לדלג לתוכן

ננו-טוקסיקולוגיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ננו-טוקסיקולוגיה הוא ענף בטוקסיקולוגיה העוסק בחקר הרעילות של ננו-חומרים (ננו-חלקיקים)[1]. עם התפתחות הננוטכנולוגיה נתגלו ופותחו חומרי ננו רבים, תוך כך נוצר הצורך להבין את פוטנציאל הנזק הסביבתי של חומרים אלו. יישום ננו-חומרים במחקר ובתעשייה מחייב הבנה עמוקה של השפעת חומרים אלו על בריאות בני האדם ועל סביבת החיים. הידע הנצבר בתחום זה מאפשר לקבוע כללי בטיחות ביישום ושימוש בננו-חומרים.

רקע

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הננו-טוקסיקולוגיה הובילה למהפכה בתחום מחקר רעילות חומרים. ניתן לחלק את הננו-חלקיקים למספר קבוצות: צינוריות פחמן (carbon nanotubes), נגזרות של חלקיקי בערה כמו פיח (דיזל), חלקיקים הנוצרים מהתפרצויות געשיות ועוד. ננו-חלקיקים הם חומרים פעילים מאוד ומסוגלים להגיב עם סביבתם גם כאשר הם מיוצרים מחומרים אינרטיים (חומרים אינרטיים הם חומרים שאינם מגיבים עם סביבתם), כגון זהב.

רעילות ננו-חלקיקים, שקוטרם קטן מ-100 ננומטר, היא גבוהה יותר מחלקיקים גדולים יותר. מאחר שלננו-חלקיקים שטח פנים גדול יחסית לנפחם, כמות קטנה של חלקיקים ננומטריים הנספגת בגוף באה במגע עם מספר מולקולות גדול יותר בסביבתה, בהשוואה לחלקיקים גדולים יותר בעלי אותה מסה. עקב כך חומרים אלו יכולים להוביל להגברת התגובה הדלקתית, למשל ברקמת הריאות. במחקרים שנעשו בעבר במודל של עכברים, נמצא כי חלקיקי דיזל פגעו במערכת הלב.[2].

ננו-חלקיקים יכולים להעתיק את מיקומם ממקום הימצאותם לאתרים מרוחקים, כמו למשל, הדם והמח. בשל עובדה זאת חל שינוי באופן ההתייחסות להשפעתם של ננו-חלקיקים על רקמות הגוף. לכן, יש צורך לבחון את השפעתם באזורים נוספים בגוף כגון מח, דם, כבד, עור ומעי בנוסף לריאות.

דרכי החשיפה לננו-חלקיקים והמחלות הנגרמות מהשפעתם על-פי מחקרים אפידימיולוגיים שנערכו in-vivo ו-in- vitro

היסטוריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הננוטכנולוגיה סיפקה את האפשרות לספק תרופות לתאים ספציפיים באמצעות ננו-חלקיקים.[3] [4] שימוש זה במערכות מתן תרופות הוצע לראשונה על ידי גרגורי גרגוריאדיס (אנ') בשנת 1974, אשר תיאר ליפוזומים כמערכת המתאימה למתן תרופות לכימותרפיה.[5] צריכת התרופות הכוללת ותופעות הלוואי עשויות להיות מופחתות באופן משמעותי על ידי חדרת התרופה הפעילה באזור החולה בלבד וללא צורך במינון גבוה מהנדרש. מתן תרופות ממוקד נועד להפחית את תופעות הלוואי של תרופות, ובמקביל, לירידה בהוצאות הצריכה והטיפול. בנוסף, אספקת תרופות ממוקדת מפחיתה את תופעות הלוואי של תרופות גולמיות או טבעיות, על ידי מזעור חשיפה לא רצויה לתאים בריאים. שיגור התרופות מתמקד במיקסום הזמינות הביולוגית הן במקומות ספציפיים בגוף והן לאורך תקופה, על ידי מיקוד מולקולרי באמצעות ננו-מכשירים מהונדסים [6] [7] היתרון של שימוש בקנה מידה ננומטרי עבור טכנולוגיות רפואיות הוא שמכשירים קטנים יותר פולשניים פחות וקיימת האפשרות שייתכן וניתן להשתיל אותם בגוף, תוך קיצור משמעותי ביותר של זמני התגובה הביוכימיים . מכשירים אלה מהירים ורגישים יותרבהשוואה לשיגורן תרופות קלאסי.[8] היעילות של אספקת תרופות באמצעות ננו-רפואה מבוססת במידה רבה על: א) אנקפסולציה יעילה של התרופות, ב) אספקה מוצלחת של התרופה לאזור היעד בגוף המטופל, ג) שחרור מוצלח של התרופה במקום היעד.[9] מספר תרופות ננו-משלוח היו בשוק עד 2019. [10]

