לדלג לתוכן

סיוע לאויב במלחמה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

סיוע לאויב בזמן מלחמה היא עבירת ביטחון חמורה המופיעה בסעיף 99(א) לחוק העונשין, לפיה מי שפעל מתוך כוונה לסייע לאויב (לרבות ארגון טרור) במלחמתו כנגד ישראל, דינו מיתה או מאסר עולם.

היסטוריית החוק

[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 99 לחוק העונשין נחקק בשנת 1956, כסעיף 9 בחוק לתיקון דיני העונשין (ביטחון המדינה), תשי"ז- 1957, מתוך רצון לענות על הסכנות בפניהן ניצבה המדינה בראשית דרכה. במסגרת הצעת החוק, ביקש המחוקק לאסור על מעשים מהותיים ומשמעותיים שיש בהם כדי לסייע לאויבי ישראל במלחמתם.

בשנת 1979, תוקן החוק ולהגדרת "אויב" המנויה בסעיף הוסף "ארגון מחבלים". מדברי ההסבר להצעת החוק עולה, כי במסגרת התיקון ביקש המחוקק להתאים את החוק למציאות המשתנה המאופיינת בכך שסכנתם של הארגונים העוינים, אף שאינם שייכים למדינה מסוימת, משמעותי, ויש להתאים את הסנקציה הפלילית כהגנה מפני פעילות ארגונים אלה.

תכליתו של הסעיף היא הגנה על המדינה ותושביה וכן יהודים המצויים בארצות אחרות (ככל שפגיעה בהם מטרתה פגיעה בישראל) מפני פעילות המכוונת לפגוע בשלומם, בביטחונם או בנכסיהם, בשל היותם יהודים או בשל היותם אזרחי המדינה או תושביה. עוד מבקש הסעיף להגן על מוסדותיה של המדינה, כלכלתה והתשתיות השונות הקיימות בה מפני פעילות המכוונת לפגיעה בהם.[1]

מסגרת החוק

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבירת סיוע לאויב בעת מלחמה ממוקמת בפרק ז' בחוק העונשין, שעניינו ביטחון המדינה, יחסי חוץ וסודות רשמיים, תחת סימן ב' שעניינו בגידה.

סעיף 99(א) לחוק העונשין קובע כי "מי שעשה, בכוונה לסייע לאויב במלחמתו נגד ישראל, מעשה שיש בו כדי לסייעו לכך, דינו – מיתה או מאסר עולם".

סעיף 91 לחוק העונשין קובע כי "אויב" נחשב לכל "מי שהוא צד לוחם או מקיים מצב מלחמה נגד ישראל או מכריז על עצמו כאחד מאלה, בין שהוכרזה מלחמה ובין שלא הוכרזה, בין שיש פעולות איבה צבאיות ובין שאינן וכן ארגון מחבלים". במסגרת הסעיף נקבע כי ארגון מחבלים הוא כל "ארגון שמטרותיו או פעולותיו מכוונות למיגור המדינה או לפגיעה בביטחונה של המדינה או בביטחון תושביה או ביהודים במדינות אחרות".

יסודות העבירה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגדרת סיוע לאויב

[עריכת קוד מקור | עריכה]

"סיוע לאויב במלחמה", במובנו לפי סעיף 99(א) לחוק העונשין, אינו נדרש להיות מכוון לאויב ספציפי, אלא די במעשה, שעל פי טיבו (על פי מבחן אובייקטיבי) יש בו כדי לסייע לאויב כלשהו במלחמתו בישראל, אף אם לא ניתן לזהות ארגון או מדינה ספציפיים שלהם מוגש הסיוע.[2] נדרש כי המעשה, על פי טיבו, יהיה בו כדי להוות מעשה של סיוע לאויב בזמן מלחמה, בין אם נעשה כמעשה בודד ובין אם נעשה כחלק מפעילות שוטפת במסגרת ארגון מחבלים זה או אחר, או במסגרת פעילות של מדינת אויב.

הוספת "ארגון מחבלים" להגדרת "אויב" נועדה להתמודד עם מציאות ביטחונית על פיה אויבי המדינה אינם דווקא מדינות או גופים בעלי זהות ארגונית מובהקת שההשתייכות אליהם ממוסדת ורשמית. מדובר גם בארגוני מחבלים שאינם ממוסדים, המתאפיינים במידור, והפועלים באמצעות רשתות נמוכות של פעילים, מבלי שניתן לזהות השתייכות רשמית כלשהי לארגון. הסיוע לארגונים מסוג זה יכול להיות באופנים שונים, בין היתר, באמצעות סיוע למטרות האסטרטגיות המובהקות של הארגון, גם בלא יצירת קשר ישיר עם הארגון עצמו.

במקרים בהם לא ניתן להוכיח זיקה של אדם לארגון מחבלים ספציפי, ייעשה שימוש בעבירה זו רק אם קיימת מובהקות ברורה של המעשה כמעשה המסייע לאויב, או המשתלב באסטרטגיה שלו, ולאחר שהוכחה הכוונה לסייע לאויב. דוגמה למעשה אשר מעצם טיבעו יש בו כדי לסייע לארגוני המחבלים ולמטרותיהם, אף ללא הוכחת זיקה לארגון ספציפי, ניתן להביא מעשה המכוון לבצע או לסייע לעריכת פיגוע המוני.

מודעות לסיוע לאויב

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוגע לנסיבה "מעשה..שיש בו כדי לסייעו לכך", קבע היועץ המשפטי לממשלה כי די בקיומו של חשד באשר לטיב המעשה שיש בו כדי לסייע לאויב וקיומו של חשד כי אכן מדובר באויב.[3]

היסוד הנפשי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוגע לכוונה הנדרשת לסייע לאויב, נקבע כי די להוכיח כי הנאשם צפה כאפשרות קרובה לוודאי שמעשהו עלול לסייע לאויב במלחמתו נגד ישראל. אין צורך להוכיח רצון להביא להתממשות התוצאה, אלא רק ציפייה שהמעשה יסייע לאויב כאפשרות קרובה לוודאי. עם זאת, יש להקפיד כי השימוש בחזקה זו יעשה במקרים חריגים.

שיקול דעת בהעמדה לדין

[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש לשמור על התאמה בין חומרת העבירה והסטיגמה שהיא מטילה לבין מאפייני האירוע. לפיכך, העמדה לדין בעבירת הסיוע לאויב בזמן מלחמה תיעשה, דרך כלל, רק אם הוכח כי האירוע הוא בעל עוצמה מספקת להוות מעשה שיש בו כדי לסייע לאויב במלחמתו באופן מהותי.

ככל שהמודעות של הנאשם רחוקה מן המאפיינים הברורים של סיוע לאויב, כך תקטן הנטייה לעשות שימוש בעבירה שבנדון, ותישקל אפשרות קיומה של עבירה מתאימה אחרת. במקרה כזה, כאשר המעשה מגבש עבירה חמורה אחרת, שממילא העונש בגינה יהא עונש חמור, ניתן לוותר על העמדה לדין גם בעבירה של סיוע לאויב במלחמה.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ הנחיות היועץ המשפטי לממשלה, סיוע לאויב במלחמה, 25 באוגוסט 2005
  2. ^ ע"פ 88/172 וענונו נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(3) 265 ,274-275
  3. ^ לאור הכלל של "עצימת עיניים" כאמור בסעיף 120(ג)(1) לחוק העונשין