ננו-טוקסיקולוגיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ננו-טוקסיקולוגיה הוא ענף בטוקסיקולוגיה העוסק בחקר הרעילות של ננו-חומרים (ננו-חלקיקים)[1]. עם התפתחות הננוטכנולוגיה נתגלו ופותחו חומרי ננו רבים, תוך כך נוצר הצורך להבין את פוטנציאל הנזק הסביבתי של חומרים אלו. יישום ננו-חומרים במחקר ובתעשייה מחייב הבנה עמוקה של השפעת חומרים אלו על בריאות בני האדם ועל סביבת החיים. הידע הנצבר בתחום זה מאפשר לקבוע כללי בטיחות ביישום ושימוש בננו-חומרים.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ננו-טוקסיקולוגיה הובילה למהפכה בתחום רעילות חומרים. ניתן לחלק את הננו-חלקיקים למס' קבוצות: צינוריות פחמן (carbon nanotubes), נגזרות של חלקיקי בערה כמו פיח (דיזל), חלקיקים הנוצרים מהתפרצויות געשיות ועוד. ננו-חלקיקים הם חומרים פעילים מאוד ומסוגלים להגיב עם סביבתם גם כאשר מיוצרים מחומרים אינרטיים (חומר שאינו מגיב עם סביבתו) כמו זהב.

רעילות ננו-חלקיקים, שקוטרם קטן מ-100 ננומטר, היא גבוהה יותר מחלקיקים גדולים יותר. מאחר שלננו-חלקיקים שטח פנים גדול יחסית לנפחם, כמות קטנה של חלקיק ננומטרי הנספגת בגוף באה במגע עם מספר מולקולות גדול יותר בסביבתה, בהשוואה לחלקיקים גדולים יותר בעלי אותה מסה. עקב כך חומרים אלו יכולים להוביל להגברת התגובה הדלקתית, למשל ברקמת הריאות. במחקרים שנעשו בעבר נמצא כי חלקיקי דיזל פגעו במערכת הלב במודל של עכברים[2].

ננו-חלקיקים יכולים להעתיק את מיקומם ממקום המצאם לאתרים מרוחקים, כמו למשל הדם והמח. בשל עובדה זאת חל שינוי באופן ההתייחסות להשפעתם של ננו-חלקיקים על רקמות הגוף. לכן, יש צורך לבחון את השפעתם באזורים נוספים בגוף כגון מח, דם, כבד, עור ומעי בנוסף לריאות.

דרכי החשיפה לננו-חלקיקים והמחלות הנגרמות מהשפעתם על-פי מחקרים אפידימיולוגיים שנערכו in-vivo ו-in- vitro

אופן פיזור הננו-חומרים בגוף[עריכת קוד מקור | עריכה]

גודלם המזערי של הננו-חלקיקים מאפשר להם לחדור בקלות רבה יותר לתוך גוף האדם מאשר חלקיקים גדולים יותר. אולם, השאלה העיקרית העומדת בעינה היא כיצד מתנהגים חלקיקים אלו בתוך הגוף? התנהגות החלקיקים תלויה בגודל, בצורה ובשטח הפנים. בשל גודלם המזערי שטח המגע עם הרקמה הסובבת גדל ובעקבות זאת גדלה פעילותם. כמות רבה של חלקיקים יכולה להוביל לעומס על התאים הבולעניים בגוף (מאקרופאגים), המעכלים והורסים גופים זרים. כתוצאה מכך נגרמת תגובת דחק המובילה להתפתחות דלקתית ולהחלשת מערכת החיסון כנגד גורמי מחלה אחרים.

ננו-חלקיקים אשר אינם מתפרקים או שקצב התפרקותם איטי, יכולים להצטבר באיברי הגוף. בנוסף הם בעלי פוטנציאל להפרעה לתהליכים ביולוגים בתוך הגוף. שטח הפנים הגדול של הננו-חלקיקים, בחשיפתם לרקמות ונוזלי הגוף, גורם לספיחה מיידית של מקרומולקולות בהם הם נתקלים ובכך משפיעים על מנגנוני ויסות של אנזימים וחלבונים אחרים.

ננו-חלקיקים מסוגלים לחצות ממברנות ביולוגיות, רקמות ואיברים בעוד שחלקיקים גדולים יותר אינם מסוגלים[3]. ננו-חלקיקים יכולים לחדור לזרם הדם על ידי שאיפה[4] או בליעה[5], לחדור את מחסום הדם-מח (BBB-blood brain barrier) ולהצטבר ברקמותיו[6]. ישנם מספר ננו חומרים היכולים לחדור דרך העור[7]. עור פגוע אינו מחסום יעיל לננו-חלקיקים[8] לכן אקנה, אקזמה, פצעי גילוח או כוויות שמש קשות עלולים להאיץ את ספיגת הננו-חלקיקים דרך העור. ננו-חלקיקים בזרם הדם יכולים להגיע לכל חלקי הגוף כולל המח, הלב, הכבד, הכליות, הטחול, מח העצם, ומערכת העצבים[8]. בניסויים ברקמות אנושיות ותרביות תאים הראו כי ננו-חלקיקים הם רעילים כתוצאה מהגברת התגובה החימצונית (צורות מחוזרות של חמצן היכולות לגרום נזק לתאים), ייצור ציטוקינים דלקתיים ומוות של תאים[4]. בניגוד לחלקיקים גדולים יותר, ננו-חלקיקים יכולים לחדור למיטוכונדריה ולגרעין התא[9][10]. מחקרים הציגו את הפוטנציאל לגרימת מוטציות לדנ"א על ידי ננו-חלקיקים[10] ולגרימת נזק למבנה המיטוכונדריה היכולים לגרום למוות התא[11][12].