ניתן לעצב מערכות אספקת תרופות, ננו-חלקיקים מבוססי שומנים [11] או פולימרים, על מנת לשפר את הפרמקוקינטיקה וההפצה הביולוגית של התרופה. [12] [13] [14] עם זאת, הפרמקוקינטיקה והפרמקודינמיקה של ננו-רפואה משתנות מאוד בקרב חולים שונים. [15] לננו-חלקיקים יש תכונות מועילות שניתן להשתמש בהן כדי לשפר את אספקת התרופות על מנת להימנע ממנגנוני ההגנה של הגוף.[16] קיימים מנגנוני העברת תרופות מורכבים הכוללים את היכולת להעביר תרופות דרך קרום התא ואל הציטופלזמה של התא. המנגנון של תגובה מופעלת היא אחת הדרכים לשימוש יעיל יותר במולקולות התרופה. בדרך זו, תרופות ממוקמות בגוף ומופעלות רק כאשר נתקלים באות מסוים. תרופה עם מסיסות ירודה תוחלף במערכת אספקת תרופה שבה קיימות סביבות הידרופיליות והידרופוביות כאחד, מה שמשפר את המסיסות. [17] מערכות אספקת תרופות עשויות גם להיות מסוגלות למנוע נזק לרקמות באמצעות שחרור תרופות מוסדר; להפחית את שיעורי פינוי התרופה; או להוריד את נפח ההפצה ולהפחית את ההשפעה על רקמה שאינה מטרה. עם זאת, ההפצה הביולוגית של ננו-חלקיקים אלו עדיין אינה מושלמת בשל התגובות של המארח המורכב לחומרים בגודל ננו ומיקרו[16] והקושי להתמקד באיברים ספציפיים בגוף. עם זאת, עבודה רבה עדיין נמשכת כדי לייעל ולהבין טוב יותר את הפוטנציאל והמגבלות של מערכות ננו-חלקיקים. בעוד שקידום המחקר מוכיח שניתן להגביר את המיקוד וההפצה על ידי ננו-חלקיקים, הסכנות של ננו-רעילות הופכות לשלב הבא החשוב בהבנה נוספת של השימושים הרפואיים שלהם. [18] הרעילות של ננו-חלקיקים משתנה, בהתאם לגודל, צורה וחומר. גורמים אלו משפיעים גם על ההצטברות והנזק לאיברים שעלולים להתרחש. ננו-חלקיקים עשויים להיות עמידים לאורך זמן, אבל זה גורם להם להיכלא בתוך איברים, במיוחד הכבד והטחול, מכיוון שהם לא ניתנים לפירוק או הפרשה. הצטברות זו של חומר שאינו מתכלה נצפתה כגורם לנזק לאיברים ולדלקת בעכברים. [19] אספקת ננו-חלקיקים מגנטיים לגידול באמצעות שדות מגנטיים נייחים לא אחידים עלולה להוביל לצמיחה מוגברת של הגידול. על מנת להימנע מכך, יש להשתמש בשדות אלקטרומגנטיים מת

