עונש מוות בישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

עונש מוות הוא אחת מצורות הענישה החמורות ביותר שיכולה החברה להטיל על מבצע עבירה. עונש מוות הוא דוגמה רדיקלית של ענישה גופנית והביצוע שלו מכונה הוצאה להורג. החוק הישראלי מאפשר הוצאה להורג של מורשעים בעבירות מעטות. בשלושים שנות המנדט הבריטי מומש העונש יותר מ-150 פעמים, אך במדינת ישראל מומש העונש רק פעמיים.

בזמן המנדט הבריטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגרדום בכלא הבריטי בירושלים

בזמן המנדט הבריטי היה עונש המוות עונש חובה על עבירת רצח, והיה עונש אפשרי על עבירות ביטחוניות (כולל נשיאת נשק ללא היתר). ערבים רבים הוצאו להורג, בפרט בתקופת המרד הערבי הגדול במהלכו נתלו כמאה חמישים ערבים[1]. שמונה אסירים יהודים, אנשי המחתרות, הוצאו להורג על עבירות הקשורות במאבק בשלטון הבריטי. איש מהם לא הורשע ברצח או בהריגה, אלא בהחזקת נשק, בירי ועוד (שמונה אלה נמנים עם 12 עולי הגרדום).

חריג לעניין זה היה שוטר עברי בתקופת המנדט, מרדכי שוורץ, שהורשע בשנת 1938 ברצח שותפו הערבי לאוהל. בעת חקירתו במשטרה ובמהלך משפטו טען שוורץ כי הייתה זאת תאונה, אך התביעה טענה כי ביקש לנקום את מותם של יהודים בידי ערבים בזמן המאורעות ובמיוחד את מותם של דניאל סטניצקי ואיסר טנקוס ממושב כרכור ב-30 ביולי 1937. גרסתו לא נתקבלה על דעת השופטים ושוורץ נדון למוות והוצא להורג.

בשנים 1948–1954[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר קום המדינה ועד לשנת 1954 חל במדינת ישראל עונש מוות מכוח פקודת החוק הפלילי, 1936, המנדטורית אשר המשיכה לחול בישראל על פי פקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח-1948, שבה נקבע המשך תחולתם של חוקי המנדט הבריטי, כל עוד לא הוחלפו בחוקים ישראליים.

ביוני 1948 הוצא להורג מאיר טוביאנסקי לאחר שנשפט במשפט צבאי מהיר ובלתי חוקי. בהמשך טוהר שמו של טוביאנסקי, והאחראים להוצאה להורג נשפטו.

ב-10 בנובמבר 1949 אישר בית המשפט לערעורים את פסקי דין מוות הראשונים, שהוצאו על ידי בית משפט ישראלי מאז הקמת המדינה. שני הנידונים למוות היו מוחמד אחמד קנדיל ואחמד עבדול והאב אל קוטה[2] מחיפה, שהורשעו ברצח סוחר סיגריות בשוק השחור ונידונו למוות בתלייה[3]. גזר דין זה לא בוצע, שכן הנשיא חיים ויצמן המיר עונש זה בעונש של מאסר עולם, בשל התנגדותו העקרונית לעונש מוות[4]. ב-23 בנובמבר 1950 גזר בית המשפט המחוזי בתל אביב עונש מוות על דוד יעקובוביץ, לאחר שמצא אותו אשם ברצח בגן מאיר בתל אביב. גזר דין זה לא בוצע לאחר שבית המשפט העליון המיר את ההרשעה ברצח בהרשעה בהריגה.

ב-4 בינואר 1951 דן בית המשפט המחוזי למוות קאפו יהודי בשם יחזקאל אינגסטר. הוא הורשע במעשי פשע נגד האנושות והתעללות בעצירים יהודים במסגרת תפקידו כאחראי בלוק במחנות משנה (גריידיץ, פאולבריק ורייכנבך) של מחנה גרוס-רוזן[5]. אינגסטר היה הראשון שנידון למוות על פי חוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם. עונש זה הומר ב-7 באפריל 1952 בערעור לבית המשפט העליון למאסר בפועל של שנתיים. אינגסטר שוחרר ממאסרו ב-26 ביוני 1952 מטעמי בריאות, בהתאם לצו שר המשטרה מיום 23 ביוני 1952. זמן קצר לאחר שחרורו מת אינגסטר ממחלת הסוכרת, שממנה סבל.

