קהילת יהודי מנסבאך
קהילת יהודי מנסבאך, כפר במדינת הסן שבגרמניה, התקיימה באופן מצומצם לפחות משנת 1238. בבעלות הקהילה היו בית כנסת, בית עלמין, מקווה, מאפיה ושוחט, וכן לפחות בשנים 1835–1905 גם בית ספר יסודי עם מורה יהודי. הקהילה חוסלה בשואה, וכיום אינה קיימת עוד.
גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הכפר מנסבאך נמצא במדינת הסן של הפדרציה הגרמנית. במהלך השנים עבר אזור זה גלגולים רבים, מאוסף דוכסויות, נסיכויות ורוזנויות עצמאיות או עצמאיות למחצה, עד לכיבוש האזור בידי פרוסיה בשנת 1866 והפיכתו לפרובינציה בשם פרובינציית הסן-נסאו אשר נשארה במתכונת דומה גם אחרי איחוד גרמניה עד סוף מלחמת העולם השנייה, ועד לעצם ימינו. כיום שייך הכפר אדמיניסטרטיבית לעיירה Hohenroda, בנפת Hersfeld-Rotenburg במדינת הסן שבירתה בוויסבאדן. מבחינה מנהלית שייך הכפר למחוז Kassel.
הכפר מנסבאך שוכן בסביבה כפרית פסטורלית ושקטה, טובל בירק ובתיו בעלי גגות אדומים. כיום חיים בו כ-1,100 איש.
שורשי הקהילה היהודית במנסבאך[עריכת קוד מקור | עריכה]
בספר הסוקר את תולדות מדינת הסן מצוין שיהודים התיישבו במקום החל משנת 1238 תחת חסותה של משפחת האצולה שהתגוררה בטירת מנסבאך. הדבר אינו מפתיע שכן ידוע על קהילה יהודית בעיר הסמוכה פולדה החל משנת 1235.
על בית הכנסת של מנסבאך ברחוב Hauptstrasse מספר 59 הייתה חקוקה שנת בנייתו - 1717.
אזכור לנוכחות יהודית במנסבאך מופיע גם בשנת 1747, זאת על פי תקנון הכנסייה האוונגלית בשנה זו אשר בין היתר אסר על היהודים לבוא במגע עם הנוצרים בחגיהם ובימי ראשון.
היהודים במדינת הסן (כמו במקומות רבים אחרים) היו כפופים ל"תקנון יהודים" שפורסם על ידי השליט המקומי וכן ל"כתב חסות" – מעין חוזה אישי בינם לבין השליט. גם התקנון וגם כתב החסות כללו הגבלות שונות, החל מתשלום מגוון מיסים: מס קיום, דמי התיישבות, "דמי עזיבה", "מכס הגוף", "דמי נוצות", "דמי כסף", דמי מלחמה", ואפילו מס לחיל התותחנים – רובם של מיסים אלו לא הוטל על שכניהם הנוצרים. הקהילה כולה הוחזקה כערבה לתשלום המס על ידי כל חברי הקהילה. כמו כן נכללו הגבלות תנועה והגבלות על תחום העיסוק (כגון הגבלת המסחר במוצרים מסוימים).
כקוריוז יוזכר כי היהודים במנסבאך נדרשו לספק מדי שנה אווז ותבלינים לכומר, בחג מיכאל הקדוש. היטל זה (או שווה ערך שלו בכסף) נשמר עד שנת 1872 ואף גובה על ידי בית המשפט במספר ניסיונות ערעור של יהודי הכפר.
אירוע משמעותי בחיי היהודים בתקופה זו היה כיבוש גרמניה על ידי נפוליאון וכינון "מלכות וסטפאליה" בשנים 1807–1813. "מלכות וסטפאליה", שבירתה ב-Kassel, נועדה על ידי נפוליאון לשמש כמופת לשאר מדינות גרמניה, וחוקתה נקבעה על פי הדוגמה הצרפתית וכללה זכויות אזרח שאינן מותנות בהשתייכות דתית, כולל ליהודים. עם זאת, לאחר נפילתו של נפוליאון, הושב המצב לקדמותו תוך הבטחה ששוויון זכויות מלא יוחזר מיד לאחר שהיהודים "יוכיחו" כי הם "ראויים" לזכויות אלו, תוך הצבת מגבלות דומות לאלו שהתקיימו בעבר.
הקהילה היהודית במאה ה-19[עריכת קוד מקור | עריכה]
השנה הראשונה בה קיימים נתונים אודות מספר היהודים הכולל בכפר היא שנת 1835, אז חיו בכפר 204 יהודים. משנה זו הלכה כמות היהודים ופחתה (עזבו בעיקר בשל קשיים כלכליים) עד שהגיעו ל-50 יהודים (6.1% מהאוכלוסייה) בשנת 1925, ול-8 יהודים ב-8/12/41 ערב גירושם של יהודי הכפר "למזרח" (בפועל הובלו ברכבות לגטו ריגה, כפי שיפורט להלן).
