קניקביין
קניקביין (גרמנית Knickebein - רגל עקומה) הוא שם הקוד שניתן למערכת ניווט מבוססת שידור רדיו ששימשה את מפציצי הלופטוואפה, כדי לנווט ליעדי ההפצצה בלילה או בתנאי ראות קשים, בזמן מלחמת העולם השנייה. המערכת הייתה מבוססת על שידור אותות בשתי אלמות רדיו צרות ששודרו משתי תחנות קרקעיות. שתי האלומות הצטלבו מעל המטרה. במפציץ היה מקלט ייעודי לצורך קליטת האותות. אלומה אחת שימשה לניווט לעבר המטרה והשנייה לסימון מקומה של המטרה. כאשר אנשי הצוות של מטוס ההפצצה החלו לקלוט את האלומה השנייה הם הטילו את הפצצות. מערכת זו שימשה בעיקר בקרב על בריטניה.
שם הקוד של המערכת נגזר מצורת אנטנת השידור[1].
המערכת הייתה מבוססת על מערכת "לורנצבק" (באנגלית Lorenz Beam היינו אלומת לורנץ) שימשה לנחיתת מכשירים ופותחה בתחילת שנות השלושים על ידי החברה הגרמית ק. לורנץ בע"מ. מערכת לורנצבק השתמשה בשידור רדיו של שתי תתי אלומות כיווניות לאורך מסלול הנחיתה. לשתי תתי האלומות היה אזור חפיפה. באלומה אחת שודר קוד המורס המתאים לאות A (נקודה-קו-רווח) ובאלומה השנייה שודר קוד המורס המתאים לאות N (רווח-קו-נקודה). כאשר כלי הטיס טס במרכז בין שתי האלומות הוא קלט את שני האותות מה שנישמע כצפצוף רצוף. הדבר נתן לטייס אינדיקציה שהוא מכוון למרכז מסלול הנחיתה. אם הטייס קלט רק את אחד האותות הוא ידע שעליו לתקן את כוון הטיסה ימינה או שמאלה בהתאם לקוד המורס ששמע. במשך שנות השלושים הותקן מקלט לקליטת אלומת לורנץ ברוב המטוסים של הלופטוואפה. התחנה הקרקעית שידרה בתדר של 30MHz-33MHz וניתן היה לקלוט את השידור במרחק של עד שלושים מיל ממסלול הנחיתה.
כדי להתאים את המערכת לצורך ניווט ליעדי הפצצה בבריטניה היה צורך שהתחנה הקרקעית תשדר בעצמה גבוהה הרבה יותר כך שהשידור ייקלט במרחק גדול הרבה יותר. כמו כן, כדי שהמפציצים יגיעו באופן מדויק לאזור היעד היה צורך לשדר באלומה צרה הרבה יותר כך שמפתח האלומה באזור המטרות יהיה מספיק צר.
התחנות הקרקעיות כללו אנטנת שידור שהייתה למעשה מערך אנטנות. מה שאפשר שידור כיווני באלומה צרה. בכלי הטיס, בנוסף למקלט שקלט את אלומת לורנץ ששימשה לנווט למטרה, הותקן מקלט נוסף שקלט את האלומה שסימנה את ההגעה למטרה.
בפועל שידור המערכת הגיע למרחק של 400 ק"מ. בגלל עקמומיות כדור הארץ בתווך זה ניתן היה לקלוט את האות בגובה מעל 6,100 מטר. מפתח האלומה היה קרוב לשליש מעלה. כך שבמרחק של 290 ק"מ מאנטנת השידור, רמת דיוק המערכת הייתה ריבוע בגודל 1.6 x 1.6 ק"מ מעל המטרה[2].
השימוש במערכת[עריכת קוד מקור | עריכה]
במחצית השנייה של שנות השלושים של המאה ה-20 הותקן מקלט לאלומת לורנץ ברוב המפציצים של הלופטוואפה. המקלט פותח על פי מפרט של הלופטוואפה. בראשית המלחמה הוקמו 13 תחנות שידור קרקעיות בתחילה על אדמת גרמניה ובהמשך מנורווגיה בצפון ועד צרפת בדרום. קיום המערכת נחשב לסודי ביותר. במחצית הראשונה של שנת 1940 בעקבות פתק שנימצא במפציץ שהופל ובעקיבות האזנה לשיחות של טייסים גרמנים שנפלו בשבי, נודע למודיעין הבריטי על קיומה של המערכת אך לא היה ברור מה יעודה המדויק וכיצד היא עובדת. אך עלתה השערה שמדובר במערכת ניווט. בעקבות פענוח מסר שהוצפן בעזרת אניגמה נשלח מטוס בריטי עם מקלט שאכן אישר את קיומה של המערכת. כדי לשבש את פעולת המערכת הקימו הבריטים יחידה שהחלה לפתח מנגנונים לשיבוש פעולת המערכת, מה שפגע קשות ביעילות המערכת.
מכשיר-X (X-Gerät)[עריכת קוד מקור | עריכה]
באוגוסט 1940 הכניס הלופוואפה לשימוש את "מכשיר-X". המערכת "מכשיר-X" פעלה על עקרונות דומים לקניקביין אבל הייתה מדויקת יותר, והשתמשה ב-4 אלומות שידור במקום ב-2. השימוש בה היה מורכב והצריך אימון רב ומיומנות גבוהה. "מכשיר-X" פעל בתדר גבוה יותר, הדבר אפשר שימוש באלומת ניווט צרה יותר והקטין את טווח הטעות מעל המטרה, אבל דרש התקנת מקלטים מיוחדים במטוסים. כמו כן במקום אלומה אחת שסימנה את הגעה למטרה שודרו 3 אלומות שהצטלבו עם אלומת הניווט סמוך למטרות במרחקים קבועים. האלומות הנוספות אפשרו למדוד באופן מדויק את מהירות השיוט של המטוס ולהפעיל שעון שגרם לשחרור אוטומטי של הפצצות עם ההגעה למטרות. "מכשיר-X" הותקן במטוסי ההיינקל 111S של יחידת "קמפפגרופה" 100 (kampfgruppe 100). מטוסי היחידה שימשו כמובילים של להקי המפציצים. כאשר הם הגיעו למטרות הם הטילו פצצות תבערה על מנת לגרום לשרפות. השרפות סימנו לשאר המפציצים היכן להטיל את הפצצות[3].
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ווינסטון צ'רצ'יל, מלחמת המכשפים והקרניים הסודיות, מעריב, 27 במאי 1949
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Hubregt J. Visser, ANTENNA DEVELOPMENTS DURING THE SECOND WORLD WAR, Array and Phased Array Antenna Basics, Chichester, England: John Wiley & Sons, 2005
- ^ Mike Spick, Luftwaffe victorious : an alternate history, London: Greenhill Books, 2005
- ^ Alfred Price, Luftwaffe : birth, life and death of an air force, New Yrok: Ballantine Books, 1969