בתחילת שנות ה-50 הורשע יעקב מזרחי בשני מעשי רצח - רצח יצחק לוי ורצח חיים הנדלר - ונגזר עליו מוות בתלייה; בספטמבר 1953 הוקל עונשו על ידי נשיא המדינה יצחק בן-צבי, למאסר עולם.

ב-29 במאי 1951 חנן הנשיא 6 נידונים למוות לאחר שערעורים שהגישו נדחו[6].

ב-2 בדצמבר 1953 נידון למוות אליהו גולדברג באשמת רצח, לאחר שש שנים יצא לחופשי לאחר שקיבל חנינה מנשיא המדינה[7].

נאשמים נוספים נידונו למוות בגין עבירות פליליות אך עונשם לא יצא אל הפועל לאור המתנה לכנסת להחלטתה בדבר החקיקה הראויה[8]. כבר בדצמבר 1948 הוחלט שפסקי דין מוות יעוכבו עד להחלטה עקרונית של מועצת המדינה.

ביטול עונש המוות על רצח (1954)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביולי 1949 הועלתה לראשונה מטעם הממשלה הצעת "חוק ביטול עונש מוות", והמרתו בעונש מאסר עולם. גם בהצעה הראשונית הביטול לא היה גורף: "על אף האמור בחוק זה, אדם שיצא חייב בדין על עבירת בגידה שנעברה בשעת חירום, יהיה צפוי לעונש מוות" (סעיף 3א)[9]. ביולי 1950 הניח שר המשפטים פנחס רוזן את הצעת החוק על שולחן הכנסת. קדמה לכך ועדת מומחים שהוקמה על ידי הממשלה בנושא. הוועדה צידדה בהחזקתו של עונש המוות, תוך הגבלת תחולתו. שר המשפטים דחה את המלצותיה[10].

ב-16 בינואר 1954 חוקקה הכנסת את החוק לתיקון דיני העונשין (ביטול עונש מוות על רצח), תשי"ד-1954[11]. החוק התקבל לאחר דיונים ממושכים בכנסת, שנערכו שלא על בסיס מפלגתי, כאשר נימוקי הביטול היו מבוססים על המסורת היהודית, על שיקולי מוסר כלל אנושיים ועל מיעוט ההרתעה שבעונש המוות. עד לביטול עונש המוות על רצח, כל עוד התנהל דיון ציבורי והליכי חקיקה לביטולו, עוכב ביצוע גזר דין המוות שהוטל בפרק זמן זה על פחות מעשרה מורשעים.

עונשי מוות לנאצים ולעוזריהם[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדולף אייכמן במשפטו (1962)

ב-31 במאי 1962 הוצא להורג הפושע הנאצי אדולף אייכמן על פי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם. ערעורו של אייכמן על הרשעתו ברצח העם היהודי בשואה נדחה על ידי בית המשפט העליון, ונשיא המדינה, יצחק בן-צבי, דחה את בקשתו לחנינה. אייכמן הוצא להורג בתלייה בכלא רמלה.

האוקראיני ג'ון איוואן דמיאניוק נדון אף הוא למוות בישראל. דמיאניוק, שהוסגר לישראל מארצות הברית על חלקו בהשמדת היהודים במחנה ההשמדה טרבלינקה בתקופת השואה, עמד למשפט שארך כשלוש שנים, החל מחודש פברואר 1987. לאחר שהורשע כ"איוואן האיום" בפשעי מלחמה ונידון למוות על ידי בית המשפט המחוזי, ערער דמיאניוק לבית המשפט העליון, ושם נתקבל ערעורו, לאחר קרוב לשבע שנים שבהן היה עצור. בית המשפט העליון לא הטיל ספק כי המדובר באדם ששימש בתפקיד ואכמן, אך קבע כי לא הוכח מעבר לכל ספק סביר כי המדובר ב"איוואן האיום מטרבלינקה". דמיאניוק גורש מישראל ב-21 בספטמבר 1993.