במהלך שנים אלו (1858-1829) שימש המורה בראנדס כמורה לילדי הכפר היהודים. באמצע המאה אף פתחה הקהילה בית ספר יסודי יהודי, בו למדו 37 תלמידים בשנת 1868. בית ספר זה נסגר בשנת 1905.
בתקופה זו התחוללה מהפכת 1848 בתמיכה נלהבת של היהודים. המהפכה לוותה בפרעות ביהודים באזורים מסוימים, ואפילו בכפר מנסבאך: כך מספר "פנקס הקהילות" אודות פורעים שהגיעו מחוץ לכפר וביקשו לתקוף את יהודי הכפר, אך נהדפו על ידי תושבי המקום. הישגי המהפכה בוטלו כבר ב-1849 ועימם גם ההטבות ליהודים[1].
במחצית השנייה של המאה, המשפחות היהודיות התפרנסו בעיקר מסחר בבקר או בטקסטיל. היו גם אפיקי פרנסה נוספים, כך למשל באחד מבתי המשפחות היהודיות שהתגוררה ב"רחוב היהודים", הייתה בחזית הבית חנות לחומרי בניין וכלי בית ממנה התפרנסה המשפחה. בחצר הבית גידלו פרחים וירקות לתצרוכת עצמית. במקרה אחר, התגוררה משפחה יהודית ברחוב Mülgasse. בחזית בית זה הייתה חנות טקסטיל ממנה התפרנסה המשפחה.
בתקופה זו (עד 1895) שימש במנסבאך המורה יעקב בוליי (Boley, יליד 1825 ונרשם כי פרש בשנים 1894–1895) והוחלף על ידי המורה שמעון שטראוס שלימד עד שנת 1902. אחרי הסיפוח לפרוסיה ב-1866 (אחד השלבים באיחוד גרמניה), החל תהליך לביטול המגבלות על היהודים, ובחוקה הקיסרית הכלל-גרמנית של שנת 1872 אף הוענק ליהודים שוויון זכויות. עם זאת האנטישמיות פעפעה בעוצמה באזורים רבים, וברחבי Hessen בפרט. אוטו בקל מפרנקפורט, אשר נבחר לרייכסטאג על בסיס מצע אנטישמי מובהק, ארגן "ירידים חופשיים מיהודים", פרסם רב-מכר בשם "היהודים מלכי הדור" ואף פרסם עיתון אנטישמי שהיה בשיאו מדורג רביעי בעיתוני Hessen מבחינת התפוצה. ב-1890 אף גורשו ממנסבאך שניים מאנשי תנועתו של בקל אשר ניהלו הסתה בבית מרזח מקומי בכפר. היהודים מצידם נתמכו על ידי החוגים הליברליים, והתגוננו, לעיתים בהצלחה, בעיקר על ידי תביעות משפטיות אך גם צעדים נוספים כגון הגעה לאספות אנטישמיות וניסיונות להתעמת עם הדוברים, ובמקרים נדירים אף בעימותים פיזיים (בעיקר באזורים הכפריים על ידי יהודים סוחרי בהמות, שנודעו כבעלי גוף). עם זאת ברור בדיעבד כי האנטישמים נהנו מתמיכה עממית לא מבוטלת.
בשנים 1886–1887 היו רשומים בכפר 26 משלמי מיסים יהודים, ובשנת 1891 היו רשומים 21 משלמי מיסים יהודים, סה"כ 94 נפשות[2].
מנסבאך בתחילת המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]
ידוע על מקרה אחד לפחות בו יהודי תושב הכפר (מוריץ בכרך שהיה בהמשך ראש הקהילה היהודית בכפר), השתתף במלחמת העולם הראשונה ואף נפל בשבי הצרפתי, בעקבות כך קיבל את עיטור "צלב הברזל".
אחרי מלחמת העולם הראשונה ובתקופת רפובליקת ויימאר, חיו במנסבאך 50 יהודים מ-11 משפחות יהודיות, ובהן המשפחות בכרך, טננבאום, נוסבאום, גרונבאום, אפל, וייס, שמידט ורוזנבלט. בין היהודים היה רוב של סוחרי בהמות, והשאר סוחרי טקסטיל, בעלי חנויות ואף בעל מאפיה.