אופן פיזור הננו-חומרים בגוף

[עריכת קוד מקור | עריכה]

גודלם המזערי של הננו-חלקיקים מאפשר להם לחדור בקלות רבה יותר לגוף האדם מאשר חלקיקים גדולים יותר. אולם, השאלה העיקרית העומדת בעינה היא כיצד מתנהגים חלקיקים אלו בתוך הגוף התנהגות החלקיקים תלויה בגודל, בצורה ובשטח הפנים שלהם. בשל גודלם המזערי שטח המגע עם הרקמה הסובבת גדל ובעקבות זאת גדלה פעילותם. כמות רבה של חלקיקים יכולה להוביל לעומס על התאים הבולעניים בגוף, המאקרופאגים, שתפקידם להרוס גופים זרים. כתוצאה מכך נגרמת תגובת דחק המובילה להתפתחות דלקתית ולהחלשת מערכת החיסון הפועלת כנגד גורמי מחלה אחרים.

ננו-חלקיקים אשר אינם מתפרקים או שקצב התפרקותם איטי, יכולים להצטבר באיברי הגוף. בנוסף לכך, הם בעלי פוטנציאל להפרעה לתהליכים ביולוגים בתוך הגוף. שטח הפנים הגדול של הננו-חלקיקים, בחשיפתם לרקמות ונוזלי הגוף, גורם לספיחה מידית של מקרומולקולות בהם הם נתקלים ובכך משפיעים על מנגנוני ויסות של אנזימים וחלבונים אחרים. ננו-חלקיקים מסוגלים לחצות ממברנות ביולוגיות, רקמות ואיברים, בעוד שחלקיקים גדולים יותר אינם מסוגלים לעשות זאות[20]. ננו-חלקיקים יכולים לחדור לזרם הדם על ידי שאיפה[21] או בליעה[22], לחדור את מחסום הדם-מח (BBB-blood brain barrier) ולהצטבר ברקמותיו[23]. ישנם מספר ננו-חומרים שיכולים לחדור דרך העור[24]. עור פגוע אינו מחסום יעיל לננו-חלקיקים[25] לכן מקרים של אקנה, אקזמה, פצעי גילוח או כוויות שמש קשות עלולים להאיץ את ספיגת הננו-חלקיקים דרך העור. ננו-חלקיקים בזרם הדם יכולים להגיע לכל חלקי הגוף כולל המח, הלב, הכבד, הכליות, הטחול, מח העצם, ומערכת העצבים[25]. ניסויים ברקמות אנושיות ותרביות תאים הצביעו על כך שננו-חלקיקים הם רעילים כתוצאה מהגברת התגובה המחמצנת (צורות מחוזרות של חמצן היכולות לגרום נזק לתאים), ייצור ציטוקינים דלקתיים ומוות של תאים[21]. בניגוד לחלקיקים גדולים יותר, ננו-חלקיקים יכולים לחדורגם לאברונים תוך-תאיים, כגון, מיטוכונדריה וגרעין התא[26][27]. מחקרים הציגו את הפוטנציאל לגרימת מוטציות לדנ"א[27] ולגרימת נזק למבנה המיטוכונדריה וכתוצאה מכך, לגרום לוות התא[28][29].

