פייר נורה
 | |
| לידה |
17 בנובמבר 1931 הרובע השמיני של פריז, צרפת  |
|---|---|
| פטירה |
2 ביוני 2025 (בגיל 93) הרובע החמישה-עשר של פריז, צרפת |
| שם לידה |
Pierre Charles Nora |
| מדינה |
צרפת |
| ענף מדעי |
היסטוריה, הוצאה לאור |
| השכלה |
|
| תפקיד |
|
| תלמידי דוקטורט |
Yves Morel, François Naud, Jamil Dakhlia |
| אב |
Gaston Nora |
| אם |
Julie Nora |
| בן או בת זוג |
Françoise Cachin (1964–1976 (כ־12 שנים))
|
| ילדים |
Elphège Nora |
| פרסים והוקרה |
|
  | |
פייר נורה (בצרפתית: Pierre Nora; 17 בנובמבר 1931 – 2 ביוני 2025) היה היסטוריון יהודי צרפתי וחבר האקדמיה הצרפתית משנת 2001 ועד למותו. נודע בזכות מחקריו אודות זהות צרפתית, זיכרון והיסטוריה. משנתו מתמקדת בראש ובראשונה בהבחנה בין "היסטוריה" ובין "זיכרון", ובהבנת מקומו של הזיכרון בעידן שבו לדעתו התרחקה החברה ממסורת חיה. עבודתו המרכזית – הפרויקט רב־השנים "Les Lieux de Mémoire" (אתרי זיכרון) – השפיעה על מחקרים בהיסטוריה, סוציולוגיה, ומדעי המדינה. פייר נורה הוא מההוגים המרכזיים של מושג זיכרון קולקטיבי בעת המודרנית. בניגוד להיסטוריונים קלאסיים שהתמקדו באירועים, מוסדות, ותהליכים כרונולוגיים, נורה פיתח מסגרת לניתוח אופן זכירתם של אירועים, ולא האירועים עצמם. הוא נחשב לבן הדור השלישי לאסכולת האנאל ולמזוהה עם המושג "ההיסטוריה החדשה" (Nouvelle histoire).
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]נולד בפריז, לאב שהיה מנתח בבית חולים. למד בתיכון לואי הגדול בפריז. אחר כך למד לתואר בפילוסופיה ולימד בתיכון בעיר אוראן באלג'יריה עד שנת 1960. בשנת 1964 החל לשמש עורך בהוצאת Julliard ובשנת 1965 החל לשמש עורך בהוצאת גלימר. בשנת 1977 החל לשמש כפרופסור בבית הספר ללימודים גבוהים במדעי החברה בפריז. משנת 2007 ועד למותו שימש כנשיא הארגון "Liberté pour l’histoire" ("חופש להיסטוריה"). בשנת 2014 הוענק לו פרס דן דוד[1]. נפטר בפריז ב-2 ביוני 2025.
הגותו
[עריכת קוד מקור | עריכה]פייר נורה השפיע רבות על תחומי מחקר כמו לימודי זיכרון, היסטוריוגרפיה, תיאוריה פוליטית, חקר לאומיות וזהות, סוציולוגיה של הזיכרון וחקר תרבות. מושגי יסוד כמו זיכרון קולקטיבי, פוליטיקת הזיכרון, תרבות הזיכרון ומלחמות זיכרון שואבים רבות ממשנתו. תלמידיו והחוקרים שהושפעו ממנו הרחיבו את הרעיונות שלו בהקשרים של שואה, קולוניאליזם, פוסט־טראומה, מגדר ודת.
הזיכרון מול ההיסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]אחת מאבני היסוד של משנתו של נורה היא ההבחנה המושגית בין זיכרון (mémoire) לבין היסטוריה (histoire). לטענתו, הזיכרון הוא חי, רב־קולי, רגשי ולעיתים סותר את עצמו. הוא משויך לקבוצות ולזהויות, נטוע בפרקטיקות, בטקסים ובמקומות. ההיסטוריה, לעומת זאת, היא רפלקטיבית, אנליטית, ביקורתית ומבוססת על ריחוק. בעוד שהזיכרון שואף להנציח, ההיסטוריה מבקשת להבין ולפרק. נורה טען כי בעידן המודרני, וביתר שאת בעידן הפוסט־מודרני, אנו חווים היסטוריזציה של הזיכרון – כלומר, אנו מתעדים את הזיכרון משום שאנו חשים שהוא הולך ונעלם. נורה הביע הסתייגות גלויה ממגמה שהחלה בצרפת בשנות התשעים, במסגרתה חוקקו חוקי זיכרון – חוקים המחייבים הכרה רשמית בעובדות היסטוריות מסוימות (למשל: הכרה ברצח הארמנים, בחשיבות תרומתם של עבדים, או באחריותה של צרפת לשואה). הוא הזהיר מפני הפיכת ההיסטוריה לשדה כפוי מבחינה משפטית – מה שכינה "ההיסטוריה תחת משטר של זיכרון". לדעתו, זיכרון אינו יכול להכתיב את כתיבת ההיסטוריה; להפך, יש להגן על חופש החקירה ההיסטורית גם כאשר ממצאיה אינם עולים בקנה אחד עם רגשות קולקטיביים.
