קהילת יהודי ליפטובסקי מיקולש
ליפטובסקי סווטי מיקולש (משנת 1952 נקראת רק "ליפטובסקי מיקולש", Liptovský Mikuláš, (אנ')) היא עיר מרכזית בצפון סלובקיה למרגלות הרי הטאטרה.
בעיר חייתה קהילה יהודית מפוארת החל משנת 1720, שהלכה וגדלה ושגשגה ובשיאה הגיעה לכדי 40% מאוכלוסיית העיר, אך בתקופת השואה הושמדה כמחצית ממנה[1].
גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ליפטובסקי סווטי מיקולש (משנת 1952 נקראת רק "ליפטובסקי מיקולש") היא עיר נפה (בירת מחוז ליפטוב) בצפון מערב סלובקיה, השוכנת בעמק הנהר Vah בהרי הטאטרה. רוב אוכלוסיית העיר פרוטסטנטית, והיא הייתה ערש השפה והלאומיות הסלובקית, ובית ההוצאה לאור הראשון בשפה הסלובקית, הוקם שם. כיום העיר היא מרכז תיירות, ונקודת מוצא לטיולים באזור הרי הטאטרה.
עד מלחמת העולם הראשונה, העיר הייתה חלק ממחוז ליפטוב של האימפריה האוסטרו-הונגרית (בתקופה זו נקראה העיר Liptoszentmiklos). לאחר מכן נהייתה חלק ממדינת צ'כוסלובקיה החדשה, עד להתפרקותה ב-1993 והפיכתה לחלק ממדינת סלובקיה העצמאית.
קהילת יהודי ליפטובסקי מיקולש במאה ה-19[עריכת קוד מקור | עריכה]
במאה ה-19 הייתה ליפטובסקי מיקולש (שנקראה אז ליפטובסקי סווטי מיקולש – לס"מ) תחת שלטון הונגריה (במסגרת הקיסרות האוסטרו-הונגרית), והפכה לאחד ממרכזי התנועה הלאומית הסלובקית ומקום מושבן של כמה אגודות להפצת התרבות הסלובקית. באותה עת נפתחו בה בתי ספר רבים ויצאו לאור ספרים וכתבי עת בנושאים שונים בשפה הסלובקית. מערכת החינוך וחיי התרבות של העיר הושפעו לא מעט מאנשי רוח סלובקים ומאחדים ממנהיגי התנועה הלאומית הסלובקית שנולדו בלס"מ ופעלו בה. בשנות ה-70 של המאה ה-19 חוברה לס"מ למסילת ברזל חשובה (מסילת קושיצה-Bohumin), פקד אותה תהליך תיעוש, והיא נהנתה מצמיחה דמוגרפית מהירה. לצד בתי המלאכה לבורסקאות, שהביאו לעיר שגשוג ומוניטין, הוקמו בה מפעל לכימיקלים, מזקקה, בית חרושת לטקסקטיל וכמה מפעלים קטנים.
בשנת 1828 הקהילה היהודית מנתה 801 נפשות מתוך אוכלוסייה כוללת של 1708 (46.9%), ואילו ב-1880 הקהילה מנתה 1115 נפשות מתוך אוכלוסייה כוללת של 2811 (39.7%).
בשנים 1864–1870 התגלעו בקהילה היהודית חיכוכים בין המשכילים לבין האורתודוקסים, שהובילו לפיצול הקהילה לשתיים (זרם ניאולוגי/קונסרבטיבי, וזרם אורתודוקסי). אולם בשנת 1870 הקהילה שבה והתאחדה במסגרת ארגון הקהילות "סטטוס קוו". ראש הקהילה היהודית בשנים 1868–1869 היה מוריץ דינר, והוא יצג את יהודי מחוזות ליפטוב, טורייץ ואורווה. רב הקהילה בתקופה זו היה הרב זאב וולף זינגר.
הקהילה היהודית של לס"מ הייתה מאורגנת היטב על כל מוסדותיה. לצדה פעלו כמה אגודות וחברות לסעד ולעזרה הדדית, כן נוסד בית חולים יהודי, מפעלי צדקה שונים ואגודת התרבות "ציון". יהודי לס"מ יחסו חשיבות רבה לחינוך הילדים, ומוסדות החינוך של הקהילה זכו למוניטין. ב-1845 הקימה הקהילה בי"ס על יסודי בתחילה בשפה הגרמנית, ולאחר מכן גם בהונגרית. רמת הלימודים הגבוהה משכה תלמידים מקהילות מרוחקות, ואף לא מעט ילדים נוצרים. ב-1860 נפתח בעיר בית ספר תיכון יהודי ריאלי למשך 15 שנה, שהיה יחיד במינו בצפון סלובקיה ולמדו בו גם תלמידים לא יהודים. בזכות רמת הלימודים הגבוהה במוסדות החינוך שלה, כונתה קהילת ליפטובסקי מיקולש "אתונה היהודית".
