סטניסלב וולסקי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
סטניסלב וולסקי
Stanislaw Wolski
מידע חסיד אומות העולם
תאריך הכרה 23 בדצמבר 1987
מקום ההכרה יד ושם
מספר היהודים שהציל 2
קישורים חיצוניים
יד ושם סטניסלב וולסקי
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
הפסל לזכרו של סטניסלב וולסקי, יחד עם שתי הילדות שהציל, רחל (מימין) וברוניה (משמאל), שמצולמת ליד הפסל, למחרת הסרת הלוט, 4 יוני 2018

סטניסלב וולסקיפולנית: Stanisław Wolski; 30 באוקטובר 1900 - 23 באוקטובר 1945), ראש עיר פולני, מחסידי אומות העולם, שהציל במלחמת העולם השנייה, יחד עם אשתו ווינסטינה (גם היא חסידת אומות העולם), 2 ילדות יהודיות ממוות בידי הנאצים.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סטניסלב וולסקי (Stanislaw Wolski), היה ראש העיר של וישקוב בפולין בשנים 1930-1939. וולסקי ואשתו ווינסטינה הוכרזו על ידי יד ושם כחסידי אומות העולם על שהצילו שתי ילדות יהודיות, רחל וברוניה רובינוביץ', שהיו שתיים מבנותיהם של חבריהם הטובים של וולסקי ואשתו.

וולסקי נולד ב-30 באוקטובר 1900 בכפר בשם Cudnów, כ-100 ק"מ מדרום לוורשה. ב-1920 התנדב לצבא הפולני ולחם במלחמת פולין-רוסיה, שם נפצע. אחרי המלחמה חזר לאזור הולדתו, שהיה בשליטת ברית המועצות. ב-1923, כיוון שנרדף על ידי השלטונות הסובייטיים, ברח עם אשתו ובנו הצעיר לשטח שבשליטת פולין, שם עבד כמנהל של טחנות קמח, בין השאר בווישקוב. בשנת 1930 מונה להיות ראש מועצת עיריית ויישקוב וב-1931 נבחר להיות ראש העיר. ב-1938 קיבל את עיטור צלב הכסף מראש ממשלת פולין, עיטור שניתן על שירות יוצא דופן למדינה ולחברה.

כשפלשו הגרמנים לפולין סירב וולסקי לשתף איתם פעולה והודח מתפקיד ראש העיר. הוא ומשפחתו עבדו בתקופת המלחמה כגננים בווישקוב.

בשנת 1945 נפטר ממחלת הסרטן.

ב-3 ביוני 2018 הוקם לזכרו של וולסקי פסל שהוצב בכיכר הראשית של עירו, וישקוב, ובו וולסקי ושתי הילדות שהציל:

  • רחל ורצהייזר רובינוביץ’ נולדה בווישקוב ב-18.3.1927, נישאה ללובה בדצמבר 1947 ועלתה לארץ בשנת 1956. רחל נפטרה בשנת 2014 בגיל 87 והותירה בן, 3 נכדים ו-4 נינים.
  • ברוניה גלס רובינוביץ' נולדה בווישקוב ב-24.12.1933 ועלתה לארץ ב-1948. ברוניה נישאה למיכאל בפברואר 1953 ולה 3 ילדים, שמונה נכדים ושתי נינות.

בטקס הסרת הלוט נכחו בני משפחת וולסקי וביניהם בתו, מריה, בני המשפחות של רחל ושל ברוניה רובינוביץ', ראש העיר וישקוב, גרגור נובוסילסקי (Grzegorz Nowosielski), חברי מועצת העיר, הפסל פרופסור שצ'סלב דז'וויגאי (Czesław Dźwigaj) ותושבי וישקוב.

ההצלה של רחל ורצהייזר רובינוביץ'[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעדותה של רחל ורצהיזר (רובינוביץ') ב-1998 בפרויקט ההנצחה שיזם הבמאי סטיבן ספילברג ("רשימת שינדלר"):

רחל ורצהייזר רובינוביץ' ובעלה לובה, 1947

"משפחת וולסקי הייתה ידידת משפחתי עוד לפני המלחמה. אבי, יוסף, שעסק בפרוונות (ייצור, שיווק ומכירות) היה ידיד אישי של ראש העירייה, מר וולסקי. לפני פרוץ המלחמה סייעתי לאמי במכירה ושיווק של הפרוות שיוצרו על ידנו, וכך הכרתי את לקוחותינו השונים מווישקוב ומכפרי הסביבה. עם פרוץ המלחמה הפציצו הגרמנים את העיר ונכנסו אליה, העלו את בתיה באש ואת היהודים הגלו בתחילת 1940 לעיר הסמוכה וולומין (Wolomin). שם התגוררנו בחדר אחד ועברנו שורת השפלות על ידי הגרמנים.