השפעה אימונולוגית של ננו-חומרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תשומת לב מועטה הופנתה כלפי הפוטנציאל האימונוגני של הננו חלקיק. חלקיקי הננו יכולים להפעיל את מערכת החיסון ולגרום לתגובה דלקתית, אלרגיה, או אפילו להשפיע על תאי מערכת החיסון בצורה מזיקה או מועילה (דיכוי מערכת החיסון במחלות אוטואימוניות ושיפור התגובה החיסונית בחיסונים). עדיין נדרשים מחקרים נוספים בתחום.

מחקרים ננו-טוקסיקולוגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהיעדר תקנים קונבנציונאליים לננו-חלקיקים, ישנם הרבה מוצרים רבים העלולים להיות מסוכנים לבני אדם. מחקר מדעי שפורסם מראה כי ננו-חומרים הם בעלי פוטנציאל להיות רעילים לבני אדם או לסביבה[4][5]. בדיקות שנערכו בשנת 2004 על ידי דוקטור אווה אוברדורסטר, חוקרת רעילות סביבתית, בשיתוף עם אוניברסיטת Southern Methodist בטקסס, נמצא כי דגים אשר נחשפו לפולרנים למשך 48 שעות במינון נמוך של 0.5 חלקים למיליון סבלו מנזק מוחי נרחב. בנוסף הדגים הציגו שינוי בסמנים גנטיים (גן או מקטע דנ"א שמיקומו ידוע בכרומוזום וניתן לעקוב אחר הורשתו) בכבד, דבר המעיד על פגיעה פיזיולוגית כללית. מחקר שנערך במקביל הראה כי שימוש בפולרנים גרם להרג פרעושי מים אשר מהווים חוליה חשובה בשרשרת המזון הימית[8].

גודלם הזעיר של ננו-חלקיקים מאפשר להם לחדור בקלות גדולה יותר לתוך רקמות חיות, יותר מאשר רעלנים הידועים כיום משום שהממברנות הביולוגיות אינן סלקטיביות להן. ננו-חלקיקים יכולים לחדור לגוף על ידי שאיפה, בליעה, ספיגה דרך העור והזרקה. בנוסף, חלקיקים אלה עלולים בכוונה או בטעות להשתחרר מחומרים המושתלים ברקמה חיה.

הדאגה לבטיחות האדם מפני ננו-חלקיקים גוברת ככל שהשימוש בטכנולוגיה זאת עולה ברחבי העולם. בשל חששות אלה נערך מחקר במכון קרולינסקה השוודי, בו הוכנסו לתאי אפיתל של ריאת אדם מגוון של ננו-חלקיקים. תוצאות המחקר אשר פורסמו בשנת 2008 הראו כי חלקיקי תחמוצת ברזל גרמו נזק קטן לדנ"א לעומת חלקיקי תחמוצת האבץ אשר הראו השפעה חמורה יותר. חלקיקי ננו העשויים מטיטניום די אוקסיד גרמו נזק לדנ"א בעוד שצינורות פחמן גרמו נזק ברמות נמוכות יותר. החומר שזוהה על ידי החוקרים כרעלן המסוכן ביותר מבחינה בריאותית היא תחמוצת הנחושת[13].

אתגרים בחקר הננו-טוקסיקולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גודל חלקיק הוא פקטור חשוב בקביעת הפוטנציאל של חומר להיות רעיל. מצד שני זהו אינו הפקטור היחידי שחשוב. תכונות נוספות של ננו-חלקיקים אשר משפיעות על רמת רעילות החומר כוללות את ההרכב הכימי, צורת החלקיק, מבנה השטח, מטען השטח, נטיית החומר ליצור משקעים דבר המקשה לתהליך פינויו מן הגוף, מסיסות[14], נוכחות והעדר של קבוצות פונקציונאליות של כימיקלים נוספים הנכללים בהרכב החלקיק[15]. בשל המגוון הרחב של תכונות החומר המשפיעות על רמת רעילותו, קשה להכליל את שלל חומרים אלה תחת קטגוריה אחת של סיכון בריאותי מפני חשיפה לננו-חלקיקים. כל ננו-חלקיק חדש המיוצר לצורך מטרה מסוימת חייב להיבדק באופן פרטני לצורך קביעת רמת רעילותו.