בעת בניית בית כנסת חדש בשנת 1843, פרצה מחלוקת גדולה לגבי מיקום הבימה, הפרשה הכתה גלים בסלובקיה והיא כללה פסיקה של בית הדין האורתודוקסי אשר פסל את בית הכנסת, אך לבסוף שלושה פוסקים ידועי שם קבעו שיש לנהוג על פי החלטת הרוב בקהילה. בית הכנסת ניזוק בשריפה ב-1887, והוא שופץ והורחב והוא הפך לאחד מבתי הכנסת המפוארים בסלובקיה.
בין היהודים לבין תושבי העיר שררו יחסי שכנות טובה אפילו בטרם הוענקו זכויות אזרחיות ליהודי הונגריה. ב-1865 נבחר יצחק דינר לראש העיר והיה היהודי הראשון בהונגריה שנשא בתפקיד זה. אחריו נבחרו לתפקיד ראש העיר יהודים נוספים: יוסף שטרן, מוריץ רינג וד"ר עמנואל שטיינר. יהודי אחר היה מראשי אגודת מכבי האש בעיר. מורה יהודי התמנה למפקח מחוזי על בתי הספר. רבים מן היהודים בעיר היו משכילים ובעלי מקצועות חופשיים.
קהילת יהודי ליפטובסקי מיקולש בתחילת המאה העשרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
במלחמת העולם הראשונה, שירתו עשרות מיהודי ליפטובסקי מיקולש בצבא אוסטרו-הונגריה. 22 מהם נפלו בקרבות, ואחרי המלחמה הוצב לזכרם גלעד בבית העלמין היהודי. ב-25.5.1919 נערך בעיר כנס רב משתתפים של נציגים מקהילות יהודיות רבות בסלובקיה. בכנס נדונה שאלת מעמדה המשפטי של יהדות סלובקיה, לאור השינויים המדיניים והטריטוריאליים שהתחוללו בעקבות מלחמת העולם הראשונה. אחרי המלחמה עמד בראש הקהילה אלברט שטרק, ובשנות ה-20 מילא את התפקיד רודולף שטיין, במשך כמה קדנציות רצופות. רבי זאב וולף זינגר המשיך בכהונתו, ועל ידו הדיין ומורה צדק רבי אדולף דויטש. לקהילה היו 2 בתי כנסת, מקווה טהרה (ככל הנראה זהו המקווה שנוהל על ידי עמנואל-מנחם פזריני), בית קהילה עם אולם אספות וספריה, דירות ל"כלי קודש", אטליזים, משחטה, ושני בתי עלמין. הקהילה החזיקה תלמוד תורה ובית ספר יסודי בן 5 כיתות ששפת ההוראה בו הייתה סלובקית. בשנת 1928 הצטרפה קהילת ליפטובסקי מיקולש לארגון הקהילות הליברליות "ישורון". ב-1930 נפטר הרב זינגר, ואחריו לא היו רבנים בעיר – את מקום הרב מילא הדיין אדולף דויטש. בסוף שנות ה-30 עמד בראש הקהילה ד"ר מתי ויינר, ממנהיגי הציבור היהודי בסלובקיה, שהיה ראש הקהילה האחרון עד השואה. יצוין כי בשנות ה-30 התקיימה בעיר עדה אורתודוקסית קטנה שקיימה תפילות בנפרד, אך היא לא הוכרה רשמית כקהילה.
בתקופה זו היהודים היו מעורבים היהודים בחיי העיר, ובשנות ה-20 היו להם 6 מושבים במועצת העיר. יהודים איישו גם משרות במנהל הציבורי, מקצתם בדרגים בכירים. המפלגה היהודית-לאומית זכתה לתמיכה רחבה בעיר, ושמרה על כוחה האלקטורלי גם בשנות ה-30 (הייתה המפלגה הגדולה לצד המפלגה הלאומית הסלובקית).
בעיר הייתה פעילות ציונית ענפה, והאגודה העירונית בליפטובסקי מיקולש בראשותו של איזידור שטראוס הייתה מהגדולות והפעילות בסלובקיה. אגודת הספורט "מכבי" שנוסדה ב-1919, החזיקה אולם התעמלות, ומגרשי טניס וכדורגל, וכמה מאות בני נוער ומבוגרים היו חברים בה. בעיר היו סניפים של "השומר הצעיר", "מכבי הצעיר" ו"בני עקיבא".