עמדת המשפט הישראלי בנושא עונש מוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי המשפט בישראל כיום, לפי חוק בתי המשפט (עבירות שענשן מוות), תשכ"א-1961, כל עבירה שעונשה מוות תידון בבית משפט מחוזי בהרכב של שלושה שופטים, שאחד מהם שופט של בית המשפט העליון, והעבירות שבית משפט אזרחי במדינת ישראל יכול להטיל עליהן עונש מוות (בעבר בוצע בתלייה [12][13]) הן:

עונשי מוות בחוק השיפוט הצבאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי סעיף 21(7) לחוק השיפוט הצבאי, רשאי בית דין צבאי להטיל עונש מוות. לפי סעיף 43 יכול בית הדין לגזור גזר דין מוות על חייל שבגד, עזב את המערכה, סייע לאויב או מסר לו מידע ובלבד שמעשה כזה נעשה בתקופת לחימה. לפי סעיף 493(א) לחוק עונש המוות יבוצע בירייה.

בתי משפט צבאיים דנו למוות מחבלים אך פסקי הדין הומרו למאסרי עולם על ידי הרמטכ"ל. הראשונים[14] היו שלושה אנשי פדאיון שנתפסו בתקריות שונות ב-1956 ועונשם הומר למאסר עולם ב-1957[15]. יותר משמונה שנים לאחר מכן, נגזר עונש מוות על מחמוד חיג'אזי שהורשע ביוני 1965 בהסתננות ונשיאת נשק. בעקבות ערעור לבית הדין הצבאי לערעורים קויים משפט חדש בו נקבע עונשו ל-30 שנות מאסר. הוא שוחרר בפברואר 1971 כנגד השבתו לישראל של שומר ממטולה שנחטף על ידי מחבלים ללבנון.

בין 1967 ל-1989 גזרו בתי משפט צבאיים עונשי מוות בלפחות שמונה מקרים, וכולם הומתקו בערעור למאסרי עולם[16].

בשנות ה-90 נשפט נאשם בשם בדארנה בבית המשפט הצבאי בג'נין לעונש מוות, בעקבות מעורבותו בתכנון וביצוע שני פיגועי התאבדות בתחנה המרכזית בחדרה ובעפולה. על פי החקיקה באזור יהודה ושומרון, הוגש ערעור אוטומטי לבית המשפט הצבאי לערעורים וזה ביטל את ההרשעה והחזיר את התיק לדיון מחודש, במסגרתו נדון הנאשם למאסרי עולם. הוא שוחרר בעסקת שליט. בשנת 2003 בקשו שניים משופטי ראאד שייח', שוטר פלסטיני שהורשע ברצח שני חיילי המילואים הישראלים בלינץ' ברמאללה, להטיל עליו עונש מוות, אולם לשם כך דרושה הכרעה פה אחד, והשופטת השלישית התנגדה, ועל כן הושתו עליו שני מאסרי עולם. מאז לא דרשה התביעה הצבאית עונש מוות למחבלים, אף במקרים שספגה על כך ביקורת ציבורית[17]. בעת מתן גזר הדין במשפטו של רוצח בני משפחת סלומון בחלמיש סבר אחד משופטי ההרכב בדעת מיעוט כי יש להטיל על המחבל עונש מוות[18].

בינואר 2018 עברה בכנסת בקריאה טרומית הצעת "חוק עונש מוות למחבלים", לפיה עונש מוות שבית דין צבאי רשאי להטיל על מי שהורשע ברצח בנסיבות של מעשה טרור לא ידרוש הסכמה פה אחד, וגם בתי משפט אזרחיים יוכלו לגזור עונש מוות[19][20].להצעה לא נמצא רוב קואליציוני והיא נדחתה על ידי ועדת החוקה, חוק ומשפט[21].