מחקרים ננו-טוקסיקולוגים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

תשומת לב מועטה הופנתה כלפי הפוטנציאל האמונוגני של הננו-חלקיק. חלקיקי הננו יכולים להפעיל את מערכת החיסון ולגרום לתגובה דלקתית, אלרגיה, או אפילו להשפיע על תאי מערכת החיסון בצורה מזיקה או מועילה, כגון, דיכוי מערכת החיסון במחלות אוטואימוניות ושיפור התגובה החיסונית בחיסונים. עדיין נדרשים מחקרים נוספים בתחום. בהיעדר תקנים קונבנציונליים לננו-חלקיקים, ישנם מוצרים רבים שעלולים להוות סכנה לבני אדם או לסביבה[21][22]. בדיקות שנערכו בשנת 2004 על ידי אווה אוברדורסטר'[30] חוקרת בשטח הרעילות הסביבתית, בשיתוף עם אוניברסיטה Southern Methodis בטקסס, נמצא כי דגים אשר נחשפו לפולרנים למשך 48 שעות במינון נמוך של 0.5 חלקים למיליון סבלו מנזק מוחי נרחב. נמצא שינוי בשני סמנים גנטיים (גן או מקטע דנ"א שמיקומו ידוע בכרומוזום וניתן לעקוב אחר הורשתו) בכבד, דבר המעיד על פגיעה פיזיולוגית כללית.[31] מחקר שנערך במקביל הראה כי שימוש בפולרנים גרם להרג פרעושי מים אשר מהווים חוליה חשובה בשרשרת המזון הימית[25]. גודלם הזעיר של ננו-חלקיקים מאפשר להם לחדור בקלות יתרה לתוך רקמות חיות, יותר מאשר רעלנים הידועים כיום משום שהממברנות הביולוגיות אינן סלקטיביות להן. ננו-חלקיקים יכולים לחדור לגוף על ידי שאיפה, בליעה, ספיגה דרך העור והזרקה. בנוסף, חלקיקים אלה עלולים בכוונה או בטעות להשתחרר מחומרים המושתלים ברקמה חיה.

הדאגה לבטיחות האדם מפני ננו-חלקיקים גוברת ככל שהשימוש בטכנולוגיה זאת עולה ברחבי העולם. בשל חששות אלה נערך מחקר במכון קרולינסקה השוודי, בו הוכנסו לתאי אפיתל של ריאת אדם מגוון של ננו-חלקיקים. תוצאות המחקר אשר פורסמו בשנת 2008 הראו כי חלקיקי תחמוצת ברזל גרמו נזק קטן לדנ"א לעומת חלקיקי תחמוצת האבץ, אשר הראו השפעה חמורה יותר. חלקיקי ננו העשויים מטיטניום די אוקסיד גרמו נזק לדנ"א בעוד שצינורות פחמן גרמו נזק ברמות נמוכות יותר. החומר שזוהה על ידי החוקרים כרעלן המסוכן ביותר מבחינה בריאותית היא תחמוצת הנחושת[32].

אתגרים בחקר הננו-טוקסיקולוגיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

גודל חלקיק הוא פקטור חשוב בקביעת הפוטנציאל של חומר להיות רעיל. מלבד גודל החלקיקים, קיימות גם תכונות נוספות של ננו-חלקיקים המשפיעות על רמת רעילות החומר: ההרכב הכימי, צורת החלקיק, מבנה פני השטח של החלקיק, מטען השטח, נטיית החומר ליצור צברים ומשקעים, המקשה לתהליך פינויו מן הגוף, רמת המסיסות[33], נוכחות והעדר קבוצות פונקציונליות של כימיקלים נוספים הנכללים בהרכב החלקיק[34]. בשל המגוון הרחב של תכונות החומר המשפיעות על רמת רעילותו, קשה להכליל את שלל חומרים אלה תחת קטגוריה אחת של סיכון בריאותי מפני חשיפה לננו-חלקיקים. כל ננו-חלקיק חדש המיוצר לצורך מטרה מוגדרת חייב להיבדק באופן פרטני לצורך קביעת רמת רעילותו. על מנת לבחון את הסיכון בשימוש בננו-חלקיק חדש, יש צורך בתקנון כללי אשר ישמש מעבדות החוקרות את פעילותם של ננו-חלקיקים. התקנון יכלול את התכונות שיש לבדוק לגבי כל ננו-חלקיק חדש המיוצר ובכך לקבוע את רמת רעילותו. מחקר שנערך באוניברסיטת ויגו

(אנ') בספרד הראה שהחדרת ננו-חלקיקים צריכה להיבדק במגוון שורות של תרביות תאים. תאים שונים מרקמות שונות עלולים להגיב בצורה אחרת לרמת רעילות ויצירת משקעים של אותו ננו-חלקיק. הנוזל הביולוגי כמו הציטופלסמה של התא יכול להשפיע על נטיית הננו-חלקיק ליצור משקעים כתלות בסוג והרכב התא.

