במשרד הדואר היה תור־אנשים גדול. המאוורר לא פעל. בראש התור עמד נער־שליח של משרד כלשהו, ועמו כמה עשרות של מכתבים רשומים למשלוח. כלה ענינו של זה, הגיעו לתור שני חיילים ודרשו את זכותם להתקבל בלי להמתין. הדוחק נעשה רב, כאילו מחצית העיר החליטה להזדקק למשרד הדואר בשעה זו ממש, ולכולם משלוחים רבים. הפקיד היה אטי ואובד־עצות, וכמה אנשים מן העומדים בתור החלו רוטנים בקול רם. דולי יעקבוס ביקשה לצאת, אלא שכבר הייתה קרובה יותר לאשנב מאשר ליציאה, ולצאת לתוך הדוחק והדוחַס היה כנראה קשה יותר מאשר לעמוד בסבלנות. מצחה נתכסה זיעה.
בתור לפני גברת דולי יעקבוס עמדה נערה צעירה, קטנה מאוד, רזה אותו רזון כהה של ילדים שלא התפתחו יפה, קופי במקצת.... ראתה גברת יעקבוס שבידיה שני מכתבים רשומים למשלוח ממשרדו של עורך־הדין יצחקי, מרחוב בן־יהודה. את עורך־הדין יצחקי הכירו גברת יעקבוס ובעלה היטב, נמנו עם באי ביתו הגדול במושבה הגרמנית, והיה הדבר כאילו אין הנערה זרה לגמרי.... אלא שאותו רגע שלח מנהל סניף הדואר פקיד שני לאשנב, התור נתרופף מהר, והנערה נפנתה ושלחה את מכתביה הרשומים כאילו לא אירע דבר. יצאה מבית־הדואר בלי להביט בגברת יעקבוס.
דולי יעקבוס ביילה את המכתב לואלטה, שם שכבר לא היה פרש ולא היה גאוגרפיה אלא צליל של סתם, קנתה כמה בולים נוספים, ושילשלה את המכתב לתיבה כששה להיפטר ממנו.
