הרמוניה

הַרְמוֹנְיָה (בעברית: תֹּאַם) במוזיקה היא ביטוי אחד של עיקרון תאורטי כללי של התאמה: שילוב של חלקים מגוונים לשלם, כך שגם החלקים וגם השלם מתחזקים הדדית. במוזיקה, התופעה מבטאת שילוב של תווים שונים המנוגנים או המושרים בו זמנית, המפיק תלכיד אקוסטי (צליל) מוזיקלי נעים. האפקט הנעים של ההרמוניה מהווה אתגר מדעי תאורטי פילוסופי, אמנותי, פיזיקלי ו פסיכויכופיזי בעיקר בגלל היותו אפקט גשטלטי בו התוצאה גדולה מסך חלקיה. אובייקטים הרמוניים כגון אקורדים, מרקמים וטונאליות מזוהים, מוגדרים ומסווגים בפיתוח התיאוריות הללו. המושג הרמוניה כולל ממד "אנכי" (מרחב תדרים) וממד "אופקי" (מרחב זמן). בין גובהם של כל שני צלילים נוצר יחס תדירויות מסוים, שנקרא מרווח הרמוני כך שהמונח הרמוניה חופף במידה מסוימת למושג המוזיקלי מלודיה.

מקור המונח

מקור המונח הוא מהמילה היוונית Αρμονία, שפירושה "צירוף". במיתולוגיה היוונית המאוחרת קיימת אנקדוטה למקור השם עצמו: הרמוניה הוא שם בתה של אלת התואם, הרומנטיקה והמיניות אפרודיטה, שהרתה לארס, אל המלחמה והרוע (המסמל גם אי סיפוק ושאיפה בלתי ניתנת לריסון) ובעל ההיבריס הגדול ביותר, ובתם של שני האלים הללו מסמלת השלמה של שני הפכים קיצוניים זה את זה.

הרמוניה במוזיקה

כאשר שני צלילים שוני-גובה מושמעים בו-זמנית, נוצר ביניהם מרווח הרמוני.

שילוב של שלושה צלילים או יותר המושמעים יחד נקרא אקורד.

כמעט בכל סוגי המוזיקה המערבית והתקופות, האקורדים העיקריים בשימוש מורכבים מטרצות דהיינו רווח של טון וחצי או שני טונים, ועל פי סדר הטרצות המרכיבות כל אקורד נקבע סוגו: אקורד מז'ור – טרצה גדולה-שני טונים ומעליה קטנה-טון וחצי. אקורד מינור – טרצה קטנה ומעליה גדולה, אקורד מוקטן – טרצה קטנה ומעליה קטנה ואקורד מוגדל – טרצה גדולה ומעליה גדולה. אקורד שבין הצליל התחתון שלו לצליל העליון יש מרווח של קווינטה (חיבור של שתי טרצות) כלשהי (זכה, מוקטנת או מוגדלת) הוא אקורד משולש.

ההרמוניה האקורדים בפרט, משמשים לניהול המתח, העניין וההתפתחות במוזיקה: מיקום האקורד על דרגות הסולם קובע את אופיו ביחס לאקורדים האחרים בסולם: אקורד הטוניקה (על הצליל היסודי של הסולם) משמש לביטוי יציבות, רגיעה או פתרון במוזיקה. אקורד הדומיננטה (על הצליל החמישי ברוב הסולמות) משמש לביטוי מתח או שאלה, אשר נפתרים לרוב על ידי חזרה לאקורד הטוניקה, דבר המתרחש לרוב בקדנצות, בסיומי פסקאות, פרקים או יצירות.

לעיתים קרובות נעשה שימוש באקורדים מסוימים (מלבד הדומיננטה) או ברצף מסוים של אקורדים כדי ליצור אצל המאזין תחושת מתח, הדורשת פתרון. לאחר מכן נעשה שימוש ברצף אחר של אקורדים כדי להוביל אל הרגיעה והפתרון שמשרה אקורד הטוניקה. היפוכי האקורדים נועדו לשנות את מידת היציבות שלהם או על מנת שקו הבס יהיה מלודי.

קיימות מספר גישות לכתיבת הרמוניה, והגישות השתנו במהלך השנים. בימי הביניים ובהמשך בתקופת הרנסאנס נכתבה המוזיקה בקווים, אם מקבילים (אורגנום) ואם עצמאיים (קונטרפונקט), כאשר לכל צליל יש צליל מקביל לו (פירוש המילה הוא נקודה מול נקודה) במספר קולות. הקווים יצרו ביניהם מהלכים הרמוניים, שנוצרו בהתאם לכללים ברורים ומחמירים (קווינטות מקבילות, שהיו פופולריות בימי הביניים, יצאו לחלוטין משימוש עד סוף תקופת הרנסאנס, למעט מקרים מיוחדים).