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ננוטכנולוגיה
  2. ביוננוטכנולוגיה
  3. טוקסיקולוגיה
  4. ננו-חומרים
  5. ננו-רפואה

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ננו-טוקסיקולוגיה בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ http://www.springer.com/materials/biomaterials/journal/13758
  2. ^ http://www.bloomberg.com/apps/news?pid=washingtonstory&sid=aBt.yLf.YfOo
  3. ^ Ranganathan R, Madanmohan S, Kesavan A, Baskar G, Krishnamoorthy YR, Santosham R, Ponraju D, Rayala SK, Venkatraman G (2012). "Nanomedicine: towards development of patient-friendly drug-delivery systems for oncological applications". International Journal of Nanomedicine. 7: 1043–60. doi:10.2147/IJN.S25182. PMC 3292417. PMID 22403487.
  4. ^ Patra JK, Das G (בספטמבר 2018). "Nano based drug delivery systems: recent developments and future prospects". Journal of Nanobiotechnology. 16 (71): 71. doi:10.1186/s12951-018-0392-8. PMC 6145203. PMID 30231877. {{cite journal}}: (עזרה)
  5. ^ Jagdale, Sachin; Karekar, Simran (באוגוסט 2020). "Bird's eye view on aquasome: Formulation and application". Journal of Drug Delivery Science and Technology. 58: 101776. doi:10.1016/j.jddst.2020.101776. ISSN 1773-2247. {{cite journal}}: (עזרה)
  6. ^ LaVan DA, McGuire T, Langer R (באוקטובר 2003). "Small-scale systems for in vivo drug delivery". Nature Biotechnology. 21 (10): 1184–91. doi:10.1038/nbt876. PMID 14520404. {{cite journal}}: (עזרה)
  7. ^ Cavalcanti A, Shirinzadeh B, Freitas RA, Hogg T (2008). "Nanorobot architecture for medical target identification". Nanotechnology. 19 (1): 015103(15pp). Bibcode:2008Nanot..19a5103C. doi:10.1088/0957-4484/19/01/015103.
  8. ^ Boisseau, Patrick; Loubaton, Bertrand (בספטמבר 2011). "Nanomedicine, nanotechnology in medicine" (PDF). Comptes Rendus Physique. 12 (7): 620–636. Bibcode:2011CRPhy..12..620B. doi:10.1016/j.crhy.2011.06.001. {{cite journal}}: (עזרה)
  9. ^ Santi M, Mapanao AK, Cassano D, Vlamidis Y, Cappello V, Voliani V (באפריל 2020). "Endogenously-Activated Ultrasmall-in-Nano Therapeutics: Assessment on 3D Head and Neck Squamous Cell Carcinomas". Cancers. 12 (5): 1063. doi:10.3390/cancers12051063. PMC 7281743. PMID 32344838. {{cite journal}}: (עזרה)
  10. ^ Farjadian, Fatemeh; Ghasemi, Amir; Gohari, Omid; Roointan, Amir; Karimi, Mahdi; Hamblin, Michael R (בינואר 2019). "Nanopharmaceuticals and nanomedicines currently on the market: challenges and opportunities". Nanomedicine. 14 (1): 93–126. doi:10.2217/nnm-2018-0120. PMC 6391637. PMID 30451076. {{cite journal}}: (עזרה)
  11. ^ Rao, Shasha; Tan, Angel; Thomas, Nicky; Prestidge, Clive A. (בנובמבר 2014). "Perspective and potential of oral lipid-based delivery to optimize pharmacological therapies against cardiovascular diseases". Journal of Controlled Release. 193: 174–187. doi:10.1016/j.jconrel.2014.05.013. PMID 24852093. {{cite journal}}: (עזרה)