אתרי זיכרון
[עריכת קוד מקור | עריכה]המושג המזוהה ביותר עם נורה הוא "אתרי זיכרון" – Lieux de Mémoire. אלה אינם בהכרח אתרים פיזיים, אלא כל מקום, טקסט, סמל, אירוע או מוסד שבו התגלמה תודעת זיכרון משותפת. האתר הוא "אתר של זיכרון" רק כאשר הזיכרון החי אבד או דועך, והחברה נדרשת ליצור תחליפים סמליים שיקיימו את תחושת ההמשכיות. אתרי זיכרון יכולים להיות אנדרטאות, טקסים, חוקים, שמות רחובות, סמלים לאומיים, ספרים קאנוניים, ואף שירים או מאכלים מסורתיים – כל דבר שהחברה משקיעה בו משמעות של שייכות והמשכיות.
השבר המודרני: המעבר מהמסורת לזיכרון
[עריכת קוד מקור | עריכה]ליבת משנתו של נורה היא הרעיון שהמודרניות ניתקה את האדם מהמסורת החיה. בעבר, טוען נורה, הזיכרון הועבר אוראלית, בטקסים משפחתיים, דתיים וקהילתיים. עם השינויים הסוציולוגיים של המהפכה הצרפתית, החילון, עליית הלאומיות והביורוקרטיה, ולאחר מכן שתי מלחמות העולם – המסורת נשברה, ובמקומה קמה חברה שבה הזיכרון עצמו הפך לאובייקט של ניהול, תיעוד ואחיזה סמלית. מצב זה יצר את הצורך באתרי זיכרון מלאכותיים – ניסיון להיאחז בעבר שמתרחק והולך, דווקא דרך מנגנוני שימור מכניים כמו חינוך, מוזיאונים, נורה ראה בזיכרון הקולקטיבי אמצעי מרכזי לעיצוב זהות לאומית. בסדרת "אתרי הזיכרון", שפורסמה בצרפת בשנות השמונים והתשעים, ניסה למפות את המקומות והסמלים שמרכיבים את הזיכרון הצרפתי. זה כולל את הדגל, ההמנון, ז'אן דארק, השפה הצרפתית ועוד. כל אחד מהם נושא משקעים של זיכרונות, רגשות, אידאולוגיות ומאבקים. לדברי נורה, תהליך יצירת הזהות הלאומית הצרפתית התבסס על בחירה מכוונת של זיכרונות, כלומר על מנגנון של שכחה סלקטיבית לא פחות מאשר הנצחה – לדוגמה, השכחת פשעי הקולוניאליזם או שיתוף הפעולה של וישי. בפרויקט "אתרי הזיכרון", שפרסם בין 1984 ל־1992 בעריכתו, מופו סמלים, טקסטים, מוסדות ודמויות המגלמות את הזיכרון ההיסטורי־הלאומי של צרפת. עם זאת, הקולוניאליזם כמעט ואינו נוכח: לא כאתר, לא כאירוע ולא כנושא. קולות אלג'יריים, אפריקאיים, הודיים־צרפתיים או קראיביים נעדרים כמעט לחלוטין מהאנתולוגיה שנועדה, לכאורה, להקיף את מכלול הזיכרון הצרפתי. נורה לא כלל בו את הכיבוש הצרפתי באלג'יריה, את מלחמת אלג'יריה, את דיכוי המרד במדגסקר, את השלטון בסנגל או את הרפובליקות הקולוניאליות בים הקריבי. היעדר זה לא נתפס כחסר נייטרלי, אלא כסוג של פעולה פוליטית של מחיקה – במיוחד לאור מעמדו של נורה כמנסח עקרונות של הזיכרון הלאומי. חוקרים פוסט־קולוניאליים, בהם פסקל בלנשו (Pascal Blanchard), בנדיקט סאבּוּ (Bénédicte Savoy), פיליפ דלרם ואחרים, הצביעו על כך שנורה יצר קאנון זיכרון צרפתי, אירופי המדחיק את הפצעים הבלתי פתורים של המורשת הקולוניאלית.
ביקורת על משנתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]לצד השפעתו העצומה, נורה ספג גם ביקורת. חוקרים פוסטקולוניאליים טוענים שפרויקט אתרי הזיכרון מתעלם מהקולות המודרים – מיעוטים, נשים, קולוניות לשעבר – ומציג זיכרון לאומי צרפתי הומוגני מדי. אחרים סבורים כי נורה מהדהד עמדות אליטיסטיות, כשהוא מתייחס לזיכרון העממי בעיקר כסימפטום של אובדן תרבות גבוהה. ושהמושג "אתר זיכרון" רחב מדי ובלתי ניתן לתיחום, עד שמאבד את כוחו האנליטי. נושא הזיכרון הקולוניאלי עומד במוקד של עיסוק גובר בזיכרון הקולקטיבי וביחסי עבר-הווה, והוא שדה שבו משנתו של פייר נורה הפכה למוקד לדיון – ולעיתים גם לביקורת חריפה. אם זיכרון השואה הפך לאתר זיכרון אוניברסלי, הרי שהזיכרון הקולוניאלי מדגים דווקא את השכחה הסלקטיבית, ההדחקה והמאבק על עצם הזכות לזכור. נורה עצמו כמעט שלא התייחס בקורפוס המרכזי שלו – ובפרט בפרויקט Les Lieux de Mémoire – לעבר הקולוניאלי של צרפת, ובכך תרם, לדברי רבים, להשתקתו או לפחות להדרתו מהזיכרון הלאומי הלגיטימי.