הפרנסה בעיר הייתה קשה ונפלה בעיקר על אמי כיוון שאבי ואחי נלקחו על ידי הגרמנים לעבודות כפייה. כך חיינו עד שנת 1942 שבה הועברו כל יהודי וולומין לגטו סוסנובקה/סוסנוביץ' (Susnowka/Sosnowiec) שבוולומין. בגטו אולצנו לרכוש בכספנו הנותר דירה בת 2 חדרים שהכילו 2 מיטות בלבד. החיים בגטו היו קשים מנשוא. אבי ואחי ראובן המשיכו לעבוד בעבודות כפייה אצל הגרמנים, כך שמשימות הפרנסה של המשפחה נפלו עלי ועל אחותי, ברוניה. שתינו (כל אחת בנפרד) הברחנו בחשאי את גבולות הגיטו על מנת להביא מזון, כסף ובגדים. אני עברתי בעיקר בין לקוחות שהיו חייבים למשפחתי כסף וניסיתי לסחור בפריטי לבוש שונים שייצרנו בגיטו. באוקטובר 1942 ערכו הנאצים אקציה בגיטו שבה נשלחו הורי ושתי אחיותיי, שרה ומלכה, למחנה המוות בטרבלינקה. אחי, ראובן, היה במחנה עבודה ונרצח מאוחר יותר על ידי הגרמנים. אחותי ברוניה, התחבאה והגיעה בכוחות עצמה לווישקוב למשפחת וולסקי.

אני, שהיתי מחוץ לגטו בזמן חיסולו, ניסיתי לחזור אליו כפי שעשיתי תמיד, אבל בדרך לשם נודע לי שאין לי לאן לחזור כיוון שכל היהודים נשלחו לטרבלינקה. הרגשתי אובדת עצות ובודדה בעולם. ידענו מזה זמן רב מה קורה בטרבלינקה כיוון שהרכבות לשם עברו דרכנו.

נדדתי בין כפרים ויערות שונים בסביבה ולעיתים לנתי אצל משפחות שונות תוך הסתרת זהותי היהודית. לאחר מספר חודשים התמלאתי ייאוש והגעתי למשפחת וולסקי בווישקוב. מר וולסקי עצמו כבר לא כיהן כראש העיר כיוון שלא היה מוכן לשתף פעולה עם הנאצים. כתוצאה מכך הוא חי בעוני והתפרנס בקושי כגנן. בייאושי פניתי אליו באחד הימים ואמרתי לו שאיני יכולה להמשיך כך בחיי ובכוונתי להסגיר עצמי לגסטפו ובזה לסיים את ייסורי. מר וולסקי לקח אותי על ברכיו ואמר לי שבצוואתו אבי ציווה שברוניה אחותי ואנוכי חייבות לשרוד ולעבור את תקופת המלחמה. הוא ציין שבכוונתו לקיים צוואה זאת ולדאוג לשתינו. ואכן, את אחותי הוא שלח לאחות אשתו שהתגוררה בעיר אחרת, שם חיה כילדה נוצרייה.

בפברואר 1943 עזר לי מר וולסקי להשיג ניירות עם זהות של נערה פולניה בשם אלכסנדרה קרצ'מרצ'יק (Aleksandra Karczmarczyk). עם זהות זו נשלחתי לעבודת כפייה במפעל KRUP שבעיר ליבק בצפון גרמניה, שם עבדתי בעבודת פרך במשך 12 שעות ביממה, במשמרות, בייצור תחמושת לפגזי תותחים. במהלך עבודתי שמרתי על קשרי מכתבים עם משפחת וולסקי ולעיתים קיבלתי מהם חבילות עם מעט מזון וביגוד. כך התנהלו חיי עד השחרור המיוחל על ידי האנגלים ב-2 במאי 1945. אחותי ואני שמרנו על קשר עם בנותיו של מר וולסקי שאף הגיעו לביקור בישראל בשנת 1987 והוריהם הוכרו על ידי "יד ושם" כחסידי אומות העולם".