  12. ^ Allen TM, Cullis PR (במרץ 2004). "Drug delivery systems: entering the mainstream". Science. 303 (5665): 1818–22. Bibcode:2004Sci...303.1818A. doi:10.1126/science.1095833. PMID 15031496. {{cite journal}}: (עזרה)
  13. ^ Walsh MD, Hanna SK, Sen J, Rawal S, Cabral CB, Yurkovetskiy AV, Fram RJ, Lowinger TB, Zamboni WC (במאי 2012). "Pharmacokinetics and antitumor efficacy of XMT-1001, a novel, polymeric topoisomerase I inhibitor, in mice bearing HT-29 human colon carcinoma xenografts". Clinical Cancer Research. 18 (9): 2591–602. doi:10.1158/1078-0432.CCR-11-1554. PMID 22392910. {{cite journal}}: (עזרה)
  14. ^ Chu KS, Hasan W, Rawal S, Walsh MD, Enlow EM, Luft JC, et al. (ביולי 2013). "Plasma, tumor and tissue pharmacokinetics of Docetaxel delivered via nanoparticles of different sizes and shapes in mice bearing SKOV-3 human ovarian carcinoma xenograft". Nanomedicine. 9 (5): 686–93. doi:10.1016/j.nano.2012.11.008. PMC 3706026. PMID 23219874. {{cite journal}}: (עזרה)
  15. ^ Caron WP, Song G, Kumar P, Rawal S, Zamboni WC (במאי 2012). "Interpatient pharmacokinetic and pharmacodynamic variability of carrier-mediated anticancer agents". Clinical Pharmacology and Therapeutics. 91 (5): 802–12. doi:10.1038/clpt.2012.12. PMID 22472987. {{cite journal}}: (עזרה)
  16. ^ 1 2 Bertrand N, Leroux JC (ביולי 2012). "The journey of a drug-carrier in the body: an anatomo-physiological perspective". Journal of Controlled Release. 161 (2): 152–63. doi:10.1016/j.jconrel.2011.09.098. PMID 22001607. {{cite journal}}: (עזרה)
  17. ^ Nagy ZK, Balogh A, Vajna B, Farkas A, Patyi G, Kramarics A, et al. (בינואר 2012). "Comparison of electrospun and extruded Soluplus®-based solid dosage forms of improved dissolution". Journal of Pharmaceutical Sciences. 101 (1): 322–32. doi:10.1002/jps.22731. PMID 21918982. {{cite journal}}: (עזרה)
  18. ^ Minchin R (בינואר 2008). "Nanomedicine: sizing up targets with nanoparticles". Nature Nanotechnology. 3 (1): 12–3. Bibcode:2008NatNa...3...12M. doi:10.1038/nnano.2007.433. PMID 18654442. {{cite journal}}: (עזרה)
  19. ^ Ho D (2015). "Nanodiamonds: The intersection of nanotechnology, drug development, and personalized medicine". Science Advances. 1 (7): e1500439. Bibcode:2015SciA....1E0439H. doi:10.1126/sciadv.1500439. PMC 4643796. PMID 26601235.
  20. ^ Holsapple, Michael P.; et al. (2005). "Research Strategies for Safety Evaluation of Nanomaterials, Part II: Toxicological and Safety Evaluation of Nanomaterials, Current Challenges and Data Needs". Toxicological Sciences 88 (1): 12–7. doi:10.1093/toxsci/kfi293. PMID 16120754.
  21. ^ 1 2 3 1=Oberdörster, Günter; et al. (2005). "Principles for characterizing the potential human health effects from exposure to nanomaterials: elements of a screening strategy". Particle and Fibre Toxicology 2: 8. doi:10.1186/1743-8977-2-8. PMC 1260029. PMID 16209704. //www.pubmedcentral.nih.gov/articlerender.fcgi?tool=pmcentrez&artid=1260029.
