סכסוך סיאצ'ן

סכסוך סיאצ'ן
מפה של חבל קשמיר ואזור קרחון סיאצ'ן
מפה של חבל קשמיר ואזור קרחון סיאצ'ן
מערכה: הסכסוך על חבל קשמיר
תאריכי הסכסוך 13 באפריל 198425 בנובמבר 2003 (19 שנים)
מקום קרחון סיאצ'ן, חבל קשמיר
קואורדינטות 35°28′02″N 77°03′00″E / 35.46722222°N 77.05°E / 35.46722222; 77.05
תוצאה ניצחון הודי
שינויים בטריטוריות הודו תפסה שטח של 2,500 קמ"ר
הצדדים הלוחמים

הודוהודו הודו

פקיסטןפקיסטן פקיסטן

מפקדים
כוחות

יותר מ-3,000 חיילים

כ-3,000 חיילים

אבדות

36 נפגעים בקרבות הראשונים
1,100 הרוגים בכל התקופה

200 נפגעים בקרבות הראשונים

לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

סכסוך סיאצ'ן (Siachen conflict, מכונה לעיתים מלחמת סיאצ'ן) הוא סכסוך צבאי בין הודו לפקיסטן על אזור קרחון סיאצ'ן שבחבל קשמיר.

קו הגבול בין המדינות באזור סיאצ'ן מעולם לא הוגדר במדויק, מתוך הנחה שאף מדינה לא מעוניינת באזור הקשה והמרוחק. הסכסוך הצבאי בין הצדדים החל ב-13 באפריל 1984 כאשר הודו יצאה למבצע מגדוט, ובמסגרתו כבשה את קרחון סיאצ'ן ואת המעברים החשובים בקרחון. לאורך השנים אירעו מספר תקריות וקרבות נוספים בין הצדדים.

הסכסוך הסתיים כעבור 19 שנה, בהסכם הפסקת אש שנכנס לתוקף בשנת 2003. שני הצדדים ממשיכים להחזיק כוחות באזור, בגבהים של מעל 6,000 מטרים, והאזור נחשב לשדה המערכה הגבוה בעולם. התנאים הקשים בשל ההרים הגבוהים ומזג האוויר הקשה באזור גרמו לאורך השנים למותם של חיילים רבים משני הצדדים, רובם במפולות שלגים. מרבית החיילים שנהרגו בקרחון סיאצ'ן (לפי חלק ההערכות עד 97% מהחיילים שנהרגו) נפגעו כתוצאה מפגעי מזג האוויר.

שני הצדדים מוציאים מיליוני דולרים מדי שנה בעבור החזקת הכוחות באזור. הסכסוך נחשב בעיני רבים סכסוך מיותר, שאינו משרת מטרות צבאיות או פוליטיות.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

אזור סיאצ'ן במפת האו"ם.קו הגבול מסתיים בנקודה NJ9842.

קו הגבול בין הודו לפקיסטן באזור קרחון סיאצ'ן מעולם לא הוגדר באופן ברור. בהסכם קראצ'י משנת 1949, לאחר מלחמת הודו-פקיסטן הראשונה, נקבע קו הפסקת האש עד נקודה NJ9842, למרגלות קרחון סיאצ'ן. לאחר מלחמת הודו-פקיסטן השלישית, בהסכם סימלה בשנת 1972, הפך קו הפסקת האש לקו השליטה, וגם בו לא הוגדר הגבול צפונית לנקודה NJ9842. אנשי האו"ם הניחו שני הצדדים אינם מעוניינים בקרחון בשל היותו אזור מרוחק ובעל תנאי מזג אוויר קשים, ולכן לא צפויים עימותים אודות השליטה באזור.

לאורך שנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 נשלחו משלחות חקר מטעם הודו ופקיסטן לאזור קרחון סיאצ'ן.

שינוי קו הגבול[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1968 נדרשה סוכנות המיפוי הצבאית של ארצות הברית (כיום חלק מהסוכנות הלאומית למודיעין חזותי וגאוגרפי) לסוגיית סימון קו הגבול באזור. מסיבות שאינן ברורות לגמרי הוחלט בסוכנות להמשיך את הגבול בין הודו ופקסיטן מנקודה NJ9842 בקו ישר לכיוון צפון-מזרח, עד למעבר קארקוראם (בגבול הודו-סין), באופן שהותיר את קרחון סיאצ'ן בשטח פקיסטן. אף כי ההחלטה האמריקאית נשמרה בסודיות, קו הגבול החדש הופיע במפות רשמיות של ארצות הברית ובהמשך גם במפות של פקיסטן. בהודו נחשב הקו החדש כטעות ולא יוחסה לכך חשיבות רבה.

החל משנות ה-70, בעקבות השינוי בקו הגבול, החלה ממשלת פקיסטן לחלק אישורי טיפוס למשלחות לאזור הקרחון, כחלק מטענותיה לבעלות על האזור.

