18.2.41. וכן “הפוסתה” היהודית. השם “היהודית” אינו אלא לשבר את האוזן. אין ההמונים מבינים ערכה ומטרתה. בטעותם ובחוסר אוריֶנטציה מדמים המה בנפשם שיש פוסתה יהודית. באמת לא כן: הכובש ברשעותו ובטפשותו מתנהג על פי העיקרון, שאין לו עסק עם היחיד היהודי. אינו רוצה לשמשו אפילו כשהוא מרויח מזה והיהודי מגדיל את הכנסותיו. זוהי שנאה פיזיולוגית עמוקה כתהום שאין חקר לזדונה. היוצא מזה שאין לו לקבל מכתבים וכל יתר שלוחי-דואר מאת יהודים בודדים שיבואו לאלפיהם ולרבבותיהם לעמוד בתור ופקידים אריים יהיו מחויבים לשמשם. ולכן יסד בגיטו תחנה לקבלת מכתבים, שפקידים יהודים צוררים אותם לחבילה אחת ומוסרים אותה לפוסתה המרכזית. אין תחנה זו עסוקה בחתימת המכתבים אף לא בשלוחם, אלא במסירתם לפוסתה המרכזית... ראשית אין “הפוסתה” היהודית מקבלת מאתנו מכתבי-חוץ-לארץ במעטפת (אפילו פתוחות!) אלא רק בגלויות כתובות פולנית או גרמנית: רוסית יצאה מן השמוש. ובעד מסירת גלויתך לפוסתה המרכזית אתה משלם שכר-טרחה לפוסתה היהודית זהוב אחד. אין ליהודי יכולת לכתוב מכתבים ארוכים; וכל מכתב עולה ליהודי פי חמש מאשר לאריי.
ומי שלא ראה את “הפוסתה היהודית” בעבודתה לא ראה “יריד” מימיו. פוסתה אחת לחצי מיליון איש! הדחק והצפיפות הוא בעוכרנו ובאי-הסדר השורר בה: פשוט, נחיל של דבורים! ולא מפני שאין הפקידים היהודים פחותים בכשרון עבודתם מפקידים אריים; להפך, הם עולים על האחרונים בכל דבר: בהשכלתם, בפקחותם, בזריזותם, בהתאמצותם ובכל יתר המעלות שהפקידות הדוגמהית נקנית בהן. אלא שהמצע קצר מהשתרע. אנחנו נחנקים מחוסר אויר לנשימה ומחוסר שטח קרקעי להעמיד את כף רגלנו. נדחקנו לתוך פנה צרה ונתכוצנו עד שאין יכולת להושיט זרוענו למרחב יה. מחלקה דוארית אחת צריכה לשמש רבבות איש. הכח אבנים כחה? כמה שלא יהיו הפקידים היהודים זריזים ושקדנים אין שום יכולת לפקח על הסדר.
— מגילת יסורין: יומן גיטו ורשה 1 בספטמבר 1939–4 באוגוסט 1942, מאת: חיים אהרן קפלן