  22. ^ 1 2 Hoet, Peter HM; et al. (2004). "Nanoparticles – known and unknown health risks". Journal of Nanobiotechnology 2 (1): 12. doi:10.1186/1477-3155-2-12. PMC 544578. PMID 15588280. //www.pubmedcentral.nih.gov/articlerender.fcgi?tool=pmcentrez&artid=544578.
  23. ^ M. C. Garnett and P. Kallinteri. (2006). " Nanomedicines and nanotoxicology: some physiological principles". Occupational Medicine 56: 307–311 doi:10.1093/occmed/kql052. PMID 16868128
  24. ^ Ryman-Rasmussen, Jessica P.; et al. (2006). "Penetration of Intact Skin by Quantum Dots with Diverse Physicochemical Properties". Toxicological Sciences 91 (1): 159–65. doi:10.1093/toxsci/kfj122. PMID 16443688.
  25. ^ 1 2 3 Oberdörster, Günter; et al. (July 2005). "Nanotoxicology: An Emerging Discipline Evolving from Studies of Ultrafine Particles". Environmental Health Perspectives 113 (7): 823–39. doi:10.1289/ehp.7339. PMC 1257642. PMID 16002369. //www.pubmedcentral.nih.gov/articlerender.fcgi?tool=pmcentrez&artid=1257642.
  26. ^ Porter, Alexandra E.; et al. (2007). "Visualizing the Uptake of C60 to the Cytoplasm and Nucleus of Human Monocyte-Derived Macrophage Cells Using Energy-Filtered Transmission Electron Microscopy and Electron Tomography". Environmental Science & Technology 41 (8): 3012–7. doi:10.1021/es062541f.
  27. ^ 1 2 Geiser, Marianne; et al. (November 2005). "Ultrafine Particles Cross Cellular Membranes by Nonphagocytic Mechanisms in Lungs and in Cultured Cells". Environmental Health Perspectives 113 (11): 1555–60. doi:10.1289/ehp.8006. PMC 1310918. PMID 16263511. //www.pubmedcentral.nih.gov/articlerender.fcgi?tool=pmcentrez&artid=1310918.
  28. ^ Li N, Sioutas C, Cho A, et al. (Apr 2003). "Ultrafine particulate pollutants induce oxidative stress and mitochondrial damage". Environ Health Perspect. 111 (4): 455–60. doi:10.1289/ehp.6000. PMC 1241427. PMID 12676598.
  29. ^ Savic, Radoslav; et al. (25 April 2003). "Micellar Nanocontainers Distribute to Defined Cytoplasmic Organelles". Science 300 (5619): 615–8. doi:10.1126/science.1078192. PMID 12714738.
  30. ^ ResearchGate, Eva Oberdörster’s research while affiliated with University of Rochester and other places
  31. ^ {{{מחבר}}}, Nanotoxicology: An Emerging Discipline Evolving from Studies of Ultrafine Particles, Environmental Health Perspectives 113, 2005-03-22, עמ' 823–839 doi: 10.1289/EHP.7339
  32. ^ "Study Sizes up Nanomaterial Toxicity". Chemical & Engineering News 86 (35). 1 Sep 2008.
  33. ^ Nel, Andre; et al. (3 February 2006). "Toxic Potential of Materials at the Nanolevel". Science 311 (5761): 622–7. doi:10.1126/science.1114397. PMID 16456071.
  34. ^ Magrez, Arnaud; et al. (2006). "Cellular Toxicity of Carbon-Based Nanomaterials". Nano Letters 6 (6): 1121–5. doi:10.1021/nl060162e. PMID 16771565.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=ננו-טוקסיקולוגיה&oldid=41151946"