סרטי יאקוזה
סרטי יאקוזה (ביפנית: ヤクザ映画) הם סוגה קולנועית יפנית פופולרית שעוסקת בחייהם ומעשיהם של היאקוזה, המכונה גם המאפיה היפנית.
רקע וסגנון[עריכת קוד מקור | עריכה]
סרטי היאקוזה היו פופולרים במיוחד בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה שהתאפיינה בהתפתחות מרשימה של המודרניזציה כמו גם חדירתה של תרבות המערב וגם תקופת המיתון האחרונה, שהייתה תקופה של חששות לגבי עתידה של יפן. על המצע הלא-בטוח של שתי תקופות אלו צמחו סרטי היאקוזה אשר טיפחו מיתוס של אנשי המאפיה שהופכים מאנשי פשע לדמות הרואית, ממשיכת דרכם של הסמוראים, שריד אחרון מן המאמינים בערכי יפן הטהורים, החיה בהתרסה בשולי החברה ונאבקת בחברה המודרנית ביפן. הסרטים טיפחו מיתוס של דמות אידיאלית המגינה על החברה מנוכלים וזרים, זרים במקרה זה מתייחס בעיקר על חיילים אמריקאים המוצגים כפרועים במיוחד. למעשה, את המיתוס ההירואי הזה של גיבורי מאפיה בעלי ערכים ועקרונות, טיפחו אנשי המאפיה בעצמם, בעזרתם של סופרים פופולרים.[1]
הסרטים היו נפוצים במיוחד בתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה, כשסרטי הסמוראים החלו להראות מיושנים ורשמיים מדי, והיוו תחליף מודרני לדמות הסמוראי מן העבר.
נינקיו אייגה[עריכת קוד מקור | עריכה]
נינקיו אייגה, או "סרטי אבירים" היו הסוג הראשון של סרטי היאקוזה. רובם הופקו על ידי טואי, בשנות ה-60. גיבור הסרט, לבוש תמיד קימונו, מוצג כדמות נערצת החיה שלא במסגרת החוק וקרועה בין הערכים הסותרים של חובתה ורגשותיה האישיים.
Jitsuroku eiga[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנות ה-70, זן חדש של סרטי יאזוקה הופיע: סדרות ה-Jitsuroku, או דוקודרמה. סרטים אלו התבססו על סיפורים אמיתיים, וצולמו בסגנון דקומנטרי, עם מצלמת וידאו ידנית. הסגנון הזה היה פופולרי למדי.
אחריתו של הז'אנר[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנות ה-90 ירדה הפופולריות של ז'אנר זה. נכון לתחילתם של שנות האלפיים, רובם מיוצרים בסגנון סרטי ניצול - תקציב נמוך ודגש על מהירות ההפקה. יוצא מן הכלל הם סרטיו המוערכים של טקאשי קיטאנו, אשר סרטי היאזוקה שלו מוכרים ברחבי תבל.