ההצלה של ברוניה גלס רובינוביץ'[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברוניה רובינוביץ' הייתה ילדה בת 9 בזמן חיסול הגטו. היא הייתה יוצאת דרך חור בגדר כדי להביא מוצרי מזון למשפחתה ולאנשים אחרים בגטו. לפני האקציה הסתירה אותה אמא שלה, ואז ברחה ברוניה והגיעה בכוחות עצמה לביתם של וולסקי ואשתו. כך סיפרה ברוניה על בריחתה בעדות שנתנה ב-1947:

" בשש בבוקר התחילו יריות נוראיות. התעוררתי בפחד גדול והתחלתי לחפש את אמא, אבל אמא לא הייתה שם. האישה אמרה לי שמפנים את הגטו. היה בלאגן נורא, התחלתי לבכות. רצתי חזרה הביתה אבל לא היה שם אף אחד. שמעתי הרבה יריות והייתה מהומה גדולה מסביב, אנשים צועקים ובוכים, אבל בבית שלנו לא היה אף אחד.

ישבתי בצד על אבן והתחלתי לחשוב מה לעשות. אם לא אברח מהגטו, הגרמנים יהרגו אותי בגלל שהם היו רעים ולא ריחמו על ילדים. אם יהרגו אותי, רציתי להיות יחד עם ההורים שלי, אבל הם לא היו שם. מה לעשות?

זכרתי את המילים האחרונות של אבא, המשאלה האחרונה שלו שאציל את עצמי ולא אלך עם כולם לטרבלינקה. החלטתי להציל את עצמי ולהגשים את המשאלות של הורי. עשיתי הכל למען הורי, לא למען החיים שלי עצמי. צעקתי: "אמא, אבא, תענו לי! כנראה לא אראה אתכם יותר לעולם!"

עמדתי על האבן, מתקרבת לגדר ומחפשת דרך לברוח. לא חשבתי שאשאר בחיים. היו הרבה יריות. דילגתי מעל גופות, אנשים שרצחו אותם, בכל מקום היו קורבנות. דחפתי בידיים את חוטי התייל, פצעתי את כפות הידיים שלי, מהמעיל שלי ומהגרביים נקרעו חתיכות, וקפצתי דרך הגדר.

הרגשתי כאב נורא ברגל שלי. רסיס ברזל עף לידי ופצע אותי ברגל, אבל היה לי המזל והוא לא חדר לתוך הרגל. יש לי עדיין צלקת ארוכה ברגל שמאל. התחלתי לרוץ מהר בתוך כל התוהו ובוהו, עד שהגעתי ל-גוסטינייץ (Gostyniec, כנראה שכונה בעיר וולומין שהרכבת עברה בה). הלכתי לתחנת הרכבת. היו לי 10 זלוטי. החלטתי לנסוע לווישקוב למשפחה פולנית שאמא הכירה...

ירדתי מהרכבת והלכתי לבית של ראש העיר הקודם, מלפני המלחמה, חבר של אבא שלי. סיפרתי לו מה שקרה להורים שלי ולכל האחרים שהיו איתנו בבית ואמרתי שאני לבד עכשיו ושלפני שאבא שלי מת הוא אמר לי שאני אציל את עצמי ושהוא [ראש העיר] יעזור לי. לאיש קראו סטניסלב וולסקי (Stanislaw Wolski) ולאשתו ניסה וולסקה (Nisa Wolska). היו להם ארבעה ילדים: ילד בן 18, ילד שני בן 16, ושתי ילדות, אחת בת 15 והשנייה בת 12..."

ברוניה הגיעה לביתו של וולסקי ואשתו, ואחרי זמן מה, כשנראה היה כשגובר הסיכון שיגלו שברוניה היא ילדה יהודייה, העבירה אותו אשתו של וולסקי לאחותה. לאחר מכן הועברה ברוניה לקרובות משפחה אחרות של וולסקי. בכל הבתים שבהם שהתה עד סיום המלחמה גדלה כנוצרייה. רק לאחר המלחמה, במסגרת מאמץ של ארגונים יהודיים לגלות ילדים יהודיים, עברה לבית ילדים שניהל ניצול יהודי בשם פבל הירשברג, ובו היו ילדים עם רקע דומה. ב-1948 עלתה לארץ, יחד עם שאר הילדים, בספינת המעפילים "נחשון קסטל", כמה ימים לפני הכרזת המדינה. הספינה נתפסה על ידי הבריטים וברוניה הועברה יחד עם שאר נוסעי הספינה למחנה מעצר בקפריסין. אחרי קום המדינה הגיעה לארץ, לקיבוץ גליל ים, שירתה בצה"ל כחובשת קרבית, התחתנה עם מיכאל (גלס), והיא גרה היום בתל אביב.

תמונות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]


קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]