פורטל:עולם הישיבות/מושג ישיבתי/1

חקרו ראשי הישיבות בטעם דין מיגו, האם טעם הדין הוא מנאמנות (מה לאדם לשקר), או מכח הטענה.

ההווה אמינא (המחשבה הראשונית) היא, וכך באמת נקטו חלק מראשי הישיבות, שהדין תקף מכח הנאמנות, מה לי לשקר - אם היה רוצה האדם לשקר, היה טוען את הטענה הטובה, ומכך שלא טען אותה, אלא את הטענה הגרועה, מוכח שהוא דובר אמת. וזה בירור המציאות האמיתית (לכן אפשרות זו מכונה "אנן סהדי" - קובץ שיעורים ח"ב ג-ד), שהוא באמת צודק.

אך חידשו חלק מראשי הישיבות שהוא כח הטענה - כלומר, שמספיקה העובדה שהוא יכל לטעון את הטענה הטובה יותר, גם אם לא טען אותה ממש. וזו הנהגה, כלומר אנו רק פוסקים את הדין, אך המציאות עדיין לא ידועה לנו. סברא זו שייכת רק משום שכל דין טענה אינו נאמנות (בירור המציאות) אלא הנהגה, כי לנאמנות לא מספיקה האפשרות לטעון, שכן בדר"כ לא מקשיבים לטענה ש"יכלה להטען" אם לא נטענה ממש. בהסבר לזה מצאנו שלוש שיטות: [א] כיוון שהיה יכול לטעון ולזכות, הנכס כבר נחשב בחזקתו כאילו הוא מוחזק בו, והמוציא מחבירו עליו הראיה (גר"ש שקאפ). [ב] בית הדין טוענים בשבילו את כל הטענות שהיה יכול לטעון, כעין דין טענינן (שרידי אש וקונטרסי שיעורים). [ג] כיוון שהיה יכול לזכות בטענה, הוא לא צריך לאבד את זכותו בגלל שבחר מרצונו לטעון טענה חלשה יותר (מנחת אשר, ומעין זה כתב ר' נחום פרצוביץ שכיוון שהיה יכול לזכות בטענה, יכול לתבוע את חבירו להביא ראיה. והוא מעין מה שמצאנו בכמה דינים שמספיק הבכח (האפשרות) ולא צריך את הבפועל (המציאות). למשל, אפשר ליטול אתרוג דמאי, משום שהיה יכול להפקיר נכסיו, להיות עני, ולאכול דמאי, אף על פי שבפועל לא הפקיר. וכך גם בדיני טענות, מספיקה האפשרות לטעון, ולא צריך לטעון בפועל).

וע"ע בגרנ"ט קלז (ד"ה והנראה) וקובץ שער התורה כתובות כב. כתבו שייתכן שיש רק את כח הטענה. גר"ש שקאפ בבא מציעא ה וקובץ שיעורים ח"ב ג-ד הביאו את שני הצדדים. קונטרסי שיעורים בבא בתרא א-ג ד"ה גם, ר' נחום בבא בתרא לב: קמ (ד"ה ולבאר).