אם יש מישהו שניתן לומר עליו שהוא נאבק בסרטן - זה דוד בן יוסף. הוא אכן נאבק ואף ניצח במערכות רבות, כפי שמתועד בספריו (ומשום מה תלמידיו חושבים שהעובדה שהפסיד במערכה האחרונה מפחיתה מערכו, ולכן מנסים להסתיר את המידע הזה).
נושא בדף שיחת משתמש:TZivyA
תאמין לי, כל מי שחולה בסרטן "נאבק" בו. אבל לא רק הם - גם אנשים עם אי ספיקת כבד, COPD, אי ספיקת כליות, פיברומיאלגיה, טרשת נפוצה והרשימה עוד ארוכה. תסתובב במחלקות פנימיות ותראה אנשים רבים שסובלים מדברים אחרים, לאו דווקא סרטן. לסרטן יש יותר "יחסי ציבור" כי היא מחלה שנפוצה בקרב צעירים. שחלילה לא ישתמע שאני מזלזלת בהתמודדות של חולים בסרטן. אני פשוט סבורה שזה ניסוח לא אנציקלופדי (וגם לא הוגן כלפי הרבה אנשים שסובלים (מאד) ממחלות אחרות).
כמו כן, אם כבר הזכרנו - אני לא סובלת את הביטוי הזה כי משתמע בו כאילו זה תלוי בחולה עצמו. האמת היא שאנשים שורדים יותר או פחות עם סרטן בגלל מזל (או כסף). מהביטוי הזה משתמע כאילו אחד נאבק יותר והשני פחות.
ולכן בדיוק אמרתי שדווקא לו יאה הביטוי, כי הוא באמת נלחם ופיתח שיטות ריפוי וכו'. בכל מקרה, אני סבור שאת טועה לגבי הסיפא, וברור שאופטימיות, אמונה בחיים ובריפוי ורצון חזק להמשיך לחיות - משפיעים המון. השפעת הנפש על הגוף היא לא משהו של הרפואה הסינית, אלא כבר מזמן אמת מדעית, עד כדי כך שמחקר רפואי ללא סמיות כפולהוהתחשבות באפקט פלצבו - לא נחשב בכלל מחקר.
ברור שאופטימיות עשויה לשפר את איכות החיים של החולה, ואולי אפילו להאריך את חייו מעט. אבל בהכתרה של אנשים מסוימים כ"לוחמים" יש מידת מה של שיפוטיות: מי אנחנו שנשפוט אנשים שמשום מה לא לוקחים את הקונספט של הסרטן ברוח טובה? או לחילופין, איך אפשר למדוד עד כמה אדם השקיע כוחות נפש בהתמודדות עם המחלה ביחס ליכולת הראשונית שלו (משהו כמו "נקודת הבחירה")?
כמו כן, בסופו של דבר - אדם שחולה בסרטן סופני ימות. אתה יכול לשפר איכות חיים (מומלץ ורצוי), אתה יכול להאריך את החיים תקופת-מה, אבל אם יש למישהו סרטן הלבלב דרגה 4 הוא ימות בסוף (ודי מהר), כמה אופטימי שלא יהיה.