קונצ'רטו לכינור של ברהמס
הקונצ'רטו לכינור ברה מז'ור של יוהנס ברהמס, אופוס 77, הוא אחד הידועים ביותר בכל הקונצ'רטי לכינור.
היצירה נאמנה לצורת הקונצ'רטו הסטנדרטית, שלושה פרקים במתכונת של מהיר-איטי-מהיר:
- אלגרו מה נון טרופו
- אדאג'ו
- אלגרו ג'וקוזו, מה נון ויוואצ'ה
במקורה תוכננה היצירה בארבעה פרקים, כמו הקונצ'רטו השני לפסנתר. הפרקים האמצעיים, שאחד מהם תוכנן כסקרצו, הוחלפו במה שברהמס כינה "אדאג'ו חלוש".
היצירה נכתבה בשנת 1878 לכנר יוזף יואכים, ידידו של ברהמס, שהקדיש לו את הקונצ'רטו. ברהמס התייעץ עם יואכים בכתיבת תפקיד הסולו לכינור. הקדנצות המוכרות ביותר שנעשה בהם שימוש ביצירה הן של יואכים, אם כי לא מעט אנשים סיפקו חלופות, ביניהם ליאופולד אאואר, מקס רגר ופריץ קרייזלר.
ביצוע הבכורה של הקונצ'רטו היה בלייפציג, ב-1 בינואר 1879. תיקונים שונים נעשו ביצירה בין מועד זה להוצאתה לאור על ידי פרית זימרוק בהמשך אותה שנה.
הביקורות לגבי היצירה היו מעורבות: המנצח הנס פון בילו אמר, שיותר משהיצירה נועדה לכינור, היא "נגד הכינור". הנריק וייניאבסקי הגדיר את היצירה "בלתי ניתנת לנגינה", והכנר הווירטואוז פבלו סרסטה סירב לנגן אותה, משום שלא היה מוכן "לעמוד שם כשהאבוב מנגן את המלודיה היחידה ביצירה."
בניגוד לביקורות הללו, מאזינים בני ימינו מרגישים לא פעם, שברהמס לא השתדל באמת לייצר מכשיר נוח להפגנת וירטואוזיות, כפי שאולי ציפו ממנו בני זמנו; לברהמס היו יעדים מוזיקליים רמים יותר. ביקורות דומות מושמעות כלפי קונצ'רטי לכלי מיתר של מלחינים גדולים אחרים, כמו הקונצ'רטו לכינור של בטהובן או "הרולד באיטליה" של הקטור ברליוז.
דרישות טכניות
[עריכת קוד מקור | עריכה]הקונצ'רטו לכינור נחשב לאחת היצירות החשובות ביותר ברפרטואר לכינור. הדרישות הטכניות מן הסולן קשות מאוד, תוך שימוש נדיב בצלילים כפולים, באקורדים שבורים, במעברי סולמות מהירים ובגיוון ריתמי. אפשר לייחס את הקושי לכך, שברהמס היה בעיקר פסנתרן (הסבר אפשרי גם לתביעות הטכניות, שצ'ייקובסקי מעמיד בקונצ'רטו שלו לכינור).
הבחירה של ברהמס ברה מז'ור לקונצ'רטו שלו רבת משמעות. הואיל והכינור מכוון סול-רה-לה-מי, המיתרים הפתוחים, בהדהוד סימפתטי, מוסיפים ברק לצליל. סביר להניח שזו הסיבה לכך שסולם זה משמש בעוד כמה קונצ'רטי, למשל של בטהובן ושל צ'ייקובסקי.
ברהמס כתב עוד שלושה קונצ'רטי: הקונצ'רטו לפסנתר מס' 1 (1859), הקונצ'רטו לפסנתר מס' 2 (1881) והקונצ'רטו הכפול (1887) לכינור, צ'לו ותזמורת.