מערכת נחיתת מכשירים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מערכת נחיתת מכשיריםאנגלית: Instrument Landing System, ובראשי תיבות: ILS) היא השיטה הנפוצה בשדות תעופה למתן הנחייה לקראת נחיתה ובזמן נחיתה. המערכת קיימת במטוסים קלים וגם במטוסי נוסעים גדולים. במטוסי הסילון החדשים, תצוגת ה־ILS היא על גבי צגים אלקטרוניים. במטוסי הסילון הישנים ובמטוסים קלים, מערכת ה־ILS מוצגת בשעונים וצגים מכניים. מדובר במערכת דו־כיוונית, כלומר, רכיבים שלה חייבים להיות מותקנים במסלול הנחיתה וגם על המטוס המבקש לבצע בה שימוש. ניתן למצוא מידע ספציפי על כל גישת ILS בדפיות השדה כולל תהליך ההנמכה, תהליך החמצת נחיתה, מרחקים, כיוונים ועוד.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדיקות של מערכת ה־ILS החלו בשנת 1929. הנחיתה הראשונה שהשתמשה במערכת התקיימה ב־26 בינואר 1938 כאשר מטוס בואינג 247 נחת בפנסילבניה במהלך סופת שלגים כאשר הוא משתמש במערכת ה־ILS בלבד.

מרכיבי מערכת ה־ILS[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנטנת ה"מאתר" במסלול 27R בשדה התעופה של האנובר בגרמניה
אנטנת רכיב שיפוע הגלישה במסלול 09R בשדה התעופה של האנובר בגרמניה
דפית נחיתת מכשירים בנמל התעופה בן-גוריון (מסלול 12)[1]

מערכת ה־ILS מורכבת משלושה רכיבים - שני רכיבים עיקריים ורכיב משני אחד:

  1. מאתר (‏LOC) - ה־LOC משודר מסוף המסלול ומטרתו לאפשר לטייס לדעת האם הוא מיושר עם מרכז המסלול. אנטנת ה־LOC ממוקמת לרוחב קצה המסלול הנגדי. לדוגמה, אנטנת ה־LOC של מסלול 12 בנמל התעופה בן-גוריון ממוקמת לרוחב המסלול ליד תחילת מסלול 30.
  2. שיפוע גלישה (‏GS) - ה־GS משודר בדרך כלל בזווית של 3 מעלות מהנקודה בה המטוס אמור לגעת בקרקע (TDZ). מטרת ה־GS היא להכווין את הטייס אל קו הגלישה הנכון ביחס למסלול. אנטנת ה־GS מותקנת לצד המסלול בסמוך לנקודת הנגיעה.
  3. מודד מרחק (‏DME) - ה־DME מותקן על סוף המסלול ומשדר למטוס את המרחק מן המסלול במיילים. הוא אינו מותקן בכל מערכת.

חשוב לציין שכל רכיב במערכת הוא עצמאי, וניתן לבצע במערכת שימוש גם במקרה בו שניים מן הרכיבים אינם בשימוש. במקרה בו אחד מרכיבי המערכת לא מתפקד, מחמירים תנאי מזג־האוויר בהם מותר לבצע נחיתה.

דרך הפעלת המערכת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכת נחיתת מכשירים מופעלת על ידי הטייס. כאשר המטוס מגיע לנקודה מסוימת בנתיב הכניסה לשדה (STAR), הטייס מזין לרדיו הניווט את תדר ה־ILS של המסלול עליו הוא מתכנן לנחות, ומזין לטייס האוטומטי את כיוון המסלול. כאשר המטוס נמצא במרחק של 15-20 מייל משדה התעופה, המערכת מתחילה לפעול.

כמו למכשירי ניווט אחרים במטוס, גם ל־ILS יש קוד מורס ועל ידי לחיצת כפתור, הטייס יכול לשמוע את קוד המורס של אותו ILS ולוודא שזהו המסלול שבו הוא מתכוון לנחות. ברוב המקרים אין צורך בבדיקה זו וכיום טייסים לא נדרשים לדעת כיצד שיטת מורס במטוסים עובדת כדי לקבל רישיון טייס.

סוגי ILS[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימים מספר סוגים שונים של ILS, ששונים זה מזה במזג האוויר בו ניתן לבצע נחיתה בטוחה. המערכת על מסלול הנחיתה, הציוד במטוס והכשרת הטייסים חייבים להתאים על מנת לבצע גישות ונחיתות בסוג מסוים.

  • קטגוריה I - גובה החלטה[2] מיזערי של 200 רגל (61 מטר) וטווח ראייה מסלולי (RVR)[3] מיזערי של 550 מטר (1,804 רגל).
  • קטגוריה II - גובה החלטה בין 200 רגל (61 מטר) ל־100 רגל (30 מטר) ו־RVR מיזערי של 300 מטר (984 רגל) למטוסים בקטגוריה A, ‏B ו־C. למטוסים בקטגוריה D,‏ RVR מיזערי של 350 מטר (1,149 רגל).[4]
  • קטגוריה III - מחולקת לשלוש תת־קטגוריות:
    • תת־קטגוריה A - גובה החלטה מיזערי של 100 רגל (30 מטר), או ללא גובה החלטה ו־RVR לא פחות מ־200 מטר (656 רגל).
    • תת־קטגוריה B - גובה החלטה מיזערי של 50 רגל (15 מטר), או ללא גובה החלטה ו־RVR בין 200 מטר (656 רגל) ל־75 מטר (246 רגל).
    • תת־קטגוריה C - אין הגבלות על גובה החלטה ו־RVR.

סוגי מטוסים לפי מהירות נחיתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קטגוריה מהירות נחיתה (קשר)
A‏ 91<
B‏ 91-121
C‏ 121-141
D‏ 141-166
E‏ <166

גישת LDA[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר לא בטוח להשתמש ב־GS סטנדרטי של 3 מעלות וגם לא בזווית חדה יותר מסיבות שונות (מכשולים גאוגרפיים, כמו הרים או מעשי ידי אדם, כמו אנטנות ובניינים), מבצעים שימוש בגישת LDA‏ (Localizer type Directional Aid). בגישת LDA רכיבי ה־LOC ו־GS מורכבים בזווית מציר המסלול, בניגוד לגישת ILS רגילה בה הרכיבים מותקנים על ציר המסלול.

כאשר המטוס מנמיך לגובה מסוים (בדרך כלל זהו יהיה גובה ההחלטה) הטייסים מכבים את הטייס האוטומטי, מבצעים פנייה לכיוון המסלול ומנחיתים את המטוס באופן ידני.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פרסום מידע תעופתי פנים ארצי (פמ"ת) המפורסם על ידי מנהל התעופה האזרחית מכח הוראות תקנות הטיס (הפעלת כלי טיס וכללי טיסה), התשמ"ב-1981.
  2. ^ גובה החלטה (Decision Height) הוא הגובה המיזערי בו ניתן להמשיך את הגישה בלי לראות את המסלול. אם מגיעים לגובה זה ולא רואים את המסלול חובה על הטייסים לגשת לנחיתה פעם נוספת (go around).
  3. ^ טווח ראייה מסלולי (RVR - Runway visual range) הוא המרחק אותו ניתן לראות מתא הטייס כאשר המטוס עומד על המסלול.
  4. ^ מטוסים מחולקים לקטגוריות לפי מהירות הנחיתה (Vref).