על פי סשה ומילן (אברי) טלר שנולדו בעיר, עד 1939 מערכת החינוך התנהלה כך: אחרי בית הספר היסודי היהודי, תלמידים בוגרי 5 כיתות שיכלו להתקדם לבתי ספר אחרים, נרשמו לגימנסיה או לבית ספר מקצועי שבו למדו להיות שוליות לבעלי מלאכה. בית הספר העירוני היה ברמה הרבה יותר נמוכה ויהודים לא למדו בו. לאחר בחינת הבגרות, היהודים המשיכו בדרך כלל ללימודים באוניברסיטה בעיר הבירה בברטיסלבה, והיו שהרחיקו לכת עד פראג (הערה: ב-1939 צ'כיה ופראג נכבשו על ידי הגרמנים). היהודים למדו גם בשבת (שיעורי דת בבית הכנסת), וגם ביום ראשון (בבית הספר היהודי), והדבר הדגיש את השוני בין היהודים לגויים. דב ניר, שהיה חתן פרס ישראל לשנת 1995 בגאוגרפיה, מספר שהיהודים נקלעו למאבק תרבותי בין הסלובקית להונגרית, וחייבים היו להתייצב במקום ברור, עקב כך הילדים בחרו בשפה הסלובקית שהייתה שפת היום-יום, בעוד שהוריהם קיבלו בזמנו חינוך הונגרי. עוד הוא מספר בגעגועים על הטיולים בהרים, ביערות, בסירות על הנהר, ועל החברות בתנועת הנוער שכללה פגישות עם "קינים" אחרים ברחבי סלובקיה, כך הכירו עוד ערים ועוד אנשים. דב ניר מספר שמשנת 1933, היחסים עם הגויים קיבלו תפנית קיצונית לרעה, ותיאר את הימים הללו כ"קץ הילדות"[2].
קהילת יהודי ליפטובסקי מיקולש בתקופת השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתחילת מלחמת העולם השנייה צ'כוסלובקיה (שהוקמה בתום מלחמת העולם הראשונה, והתפרקותה של הקיסרות האוסטרו-הונגרית) פורקה על ידי הגרמנים: צ'כיה (כולל בירתה פראג) נכבשה על ידי גרמניה, ובסלובקיה הוקמה מדינה שנשלטה על ידי נאציים מקומיים ממפלגת הלינקה. ב-1939 נחקקו חוקים והוטלו גזירות שהגבילו את היהודים, בדומה לחוקים שנחקקו בגרמניה.
בחודש מרץ, 1942 החלו גירושים ומשלוחים של יהודים למחנה אושוויץ בירקנאו, שבנייתו הושלמה זמן לא רב לפני כן, ולמחנות השמדה אחרים בפולין. באותה שנה כ־60% מיהודי סלובקיה נשלחו להשמדה על ידי הסלובקים הנאציים. בחודש ספטמבר, 1942 פסק גירוש יהודי סלובקיה עקב פעילותה של "קבוצת העבודה", ששיחדה את ראשי מינהל הגירוש והפעילה לחץ בינלאומי על ממשלת סלובקיה.
בין השנים 1943 – 1944 חלה הפוגה בגירושים. היהודים ששרדו ונשארו בסלובקיה היו :
- כאלה שנחשבו לנוצרים (על ידי המרת דת או זיוף מסמכים).
- יהודים שהוגדרו כ"חיוניים לכלכלה הסלובקית" ובידם וינימיקה (כתב הגנה).
- יהודים ששירתו בצבא הסלובקי בגדוד ה-6 היהודי.
החל מ-1940 הוטלו על היהודים בליפטובסקי מיקולש מגבלות כלכליות. הילדים היהודים סולקו מבית הספר התיכון בעיר, והקהילה פתחה חטיבת ביניים בבית הספר היהודי. ב-1941 נסגרו בהוראת השלטונות עשרות בתי עסק קטנים של יהודים, ואילו בתי העסק הגדולים (כמו מפעל העור של לאיוס פזריני) נמסרו ל"אריזטורים". בסתיו 1941 הובאו לעיר כ-540 יהודים שהובאו מברטיסלבה, ומס' היהודים בעיר הגיע לשיא של יותר מ-1500 נפשות. הפליטים היו חסרי כל וקיבלו סיוע מהקהילה.
