קורנו די באסטו (קלרינט האהבה)

נעימות צלילי קלרינט קורנו די באסטו קרלינט האהבה

קורנו די באסטו או קרני די באסטו (בעברית קרן הבס או קרן הבאסט ובשמו השני; קלרינט האהבה) הוא כלי נשיפה אירופי מעץ בעל לשון פשוטה, ממשפחת הקלרינטים, המורכב מצינור היוצר זווית קהה בחלקו המרכזי ומסתיים בפעמון, שכן באסט פירושו "קול בס קטן", לקרן הבאסט יש צליל נמוך יותר מהקלרינט הקלאסי.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרן הבאסט נמצאת בשימוש מועט בימינו, פרט לנגינה ברפרטואר הקלאסי (המלחין הגרמני ריכרד שטראוס שילב אותו בתיזמור של כמה מהאופרות שלו, בעיקר ב- Elektra (1909) (בה יש שתיים), Le Chevalier à la וניגן לסירוגין עם קלרינט בס או La Femme sans ombre). אפשר לספור ברפרטואר שלו יצירות רבות מאת מוצרט, במוזיקה קאמרית בפרט. ניתן גם לציין את הקונצ'רטו לקרן בס ותזמורת של אלסנדרו רולה והיינריך בקופן. בתור שני הקונצרטים (1833) מאת פליקס מנדלסון לקלרינט, קרן בס ופסנתר.

המצאת קרן הבאסטו מיוחסת לאנטון ויוהאן מאיירהופר ב -1770. הקלרינט כבר הומצא כ-70 שנה קודם לכן. חלק מהקורנו די באסטו נשמר עם הכתובת "ANT et MICH MAYRHOFER INVEN. & ELABOR. PASSAVII" שהתפרשה כ"הומצאה ושוכללה על ידי אנטוני ומיקל מאיירהופר בפסאו".

לקורני די באסטו הראשון היה צורה מאוד מושכת. בתחילה, הם היו מעוקלים בצורת מגל. לאחר מכן, הוא היה מורכב משני גופים ישרים המחוברים במרפק. לבסוף, הוא לבש צורה של קלרינט מוארך, עם מקשים נוספים, בגימור פעמון מתכת, המאפשר הקרנה טובה יותר של הצליל.

קרן הבאסט יכולה להיחשב כצעד הראשון לקראת קלרינט הבס, שהומצא בתחילת המאה ה-20. כיום, יצרנים בדרך כלל מייצרים קורני די באסטו מהובנה, מכיוון שהוא מייצר צליל מתוק וחם יותר.

מעט מאוד קרני באסט יוצרו והשתמשו בצרפת במחצית השנייה של המאה ה-18 בהשוואה לגרמניה ולבוהמיה. הדגמים הראשונים היו ב-E, E flat או D.

קרני באסט מוקדמות היו מעוקלות בצורת מגל שהסתיימו בקופסה מתפתלת כדי להאריך את הצינור ומקשי אגודל נוספים כדי להגיע לצלילים הנמוכים הנוספים עד ל-C נמוך (מישל אמלינגו בצרפת); הייתה להם צורה לא מושכת ובעיקר לא מעשית. אז היו להם שני גופים ישרים המחוברים בתא זוויתי. לבסוף הגיעו לקלרינט מוארך ישר, עם קלידים נוספים, שמסתיים בפעמון מתכת (האחרון מאפשר הקרנה טובה יותר של הצליל).

קרן הבאסט הייתה הקלרינט ה"לא ישר" הראשון שנהנה ממערכת הפעמונים המעוקלת. דגמים מוקדמים היו מעוקלים בצורתם ובמפתח E ,E שטוח או D. ואז יש דגמים ב- G ו- A. כשנשמע שליש מתחת לקלרינט בא', ולכן מעביר כלי ב-F שהוא המפתח שישלוט במאה ה-19, ניתן להתייחס לקרן הבס כצעד ראשון לקראת קלרינט הבס, שהומצא בסוף המאה ה-18.

בימינו, חלק מהיצרנים מחזירים עטרה ליושנה ומייצרים קרני באסט ישרים לגמרי בצבע הובנה. הצליל המגיע מהעץ יהיה חם ורך יותר, לכאורה כמו מה שחווה מוצרט.

וולפגנג אמדאוס מוצרט היה רגיש מאוד לכלי נשיפה, ובמיוחד לקלרינט. קרן הבאסט גרמה לו שיגעון אמיתי. השימוש הראשון של מוצרט בקרן הבאסט הוא משנת 1781. זה לסרנדה KV 361 מס' 10 בב'bémol, המכונה "גראן פרטטה", שהוא משתמש בשלושה עשר כלי נשיפה כולל שני קלרינטים ב-Bbémol ושתי צופרי באסט. התערובת של שני הכלים הולידה אלכימיה ומספר מסוים של צירופים רכים מאוד.

מוצרט היה משתמש בקרן בס (כמו גם בקלרינט בס) ברוב קטעי המוזיקה הקאמרית שלו לכלי נשיפה. האפתיאוזה של התשוקה שלו לכלי זה מצויה ביצירתו הסופית, הרקוויאם שלו, שנחנך על ידי צמד קרני בס.

יוהאן כריסטיאן באך עשה את אופרה טמיסטוקל (נובמבר 1772) שהועלתה בבכורה במנהיים; נעשה שימוש בשלישיית "קלרינטים של קרלינט האהבה קורנו די באסטו" ב-D נמוך, כאשר החלק הנמוך שבהם משתמש ב-C נמוך, המקביל לקרני בס.

שמו האיטלקי של הכלי, corno di bassetto, שימש את ג'ורג' ברנרד שו כשם בדוי בעת כתיבת ביקורות מוזיקה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיה וקבצים בנושא קורנו די באסטו בוויקישיתוף