על מנת לבחון את הסיכון בשימוש בננו-חלקיק חדש, יש צורך בתקנון כללי אשר ישמש מעבדות החוקרות את פעילותם של ננו-חלקיקים. התקנון יכלול את התכונות שיש לבדוק לגבי כל ננו-חלקיק חדש המיוצר ובכך לקבוע את רמת רעילותו. מחקר שנערך באוניברסיטת ויגו בספרד הראה שהחדרת ננו-חלקיקים צריכה להיבדק במגוון שורות תאים. תאים שונים מרקמות שונות עלולים להגיב אחרת לרמת רעילות ויצירת משקעים של אותו ננו-חלקיק. הנוזל הביולוגי כמו ציטופלסמת התא יכול להשפיע על נטיית הננו-חלקיק ליצור משקעים כתלות בסוג והרכב התא.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ננוטכנולוגיה
  2. ביוננוטכנולוגיה
  3. טוקסיקולוגיה
  4. ננו-חומרים
  5. ננו-רפואה

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ננו-טוקסיקולוגיה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ http://www.springer.com/materials/biomaterials/journal/13758
  2. ^ http://www.bloomberg.com/apps/news?pid=washingtonstory&sid=aBt.yLf.YfOo
  3. ^ Holsapple, Michael P.; et al. (2005). "Research Strategies for Safety Evaluation of Nanomaterials, Part II: Toxicological and Safety Evaluation of Nanomaterials, Current Challenges and Data Needs". Toxicological Sciences 88 (1): 12–7. doi:10.1093/toxsci/kfi293. PMID 16120754.
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 1=Oberdörster, Günter; et al. (2005). "Principles for characterizing the potential human health effects from exposure to nanomaterials: elements of a screening strategy". Particle and Fibre Toxicology 2: 8. doi:10.1186/1743-8977-2-8. PMC 1260029. PMID 16209704. //www.pubmedcentral.nih.gov/articlerender.fcgi?tool=pmcentrez&artid=1260029.
  5. ^ 5.0 5.1 Hoet, Peter HM; et al. (2004). "Nanoparticles – known and unknown health risks". Journal of Nanobiotechnology 2 (1): 12. doi:10.1186/1477-3155-2-12. PMC 544578. PMID 15588280. //www.pubmedcentral.nih.gov/articlerender.fcgi?tool=pmcentrez&artid=544578.
  6. ^ M. C. Garnett and P. Kallinteri. (2006). " Nanomedicines and nanotoxicology: some physiological principles". Occupational Medicine 56: 307–311 doi:10.1093/occmed/kql052. PMID 16868128
  7. ^ Ryman-Rasmussen, Jessica P.; et al. (2006). "Penetration of Intact Skin by Quantum Dots with Diverse Physicochemical Properties". Toxicological Sciences 91 (1): 159–65. doi:10.1093/toxsci/kfj122. PMID 16443688.
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 Oberdörster, Günter; et al. (July 2005). "Nanotoxicology: An Emerging Discipline Evolving from Studies of Ultrafine Particles". Environmental Health Perspectives 113 (7): 823–39. doi:10.1289/ehp.7339. PMC 1257642. PMID 16002369. //www.pubmedcentral.nih.gov/articlerender.fcgi?tool=pmcentrez&artid=1257642.
  9. ^ Porter, Alexandra E.; et al. (2007). "Visualizing the Uptake of C60 to the Cytoplasm and Nucleus of Human Monocyte-Derived Macrophage Cells Using Energy-Filtered Transmission Electron Microscopy and Electron Tomography". Environmental Science & Technology 41 (8): 3012–7. doi:10.1021/es062541f.
  10. ^ 10.0 10.1 Geiser, Marianne; et al. (November 2005). "Ultrafine Particles Cross Cellular Membranes by Nonphagocytic Mechanisms in Lungs and in Cultured Cells". Environmental Health Perspectives 113 (11): 1555–60. doi:10.1289/ehp.8006. PMC 1310918. PMID 16263511. //www.pubmedcentral.nih.gov/articlerender.fcgi?tool=pmcentrez&artid=1310918.
  11. ^ Li N, Sioutas C, Cho A, et al. (Apr 2003). "Ultrafine particulate pollutants induce oxidative stress and mitochondrial damage". Environ Health Perspect. 111 (4): 455–60. doi:10.1289/ehp.6000. PMC 1241427. PMID 12676598.
  12. ^ Savic, Radoslav; et al. (25 April 2003). "Micellar Nanocontainers Distribute to Defined Cytoplasmic Organelles". Science 300 (5619): 615–8. doi:10.1126/science.1078192. PMID 12714738.
  13. ^ "Study Sizes up Nanomaterial Toxicity". Chemical & Engineering News 86 (35). 1 Sep 2008.
  14. ^ Nel, Andre; et al. (3 February 2006). "Toxic Potential of Materials at the Nanolevel". Science 311 (5761): 622–7. doi:10.1126/science.1114397. PMID 16456071.
  15. ^ Magrez, Arnaud; et al. (2006). "Cellular Toxicity of Carbon-Based Nanomaterials". Nano Letters 6 (6): 1121–5. doi:10.1021/nl060162e. PMID 16771565.