פוסט בופ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הפוסט-בופ הוא הסגנון המרכזי של הג'אז בשנות ה-50 המאוחרות ושנות ה-60. הזרם צמח מתוך המורשת האדירה שהנחיל הסקספוניסט צ'ארלי פרקר, הבי בופ, ומכאן שמו - פוסט-בופ (בעברית, אחרי או מעבר לבופ).

בשנות ה-50 התחושה בקרב עולם המוזיקה הייתה שהביבופ של פרקר המבוסס לרוב על אותו מהלך הרמוני, מאלתורים המבוססים על אותם פראזות ריטמיות וצלילי מתח דומים, מוצה עד תומו. באותו זמן הביבופ כבר היה בתהליך דעיכה עמוק, כאשר הסגנון השלט בג'אז היה ההארד-בופ שאפשר לראותו כהמשך ישיר של הביבופ והוא משתמש באותם עקרונות הרמוניים ומלודיים בדרך כלל, בשילוב השפעות מגוספל ובלוז. מוזיקאים רבים, ביניהם מיילס דיוויס, ווין שורטר, ביל אוואנס ועוד, ביקשו לנסות שילובים הרמוניים מורכבים יותר, והחלו מתייחסים לאלתור ממקום אחר לגמרי - במקום לשים דגש על צלילים מסוימים לדרגות מסוימות בסולם, החלו חושבים בצורה קווית יותר, מלודית, והעיזו לברוח מהצלילים "המתבקשים" שתבע הביבופ.

עידן הפוסט בופ התברך גם במגוון עצום של מוזיקאים צעירים מוכשרים באופן יוצא דופן, כאשר ביניהם רון קרטר, קית' ג'ארת, הרבי הנקוק, ווין שורטר, צ'יק קוריאה, וכן מוזיקאים אירופאים - פלה דניאלסון, מישל פטרוצ'יאני ועוד.

הזרם החדש והמהפכני היווה פתיחת דלת ל"פורענות" מוזיקלית שלא הייתה מתאפשרת בלעדיו. נסיונות מוזקליים שהתפתחו לסגנונות של ממש - הפרי ג'אז, פיוז'ן, פרוגרסיב ביג בנד, ג'אז אוונגארד ועוד.

P music.svg ערך זה הוא קצרמר בנושא מוזיקה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.