ב-4.11.1941 פרצו לבית הכנסת עשרות בני כפרים, שברו ריהוט והשחיתו ספרים ותשמישי קדושה. אחר כך פשטו על בתי מגורים של יהודים וגרמו נזק לרכוש.
גירוש המוני של משפחות החל ב-2.6.1942, ובמהלכו נאספו 596 מיהודי לס"מ והסביבה ושולחו בטרנספורט שיצא למחוז לובלין, שם עברו סלקציה, הגברים נשלחו לעבודה במאידנק, והנשים, ילדים וקשישים נשלחו להשמדה בסוביבור. בגל הגירושים של 1942, גורשו למחנות ההשמדה כמחצית מיהודי לס"מ והסביבה, אחוז נמוך בהשוואה למקומות אחרים בסלובקיה, כנראה בין היתר בגלל היחסים התקינים ששררו בעבר בין היהודים לתושבי העיר.
לאחר הגירושים נשארו בעיר כ-76 משפחות יהודיות – כ-250 נפשות – שהחזיקו בתעודות חסות וגירושם נדחה. הקהילה התארגנה מחדש ברשותי של מתי ויינר, ומרטין שוורץ שימש מזכיר הקהילה. לאחר פטירת הדיין אדולף דויטש, מילא את מקום הרב מקס גינזבורג, והרמן לייבוביץ' שימש חזן.
ערב הכיבוש הגרמני ב-1944, הצליחו חלק גדול מהיהודים להימלט ליערות או לכפרים נידחים, שם מצאו מסתור עד תום המלחמה.
בתקופה זו ניסו יהודים רבים לברוח להונגריה. אולם, במרץ 1944 גרמניה כבשה את הונגריה והחלה ליישם גם שם את המדיניות של "הפתרון הסופי" והשמדת היהודים.
בקיץ 1944 פרץ המרד הסלובקי שניתמך על ידי מדינות בנות הברית: ברית המועצות מחד, והממשלה הסלובקית הגולה בלונדון מאידך, נגד הממשלה הסלובקית. בתגובה למרד פלשה גרמניה לסלובקיה וכבשה אותה באופן ישיר. לאחר כישלון המרד התחדשו השילוחים לאושוויץ - הפעם, בניהול גרמני ישיר.
בחודש אפריל 1945 – סלובקיה שוחררה על ידי ברית המועצות. רק כ־20% מיהודי סלובקיה שרדו את המלחמה, השאר נרצחו בשואה.
סיפורו של מפעל העור של לאיוס פזריני[עריכת קוד מקור | עריכה]
בפינת הרחובות Belopotockého ו-Vrbickej שכן מפעל לעיבוד עור בבעלות לאיוס (Ludovit) פזריני, יהודי תושב העיירה. המפעל הוקם בשנת 1900 כאשר לאיוס היה בן 23, ונרשם כחברה בשנת 1908. בעקבות הצמיחה הכלכלית אחרי מלחמת העולם הראשונה, המפעל הורחב ולאיוס הקים בסמיכות אליו את בית מגוריו, על שטח שנקרא לפני כן Vrbice.
המפעל הצליח לשרוד את המשבר הכלכלי של שנות ה-30, אך בעקבות הקמת מדינה עצמאית פשיסטית בסלובקיה תחת חסות הגרמנים, ב-1.7.1942 המפעל הוחרם מבעליו היהודי, והשתלט עליו אדם בשם Eugen Guzikiewicz אשר אף עבר להתגורר בביתו של לאיוס.
אחרי מלחמת העולם השנייה, Guzikiewicz עזב לשוודיה ולאחר מכן לאוסטריה, וב-1947 המפעל נפתח מחדש תחת השם "לאיוס פזריני ובניו", אך בפברואר 1948 המפעל הולאם על ידי המדינה (צ'כוסלובקיה תחת השלטון הקומוניסטי)[3].
כיום שרד הבית שנבנה ליד המפעל, והוא בבעלותה של משפחת Bauer, צאצאי משפחתו של לאיוס פזריני.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ עורך: יהושע רוברט ביכלר, פנקס הקהילות: חלק אחד-עשר: סלובקיה., ירושלים: יד ושם., תשס"ג
- ^ נתן שטיינר, יהודי מיקולש – זכרונות ומסמכים., תל אביב: הוצאה פרטית, 2006
- ^ Lubica Rybarska, Dom Ludovita Pazeriniho v. Liptovskom Mikulasi, Muzejne Starinky, 2012
ערך זה הוא יתום, כלומר אין ערכים בוויקיפדיה שמקשרים אליו. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולקשר אליו מכמה מהערכים שמכילים את המונח "קהילת יהודי ליפטובסקי מיקולש".