ערב עליית הנאצים לשלטון היו לקהילה בית-כנסת בן 40 מושבים, בית עלמין ומקווה טהרה, מאפיה כשרה וכמו כן היא קיימה שחיטה כשרה. הקהילה השתייכה לרבנות המחוז פולדה. ילדי היהודים למדו בבית הספר הכללי למעט שיעורי דת שקיבלו בנפרד. ילדים יהודים מהכפר היו נוסעים גם לפולדה לקבל שיעורי העשרה.
מנסבאך בתקופת שלטון הנאצים והשמדת הקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך שנות השלושים ועם עליית כוחם של הנאצים, החל מצבם של היהודים בכפר להחמיר. במרץ 1934 פגעו בריונים בבית הכנסת ובבית מגורים של יהודי, ובנובמבר 1935 ניפצו שמשות ותקפו יהודי מקומי. היהודים מיהרו למכור את עסקיהם במחירי הפסד ועזבו את הכפר. בתאריך לא ידוע נעלמו כל המצבות מבית העלמין היהודי (הקבורה האחרונה נערכה בשנת 1937). אחרי תום המלחמה, הוחזרו מצבות בית העלמין למקומן.
בסביבות שנת 1935 יצאו חלק מילדי היהודים להכשרה בגרינסהוף, חלק מחברי ההכשרה אף נשלחו להשתלמות בשוודיה, ועלו בהמשך לישראל וכך ניצלו מהשמדה בתקופת השואה.
בלילה של 9 נובמבר 1938, במסגרת אירועי ליל הבדולח, נעצרו כמה מיהודי הכפר ובהם ראש הקהילה מוריץ בכרך, והורשו לחזור לביתם רק כעבור חודש ימים.
ב-1939 חיו במנסבאך 8 יהודים: מוריץ ורוזה בכרך, סלי ו-Hedwig בכרך, סלומון ואידה טננבאום, רוזה וייס ובתה Henriette.
במהלך שנת 1941 החלה להרקם על ידי הנאצים תוכנית "הפתרון הסופי", בין היתר כאשר נוכחו לדעת שמעשי טבח המוניים ביהודים, שהיו עשויים להתקל בהתנגדות על אדמת גרמניה עצמה, יכולים להתבצע בקלות וביעלות בשטחים שכבשו במזרח אירופה ובברית המועצות לשעבר.
כחלק מתוכנית זו הוחלט על גירוש 30,000 יהודים אזרחי גרמניה למחנות במזרח. עד לתאריך 20 נובמבר 1941 קיבלו כל המיועדים לגירוש הודעה על הכוונה לגרשם מראשי הקהילה היהודית שאולצו לשתף פעולה על ידי השלטונות הנאצים. היהודים התבקשו למסור הצהרות רכוש לגסטפו עד לתאריך 25 נובמבר.
ב-7 דצמבר 1941 רוכזו יהודי הכפר על ידי הגסטפו (ענף פולדה הכפוף למחוז Kassel), והובלו יחד עם יהודים נוספים מהאזור אל אולם ההתעמלות ברחוב Rabanustrasse בפולדה. ב-8 דצמבר הוצעדו ברגל לתחנת הרכבת, משם נסעו ל-Kassel, שם התקבלו במכות ובעיטות על ידי נציגי הגסטפו, אשר אף ערכו לחלק מהיהודים חיפוש גופני משפיל בעירום מלא. לאחר החרמת חפצי ערך מהיהודים, עדכנו נציגי הגסטפו כי היהודים ישלחו לריגה לביצוע עבודה פיזית בתנאי מחיה קשים.
לאחר לינה באולם ספורט מקומי, נלקחו כל 1022 היהודים שרוכזו בעיר לתחנת הרכבת, שם נדרשו לעלות לרכבות תוך שמטענם מופרד מהם. למותר לציין כי האירוע כולו, הן ב-Fulda והן ב-Kassel, התקיים באור יום מלא וניתן להעריך כי רבים מהאזרחים הגרמנים הבחינו במתרחש.
הרכבות יצאו לדרכן אחר הצהריים, בדרך שארכה כ-70 שעות, בקרונות לא מחוממים במהלך החורף הקשה של שנת 1941. מבין 1022 היהודים שנשלחו בטרנפורט מ-Kassel, ידוע על 100 בלבד ששרדו את השואה.
מייד עם השלמת הגירוש של היהודים, פעלו הרשויות הגרמניות להפקיע ולמכור את הרכוש שהושאר מאחור על ידי היהודים. מוערך שההכנסות ממכירות אלו הסתכמו בכ-2 מיליון מרק.