בתקופת הבארוק פיתח המלחין יוהאן סבסטיאן באך גישה חדשנית (לאותה תקופה) לליווי. הוא השתמש בטריאדים ובאקורדים מרובעים בדרך כלל, והוליך את הקולות ביניהם, גם כאן לפי כללים קבועים ומפורשים. חריגה מכללים אלה יכולה להופיע בתווים זרים לאקורד, המופיעים כצלילי קישוט (פיגורטיביים) ומאפשרים גמישות מסוימת בהירמון. דוגמה לכך אפשר למצוא בכוראלים של באך, שנכתבו בדרך כלל למלודיה קיימת בסופרן (הקול העליון) או מעל בס ממוספר, שהורה על האקורדים שצריכים לבוא מעל כל צליל. במקרים מסוימים, כתב באך הרמוניה לאותו קו סופרן בסולמות שונים ובמהלכי אקורדים שונים. כפי שאפשר לראות בספר הכוראלים השלם. כוראלים הנקראים באותו שם הם בעלי סופרן זהה והרמוניה שונה. ההבדל בין הקונטרפונקט של המוטט להרמוניה של הכוראל הוא, שבמוטט יוצרים הקווים המלודיים את ההרמוניות ביניהם ואילו בכוראל, האקורדים המצטרפים זה לזה יוצרים קווים מלודיים בקולות השונים.

במודל ההרמוני הנ"ל השתמשו במוזיקה הקלאסית ובסגנונות ספציפיים של מוזיקה ממשיכים גם כיום להשתמש בו. היום אנו קוראים להרמוניה כזו הרמוניה טונאלית פונקציונלית. ההרמוניה האטונאלית שונה מיסודה, כיוון שאינה מתחשבת בטונאליות המוכרת של הסולמות, אלא בשיטה הדודקאפונית של שנים-עשר טונים שווים בערכם או ב"שורה". מוזיקה בשיטות אלה משתמשת באקורדים מרובי צלילים ובכללים שונים לגמרי מאלה של ההרמוניה הטונאלית הקלאסית.

הגישה להרמוניה השתנתה עם הדורות, ומה שנחשב בעבר לאקורד דיסוננטי צורם, התקבל בדורות הבאים כסביר, ואף דרוש לאוזן המודרנית יותר.

אף כי הרמוניה היא תולדה של השמעת שני צלילים או יותר בבת אחת, אפשר ליצור תחושה הרמונית בקו יחיד, וראיה לכך יצירות רבות מתקופת הבארוק, שנכתבו לכלי מיתרים סולו, וגם אם הצלילים הכפולים נדירים בהן, בכל זאת קיימת בהן תחושה מלאה של הרמוניה.

סוגים של מהלכים הרמוניים

בספרו "Structural Functions of Harmony", ארנולד שנברג מחלק את סוגי המהלכים ההרמונים לשלושה, לפי המרווח שקיים בין דרגות האקורדים. מהלכים אלו אומצו על ידי פרופסור יצחק סדאי בספרו Harmony in its Systemic and Phenomenological Aspects:

• תנועה הרמונית חזקה (Dynamic) – התנועה הנפוצה ביותר בהרמוניה פונקציונלית. מהלך של קוורטה בעליה או טרצה בירידה (שווה ערך סקסטה בעלייה או קווינטה בירידה).

למשל בסולם דו מז'ור: דו מז'ור – פה מז'ור (קוורטה עולה); דו מז'ור – לה מינור (טרצה יורדת).

• תנועה הרמונית חלשה (Static) – מהלך של טרצה בעליה או קוורטה בירידה (שווה ערך לסקסטה בירידה או קווינטה בעליה). למשל בסולם דו מז'ור: דו מז'ור – סול מז'ור (קווינטה עולה); דו מז'ור – מי מינור (טרצה עולה).
• תנועה הרמונית מודגשת (Accentuated) – מהלך של סקונדה בירידה או בעלייה. למשל בסולם דו מז'ור: דו מז'ור – רה מינור (סקונדה עולה); דו מז'ור – סי מוקטן (סקונדה יורדת).

בנוסף קיים הסוג –

• תנועה הרמונית מטעה (Deceptive) – מהלך של פרימה. למשל: דו מז'ור – דו מז'ור; דו מז'ור – דו דיאז מינור; דו מז'ור – דו מינור.

מהלכים אלו מתייחסים אל המקובל לעומת החריג במסורת המוזיקלית הטונאלית-פונקציונלית המערבית.

ראו גם

• סולם
• מונחים בתאוריית המוזיקה
• הירמון
• אופני תנודה עצמיים

קישורים חיצוניים

• הרמוניה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• ניתוח הרמוני (מוזיקה), דף שער בספרייה הלאומית