שיסכים לקלוט אותם.

השמד העשרים ושמונה

ביוון, לפי מה שאבן וירגא שמע או קרא אצל קדמונים, קרתה גזירה להמיר את דת היהודים.

היהודים מתעקשים להפוך את הגזירה, והמלך מעריך שומע להם ומחליט להטיל עליהם רק הגבלות. נאסר על יהודים לגור בקונסטנטינופוליס, אלא רק בפיראוס, ומותר להם לעבוד רק כמעבדי עורות בשביל לבנות ספינות.    

השמד העשרים ותשע

בזמן המלך הישר והזקן אלפונשו, נוצרים באים להתלונן שראו נוצרי נכנס לבית של יהודי ואחר כך שמעו אותו צועק לעזרה.

השופטים שואלים אותם אם לא נמאס להם להעליל שוב ושוב על יהודים, ומזכיר סיפור דומה שהובא לפניו לפני זמן קצר. השופט מבקש מהמאשימים להניח ליהודים, וההמון שמאוכזב מהשופטים פונה למלך למשפט. המלך קורא ליהודי שמכחיש את העלילות, והמלך שואל את התובעים אם שמעו נוצרי קורא לעזרה למה לא פרצו את הדלת. בנוסף, הוא רואה שהיהודי זקן ולא יכול לפגוע באיש. התובעים מחכים יום ומביאים עדים, בינם אישתו של הנעדר שאמרה שהלך לגבות חוב מהיהודי ולא חזר. עדים נוספים אמרו שמצאו דם על הרצפה בבית. בסוף הורגים את היהודי שמודה במעשה וזורקים אותו לנהר.

לאחר גזר הדין מגיע ההגמון שמזהה פרטים תמוהים בעדויות ומתחיל חקירה. בסופו של דבר מוצאים את הנוצרי שחשבו שנרצח.

השמד השלושים

גזירות במזרח ובברבריא. המלך מבקש להמיר את דת היהודים לאסלאם.

הרקע לסיפור הוא שהרמב"ם בורח לקהיר, שם נשאר עד מותו. מסופר בטקסט שהיה רופא של הסולטן, הצליח שם מאוד וכתב את אגרת תימן.

השמד השלושים ואחד

שבע שנים לפני הגזירה הקודמת, יהודי אחד מחליט שהוא המשיח וזה מעורר את כעסו של השלטון המקומי.

זה קורה בעמדיה שבכורדיסטאן, ולאיש קוראים דויד אלדויד, שהיה חכם גדול בתלמוד ולמד אצל ראש הגולה, אבל גם בחכמות חיצוניות של כשפים.

המלך של פרס כועס מכך שהוא מנסה להמריד את היהודים נגד הגויים וקורא לו אליו. המלך מחליט לערוך לאלדויד מבחן. הוא אוסר אותו, ואומר לו שאם הוא המשיח הוא יצליח להשתחרר. בדרך שאינה מוזכרת, מצליח אלדויד להשתחרר תוך יום. המלך שולח פרשים לרדוף אחריו אבל הם נתקעים כשמגיעים לנהר הסמבטיון. מסופר שאלדויד כבר עבר את הנהר בכך שפרס עליו סודר ועבר מעליו.

המלך הולך לראשי הגולה ואומר להם להחזיר אותו, ולא הוא ישחט את כל היהודים. החכמים שולחים לו מכתבים ומודיעים שאם לא יחזור הוא יוחרם בעולם הבא. הוא מקבל את המכתב אבל לא מתרשם, ואפילו לועג להם. בסופו של דבר אלדוידי נתפס ונהרג.

לקריאה נוספת

יסיף, עלי. "סיפור העם העברי" (ירושלים: מוסד ביאליק, 1999), עמודים

מיכאל, ראובן. "הכתיבה ההיסטורית היהודית מהרנסנס עד העת החדשה" (ירושלים: מוסד ביאליק, 1993) עמודים 37-42.

קישורים חיצוניים

"שבט יהודה" באתר הספריה הפולנית הלאומית