בשנת 1977 גילה הקולונל ההודי נרינדר קומאר (Narendra Kumar) את השינוי במפות הרשמיות. באותה שנה יצא קומאר בראש משלחת הודית שכללה 70 אנשים לאזור הקרחון. המשלחת טיפסה לכמה פסגות באזור ותמונות מהמסע התפרסמו בהודו בצורה נרחבת.

הפעולות הצבאיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבצע מגדוט[עריכת קוד מקור | עריכה]

הידיעות על המשלחת ההודית לאזור סיאצ'ן הגיעו לפקיסטן, שתבעה בעלות על האזור בהתאם לקו הגבול החדש, כפי ששורטט במפות רשמיות של ארצות הברית. ב-1983 החל צבא פקיסטן לתכנן מהלך צבאי במסגרתו ישלחו חיילים לאזור ויאבטחו מספר מעברים בקרחון.

ידיעות על התכנון הפקיסטני הגיעו להודו, וצבא הודו החל לתכנן מבצע משלו. חיילים הודים נשלחו לאנטארקטיקה כדי להתרגל לתנאים השוררים בקרחון סיאצ'ן. ב-13 באפריל 1984 יצאו כוחות מצבא הודו למבצע מגדוט (על שם הפואמה "שליח העננים", Meghadūta, של המשורר ההודי קאלידאסה), ארבעה ימים לפני המבצע הפקיסטני לאותו אזור, שתוכנן ל-17 באפריל. הכוחות ההודים נשלחו לקרחון במטרה להקדים את הכוחות הפקיסטנים. מטוסי תובלה ומסוקים מחיל האוויר ההודי סייעו בהעברת כוחות ואספקה לאזור. הכוחות ההודים תפסו באותו היום את מעבר ההרים בילפונד לה (Bilafond La) ובהמשך תפסו מעבר נוסף (Sia La) ואת הפסגות ברכס סלטורו (Saltoro Ridge), ממערב לקרחון סיאצ'ן. משהגיעו הכוחות הפקיסטנים להרים ב-25 באפריל כבר היו הכוחות ההודים מחופרים עם כ-300 חיילים בפסגות ובמעברים החשובים באזור. בקרבות שהתפתחו לא הצליחו הכוחות הפקיסטנים לדחוק את ההודים ונאלצו להיערך במורדות המערביים של רכס סלטורו.

בעקבות המבצע תפסה הודו שטח של כ-2,550 קמ"ר. שני הצדדים נאחזו בעמדותיהם והחלו לבנות מוצבי קבע.

המשך השהות בקרחון סיאצ'ן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות מבצע מגדוט המשיך צבא הודו להחזיק ביתרון טקטי על כוחות צבא פקיסטן, כשהוא מחזיק במרבית הפסגות ומעברי ההרים החשובים ממערב לקרחון סיאצ'ן. שני הצבאות המשיכו להחזיק כוחות על הקרחון, על אף התנאים הקשים.

באפריל 1986 הצליחה פקיסטן לתפוס פסגה בגובה 6,200 מטרים באזור בילפונד לה, ומשם השקיפו על צבא הודו שנמצא בקרחון. באפריל 1987 תקפו חיילי פקיסטן עמדות הודיות אחרות באזור. בתגובה יצא צבא הודו למבצע רג'יב ב-23 ביוני 1987, כדי לכבוש את הפסגה מידי פקיסטן. כוחות הודים ניסו להעפיל לפסגה במשך מספר לילות, ונהדפו באש מכונות הירייה של הכוחות הפקיסטנים המחופרים. ב-26 ביוני היו בפסגה 7–17 חיילים פקיסטנים ותחמושתם החלה לאזול. כוחות הודים תקפו את הפסגה שוב בשעות הבוקר, והפעם הצליחו לכבוש אותה לאחר קרב שכלל גם קרבות פנים אל פנים. בספטמבר 1987 ניסה צבא פקיסטן לתפוס מחדש את הפסגה, ללא הצלחה.

גם בשנים הבאות אירעו מספר אירועי לחימה בניסיון לתפוס פסגות שונות באזור וכן ניסיונות תקיפה של עמדות צבאיות. בשל תנאי האקלים והשטח הקשים נהדפו מרבית ההתקפות ולאורך השנים לא היו שינויים משמעותיים בקו החזית. כל אחד מהצדדים החזיק בקרחון כ-3,000 חיילים. בתנאים הקשים איבדו הצדדים יותר חיילים עקב פגעי מזג האוויר מאשר בלחימה.

דגל פקיסטן מעל מפולת השלג שהביאה למותם של 140 בני אדם בשנת 2012

בשנת 2003 חתמו הודו ופקיסטן על הסכם הפסקת אש. למרות הפסקת האש המשיכו שני הצדדים להחזיק כוחות צבאיים לאורך קו המגע בקרחון. למרות מספר תקריות בין הצבאות נשמר השקט היחסי באזור. מדי שנה נהרגים חיילים הודים ופקיסטנים כתוצאה ממפולות שלגים. מפולת השלגים הקטלנית ביותר באזור אירעה באפריל 2012, אז נהרגו 129 חיילים פקיסטנים ו-11 אזרחים כתוצאה ממפולת שלגים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]