התייחסות לשואה
[עריכת קוד מקור | עריכה]פייר נורה לא עסק בשואה כשלעצמה כנושא מרכזי בפרויקט אתרי הזיכרון שלו, אך תפיסת הזיכרון שגיבש הפכה לכלי מפתח להבנת האופן שבו השואה נזכרת, מונצחת, ומובנת כחלק מהזיכרון הקולקטיבי המודרני. למעשה, השואה הפכה במידה רבה למקרה הבוחן המובהק ביותר של המעבר מתרבות היסטורית חיה לתרבות זיכרון מנוהלת – בדיוק את המעבר שפייר נורה ביקש לאפיין. על פי נורה השואה היא "אתר זיכרון טוטאלי" – אירוע היסטורי אשר הפך למוקד סימבולי, מוסרי ופוליטי רב־עוצמה, שלא רק נזכר אלא גם מובנה ומונכח ללא הרף באמצעות חינוך, טקסים, אנדרטאות, מוזיאונים, חוקי זיכרון וסמלים לאומיים ובינלאומיים. השואה ממחישה את האופן שבו זיכרון אינו רק שריד של העבר, אלא מערכת פעילה של יצירת משמעות בהווה. אחד המאפיינים של הזיכרון המודרני לפי נורה הוא תהליך שבו הזיכרון החי, האישי והקהילתי, מוחלף במנגנונים ביורוקרטיים של הנצחה – וזה בדיוק מה שקרה לזיכרון השואה. הדור הראשון של הניצולים שמר על זיכרון חי, לעיתים מושתק, לעיתים מדווח – אך מאז שנות השמונים, במקביל להתעצמות השיח על זיכרון, חלה עלייה חדה במספר המוזיאונים, אנדרטאות, ספרי לימוד, חוקים ומוסדות שנועדו לנהל את הזיכרון. נורה טוען כי דווקא ריבוי הסימנים של זיכרון מעיד על הפחד מאובדנו – כלומר, אנו מנציחים כי אנו מרגישים שהזיכרון נחלש.
בעידן שלאחר מלחמת העולם השנייה – וביתר שאת מאז שנות השבעים – זיכרון השואה עבר תהליך של אוניברסליזציה והתרחבות מוסדית. הוא הפך להיות רכיב זהותי לא רק של הקהילות היהודיות, אלא גם של האומות הליברליות המערביות, שנדרשות להתייחס אליו כאבן בוחן מוסרית של עצמן.
מספריו
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1961: Les Français d'Algérie, prefaced by Charles-André Julien (Julliard)
- 1962: "Ernest Lavisse: son rôle dans la formation du sentiment national" Revue historique issue 463
- 1970–1979: Vincent Auriol. Journal du Septennat 1947–1954 (Armand Colin)
- 1973: Faire de l'histoire (Gallimard)
- 1987: Essais d'ego-histoire (Gallimard)
- 1984–1992: Les Lieux de mémoire (Gallimard), abridged translation, Realms of Memory, Columbia University Press, 1996–1998
- 1999: Rethinking France: Les Lieux de mémoire, Volume 1: The State (University of Chicago Press)
- 2006: Rethinking France: Les Lieux de mémoire, Volume 2: Space (University of Chicago Press)
- 2009: Rethinking France: Les Lieux de mémoire, Volume 3: Legacies (University of Chicago Press)
- 2010: Rethinking France: Les Lieux de mémoire, Volume 4: Histories and Memories (University of Chicago Press)
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- דף אישי באתר האקדמיה הצרפתית
- פייר נורה (תרגום: רבקה ספיבק) בין זיכרון להיסטוריה: על הבעיה של המקום. זמנים, גיליון 45 (1993), עמ‘ 4–19
- מיכל לביא בעקבות הזיכרון האבוד – על רסיסים ליונתן חיימוביץ‘
פייר נורה, ברשת החברתית Goodreads
אבנר בן-עמוס, האיש שהמציא את הזיכרון הקולקטיבי, באתר הארץ, 16 במאי 2014- דן דינר, הוויכוח המר, האישי והעדתי בין פייר נורה לז'אק דרידה, באתר הארץ, 8 ביולי 2016
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ איתי נבו, חוקר השואה שאול פרידלנדר בין מקבלי פרס דן דוד, באתר "הידען", 12 בפברואר 2014
| רשתות חברתיות | |
|---|---|
| מאגרי מידע | |
| בקרת זהויות |