פרננדו דה רוחאס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פרננדו דה רוחאס
Fernando de Rojas
לידה 1465?
La Puebla de Montalbán, ספרד עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה אפריל 1541 (בגיל 76 בערך)
טלברה דה לה ריינה, ספרד עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ספרד עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת סלמנקה עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה ספרדית עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה תיאטרון עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות בולטות La Celestina עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

פֶרְנַנְדוֹ דֶה רוֹחאסספרדית: Fernando de Rojas; סביבות 1465? – אפריל 1541) היה סופר ומחזאי ספרדי, הידוע ביצירתו היחידה ששרדה, "לה סלסטינה" (La Celestina), ששמה במקור היה "טרגיקומדיה של קאליסטו ומליבאה" (Tragicomedia de Calisto y Melibea) ופורסמה לראשונה בשנת 1499. היא נחשבת ל"יצירה האחרונה של ימי הביניים הספרדיים או היצירה הראשונה של הרנסאנס הספרדי".

רוחאס כתב את "לה סלסטינה" בעודו סטודנט. לאחר שסיים את לימודיו הוא עסק בעריכת דין ולא ידוע כמי שכתב יצירות ספרותיות נוספות, אם כי "לה סלסטינה" זכתה להצלחה נרחבת במהלך חייו. למרות הקשיים עם האינקוויזיציה הספרדית, רוחאס היה עורך דין מצליח והפך לראש עיריית טלברה דה לה ריינה (אנ'), שם התגורר בשלושת העשורים האחרונים לחייו.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוחאס נולד בלה פואבלה דה מונטלבאן (אנ') ליד טולדו, למשפחה ממוצא יהודי. מסמכים בני זמנו מתייחסים לרוחאס כאל "קונברסו (אנ')",[א] אך דעות מלומדים חלוקות בשאלה האם זה אומר שהוא עצמו התנצר או שמא המונח רומז שהוא "דה linaje de conversos" - ממוצא יהודי.[1] מוצא יהודי לא היווה חסם לקידום חברתי, ומשפחתו של רוחאס הוכרה בתואר האצולה אידלגו (אנ') במשך שלושה דורות לפחות.[1] אף על פי כן, משפחות קונברסו חיו בצל האינקוויזיציה והיו חשופות להאשמות על עיסוק ביהדות בסתר.[2]

רוחאס למד משפטים באוניברסיטת סלמנקה, וסיים את לימודיו בסביבות 1498. בזמן שהותו באוניברסיטה החל לכתוב "לה סלסטינה" (La Celestina), ששמה במקור היה "טרגיקומדיה של קאליסטו ומליבאה" (Tragicomedia de Calisto y Melibea) וראתה אור בשנת 1499. היצירה תוארה באופנים מגוונים: כדרמה, שירה דרמטית, רומן בדיאלוג, רומן-דרמה, "חסרת סוגה" או אפילו כסוגה בפני עצמה.[3] היא מעולם לא הועלתה על הבמה במהלך חייו של רוחאס, אך רוב החוקרים המודרניים רואים בה דרמה.[3] היא מתארת פרשת אהבים, עם הרבה פרטים מטופשים וקומיים, לפני סוף טרגי. חוקרת הספרות דורותי סברין (אנ') כתבה כי ניתן להתייחס אליה כיצירה הספרדית האחרונה של ימי הביניים או כאל הראשונה בתקופת הרנסאנס. ככל הידוע זוהי עבודת הספרות או הדרמה היחידה של רוחאס. הסופר קית' גרגור מכנה את היצירה "רבת השפעה" ו"הצוואה הספרותית היחידה שלו".

בשובו לבית המשפחה לאחר שעזב את האוניברסיטה מצא רוחאס שקרוביו תחת בדיקה של האינקוויזיציה; הוא עצמו מעולם לא נחשד ביהדות.[1] מומרים רבים בחרו להינשא למשפחות ממוצא נוצרי בלתי מעורער, ובזמנו של רוחאס היו משפחות אצילים רבות ממוצא נוצרי ויהודי מעורב, וכך גם תומאס דה טורקמדה, האינקוויזיטור הגדול הראשון של ספרד.[1] רוחאס, לעומת זאת, התחתן עם משפחת קונברסו אחרת. אשתו הייתה לאונור אלברס דה מונטלבאן. נולדו להם ארבעה בנים ושלוש בנות.

בשנת 1507 לערך עבר רוחאס לעיר טלברה דה לה ריינה (אנ'), שם עסק בעריכת דין. כאשר חותנו, אלברו דה מונטלבאן, הואשם בחזרה בחשאי ליהדות בשנת 1525, האינקוויזיציה סירבה לאפשר לרוחאס לשמש כסנגור, אך זה היה כנראה בגלל מעמדו של רוחאס כקונברסו ולא מחשד שאולי הוא חזר ליהדות בחשאי.[1] הוא הורשה להעיד לזכותו של מונטלבאן, והאישום בוטל.[1] רוחאס כיהן כראש עיריית טלברה דה לה ריינה בשנות ה-30 של המאה ה-16.

הסופר גורדון קמפבל מציין כי במהלך חייו של רוחאס זכתה לה סלסטינה להצלחה מהירה: "במהלך המאה השש-עשרה פורסמו כ-60 מהדורות ושש ספרי המשך. המיניות המפורשת והפסימיות הא-מוסרית שלה לא הטרידו את האינקוויזיציה הספרדית, שהסתפקה רק בצנזור קטעים אנטי-קלריקליים".

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פרננדו דה רוחאס בוויקישיתוף

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כנוי בספרד ובפורטוגל ליהודי שהתנצר או לצאצאים של יהודי מומר

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 5 6 Green, Otis H. "Fernando de Rojas, converso and hidalgo", Hispanic Review, Vol. 15, No. 3 (July 1947), pp. 384–387,
  2. ^ Barbera, Raymond. "Fernando de Rojas, Converso", Hispania, Vol. 51, No. 1 (March 1968), pp. 140–144
  3. ^ 1 2 Beeson, Margaret. "Fernando de Rojas", The Modern Language Review, Vol. 72, No. 2 (April 1977), pp. 471–472