החלטות ממשלה ומדיניות משפטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוקטובר 1967 החליטה הממשלה "להורות ליועץ המשפטי לממשלה ולפרקליט הצבאי הראשי כי הפרקליטים והתובעים הצבאיים המופיעים בבתי המשפט ובבתי דין צבאיים, יודיעו בקשר לגזר הדין, שאינם דורשים עונש מוות על הנידונים". עם זאת, עמדת המדינה אינה מחייבת את בתי המשפט, שבמקרים אחדים בכל זאת גזרו עונשי מוות, שלא בוצעו. בפברואר 1976 הסמיכה הממשלה ועדה סודית שמינה ראש הממשלה, להתיר לתובע הצבאי לדרוש עונש מוות בפני בית הדין הצבאי. בהחלטה משנת 1979 נקבע שהתביעה הצבאית תהיה רשאית לדרוש עונש מוות בפני בית הדין הצבאי, בתיאום עם היועץ המשפטי לממשלה והגורמים המדיניים. ולאחרונה, בשנת 1985 סוכם בין שר הביטחון, היועץ המשפטי לממשלה ושר המשפטים, שתינתן לתביעה הצבאית בעניין זה "יד חופשית". גם מאז סיכום זה התביעה הצבאית נמנעת מלדרוש עונשי מוות[22].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ גילי חסקין, מאורעות תרצ"ח - השלב השני של המרד הערבי הגדול
  2. ^ ע"פ 38/49 קנדיל ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ב 813.
  3. ^ תום שגב, 1949 : הישראלים הראשונים, עמ' 292, הערה.
  4. ^ שאול הון, "מיתת-תליה" - חודש הסעיף שבוטל, מעריב, 17 בפברואר 1961
  5. ^ פסק דין מוות ראשון נגד קאפו, דבר, 6 בינואר 1952
  6. ^ הנשיא החליט להמיר במאסר את פס"ד של הנדונים למוות, על המשמר, 31 במאי 1951
  7. ^ שאול הון, הנידון למוות -שוחרר מהכלא, מעריב, 18 במרץ 1959
  8. ^ שאול רוזנפלד, שבעה הלובשים אדומים, מעריב, 25 ביולי 1950
  9. ^ "הממשלה מציעה ביטול עונש מוות, "הארץ", 12 ביולי 1949
  10. ^ "החל הדיון בחוק ביטול עונש המוות", "הארץ", 4 ביולי 1950
  11. ^ ליטל לוין, היום לפני 56 שנה / הנידונים למוות הסירו את בגדיהם האדומים, באתר הארץ, 16 בפברואר 2010
  12. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:צ-מאמר

    פרמטרי חובה [ מחבר ] חסרים
    , חוק לתיקון דיני העונשין (דרכי ענישה), תשי"ד­1954
  13. ^ חוק בתי המשפט (עבירות שענשן מוות) – ויקיטקסט, he.wikisource.org
  14. ^ י. דנדור עו"ד, פסק דין מוות ראשון, דבר, 11 באפריל 1956
  15. ^ שאול הון, הומתק דין מוות של 3 פדאין, מעריב, 2 במאי 1957
  16. ^ עו"ד ירון אונגר, "עונש המוות – רקע תאורטי וסקירה משווה", הלשכה המשפטית של הכנסת, כ"ב בכסליו התשע"ד, 2013 בנובמבר 25, עמ' 32
  17. ^ ניר הר-זהב, התביעה לא תבקש עונש מוות, באתר ערוץ 7, 4 באוקטובר 2011
  18. ^ עופר חדד, "עונש מוות ראוי לו, צריך להרתיע", "החדשות, 15 בפברואר 2018
  19. ^ מורן אזולאי, ברוב זעום: חוק עונש מוות למחבלים אושר בטרומית, באתר ynet, 3 בינואר 2018
  20. ^ הצעת חוק העונשין (תיקון - גזר דין עונש מוות למורשע ברצח בנסיבות טרור), התשע"ח-2017, main.knesset.gov.il
  21. ^ ועדת החוקה בדיון ראשון סוער על חוק עונש מוות למחבלים, באתר הכנסת, ‏14 בנובמבר 2018.
  22. ^ עו"ד ירון אונגר, "עונש המוות – רקע תאורטי וסקירה משווה", הלשכה המשפטית של הכנסת, כ"ב בכסליו התשע"ד, 2013 בנובמבר 25, עמ' 31-30