המשלוח מ-Kassel הגיע לגטו ריגה ב-12.12.41. על פי עדותו של Martin Lowenberg, ניצול שואה אשר הגיע באותו המשלוח מ-Kassel, עם הגיעם של היהודים לגטו ריגה, אולצו לרוץ בשלג מרחק כמה קילומטרים עד הגטו. שם נתקלו במחזה זוועה: השלג והקרח ברחובות הגטו היה מכוסה בדם קפוא – מאוחר יותר התברר כי ב-8 דצמבר אספו שומרי הגטו חלק גדול מהיהודים הלטבים שאכלסו את הגטו, ורצחו אותם ביערות הסמוכים לגטו, על מנת לפנות מקום ליהודים שהגיעו מגרמניה. הדם אותו ראו על השלג היה דמם של יהודים לטבים אשר נרצחו על ידי השומרים במהלך הובלת היהודים אל מחוץ לגטו.
היהודים נדחסו לבתים בגטו בקבוצות של 8–10 איש. בחלק מהבתים היו הקירות מכוסים דם ובמספר מקרים אף נמצאו גופות קפואות אשר נשכחו מאחור.
במהלך השנתיים הבאות הוחזקו היהודים בגטו בתת-תנאים. מדי בוקר הם הובלו ברגל אל מפעלים של התעשייה הגרמנית באזור, בטור ארוך שהשתרך דרך רחובות ריגה, שם עבדו עבודת פרך ידנית במפעלי התעשייה הגרמנית וכן בעבודות שירותים שונות עבור הכוחות הגרמניים. למותר לציין שהיהודים לא קיבלו כל תשלום בעבור עבודתם, והמשכורות המזעריות ששולמו על ידי התעשיות בעבור עבודת היהודים הועברו למנהלת הגטו. ההישרדות בגטו הייתה תלויה ביכולת להשיג אוכל מעבר למכסה המצומצמת שהוקצתה לכל אדם, בסוג העבודה שהשיג וביחס הפרטני לו זכה כל יהודי מהשומרים שפיקחו עליו.
מקרי התעללות היו שכיחים, כולל מעשי רצח, הן של יהודים שנתפסו מבריחים מזון, והן באופן אקראי ומזדמן כתוצאה מהתנהגות סדיסטית של הגרמנים והלטבים. במהלך אפריל 1942, התבצע רצח של קבוצה של 800 יהודים שכבר לא יכלו לעבוד, אשר הובלו במשאיות לאתר בסביבה, שם נרצחו ביריות בתוך קברי אחים על ידי המשטרה הלטבית בפיקוח הגרמנים. אף על פי שהגרמנים ניסו להסתיר את גורלם מתושבי הגטו האחרים, על פי דברי הניצולים המועטים תושבי הגטו הבינו היטב מה מצפה להם אך העריכו כי קיים סיכוי להישרדות, מה גם שכל ניסיון התנגדות דוכא באכזריות. היהודים הצליחו לקיים מידה מסוימת של חיי תרבות ודת בגטו, כולל הצגות תיאטרון ופעילות חינוכית לילדים.
בחודש מרץ 1943 התקבלה הנחיה לסגור את הגטו, להעביר כ-2000 מיושביו למחנה ריכוז חדש שיוקם בריגה (מחנה Kaiserwald), ולחסל את שאר היהודים. העברת היהודים למחנה Kaiserwald התבצעה עד לחודש נובמבר 1943. ב-2 נובמבר 1943 נוקה הגטו מיושביו האחרונים, אשר הועלו על רכבות ונשלחו למחנות השמדה שונים[3].
ראשי הקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- 1847-1848 - סלומון בכרך.
- 1848-1852 מוזס בכרך.
- 1852-1858 L. Bacharach.
ראש הקהילה האחרון, שנשא בתפקיד עד שנת 1941, היה מוריס בכרך (Moritz Bacharach).
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- “Buch der Erinnerung: die ins Baltikum deportierten deutschen, österreichischen und tschechoslowakis”, Scheffler, Wolfgang, Schulle, Diana, München : K.G. Saur, 2003.
- ע. אור, "משפחת בכרך ממנסבאך", 2006, ספריית יד-ושם, מס' פריט 0122113, סימן מדף 107-2393F.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ עריכה הנרי וסרמן, פנקס הקהילות גרמניה – אנציקלופדיה של הישובים היהודים למן הווסדם ועד לאחר שואת מלחמת העולם השניה – הסן, הסן-נסאו, פרנקפורט"., ירושלים: יד ושם, 1992
- ^ Elizabeth Sternberg Siebert, Jewish life in the Hünfelder country - Jews in Burghaun., Michael Imhof publishing house, Peter Mountain, 2001
- ^ Gertrude Schneider, Journey into Terror: Story of the Riga Ghetto, New York: Ark House, 1979
ערך זה הוא יתום, כלומר אין ערכים בוויקיפדיה שמקשרים אליו. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולקשר אליו מכמה מהערכים שמכילים את המונח "קהילת יהודי מנסבאך".