ריקוד השלדים

ריקוד השלדים
The Skeleton Dance
בימוי	וולט דיסני
הופק בידי	וולט דיסני
תסריט	וולט דיסני
מוזיקה	קארל וו. סטלינג; אדוארד גריג ("מרץ של הטרולים", מתוך סוויטה לירית)
אנימטור	אב אייוורקס; לס קלארק; וילפרד ג'קסון
מדינה	ארצות הברית
חברת הפקה	אולפני וולט דיסני
חברה מפיצה	סרטי קולומביה
הקרנת בכורה	22 באוגוסט 1929
משך הקרנה	5:31 דקות
שפת הסרט	אנגלית
סוגה	סרט זומבים, סרט מצויר
סרט הבא	הטוראדור האיום
	דף הסרט ב־IMDb

ריקוד השלדים (באנגלית: The Skeleton Dance) הוא סרט הנפשה קצר משנת 1929, אשר הפיק וביים וולט דיסני ואייר אב אייוורקס. בסרט,^[1] ארבעה שלדים מאונשים רוקדים ומנגנים סביב בית קברות גדול ומפחיד - זוהי דוגמה קולנועית מודרנית לדימוי "ריקוד המוות" האירופאי מימי הביניים. זהו הסרט הראשון בסדרת הסרטים "סימפוניות טיפשיות".

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט מתחיל כאשר ינשוף יושב על ענף, מול ירח מלא, אשר מתנפח ומתרוקן כאשר הרוח נושבת. ענף מופיע מימינו של הינשוף והופך ליד גדולה ומרושעת אשר מנסה לגעת בו, מה שמפחיד את הינשוף. לאחר מכן, הסרט הקצר מציג כנסייה ברקע. מולו יש גזע עם כמה ענפים הנעים ברוח. מחוג הדקות בשעון הכנסייה מצלצל בשעה שתים עשרה בחצות, שגורם לפעמון הכנסייה להתחיל לצלצל, מה שגורם לקבוצת עטלפים לברוח ממגדל הפעמונים. שני העטלפים האחרונים עפים לעבר המסך לפני שעכביש נופל מהעץ וזוחל ימינה, ולאחר מכן הולך מחוץ למסך.

בשלב הזה צללית של כלב מתנפחת ומתרוקנת עם יללה לעבר הירח, בעוד שני חתולים נלחמים על קבר. הקרב מסתיים כאשר שלד מגיח לפתע מהקבר. מה שמפחיד את החתולים, ובסופו של דבר גורם להם לברוח. השלד הולך, רץ וקופץ עד שהוא שומע את קול הינשוף. אשר מפחיד אותו, אז הוא מסתתר מאחורי קבר אחר. השלד זורק את ראשו לעבר הינשוף, מוציא אותו החוצה. ולאחר מכן, הראש נע בכוחות עצמו אל הקבר וחוזר לגופו. בקבר היו ארבעה שלדים. הם בודקים שאין סכנה. ואחר כך, הם יוצאים מהקבר ומתחילים לרקוד. בזמן הזה, אחד מהם מוציא שתי עצמות מאחד מבני זוגם ומנגן את עמוד השדרה, החוליות והראש שלו על מנת להפיק מוזיקה. שלד אחר רוקד לבדו ואז מנגן בזנב של חתול ככינור. קריאת התרנגול מפחידה אותם. והם ממהרים להסתתר, אך גופם מתנגש ומתמזג יחד. השלדים, שהתערבבו כעת, חוזרים לקבר, ובכך מסתיים הסרט.

ביקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מגזין וראייטי (17 ביולי 1929): "הכותרת בעצם מספרת את הסיפור, אבל לא את מספר הצחוקים הכלולים בסרט המצויר הזה. המספר גבוה. השיא מושג כאשר שלד אחד מנגן על עמוד השדרה של אחר בצורת קסילופון, תוך שימוש בזוג עצמות ירכיים כפטישים. תזמון מושלם ליווי קסילו משלים את האפקט. השלדים עושים פרסה ומשתוללים. אחד זורק את הגולגולת שלו על ינשוף ומפיל את נוצותיו של האחרון. ארבעה עצמות עושים שגרה אחידה שזה יללה. כדי לקבוע את הסיום, תרנגול צועק עם שחר. השלדים, במשך הלילה, צוללים לתוך קבר סמוך, מושכים את המכסה למטה אחריהם. לצדם מגיעים זוג רגליים, איכשהו נותרו מאחור. הם בועטים בלוח וזרוע גרומה מושיטה את ידה כדי למשוך אותם פנימה. המקום בבית קברות. לא להביא את הילדים שלך".^[2]

הסרט היומי (21 ביולי 1929): "הנה אחד הנושאים המצוירים החדשים ביותר שהוצגו אי פעם על המסך. כאן יש לנו חבורה של שלדים שמפילים את הצחוק על עצמותיהם, ועוד איך. הם עושים קסילופון כשאחד מנגן את המנגינה על עמוד השדרה של האחרים. הכל מתרחש בבית קברות, וזו יללה מההתחלה ועד הסוף, עם ינשוף ותרנגול מובאים לאווירה".

בשנת 1994, "ריקוד השלדים" נבחר במקום ה-18 מתוך 50 הקריקטורות הגדולות בכל הזמנים על ידי חברי תחום האנימציה.

הפצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על מנת למשוך מפיץ ארצי לסדרת "סימפוניות טיפשיות", וולט ורוי דיסני ארגנו את ריקוד השלד בתיאטרון קארתאי סירקל בלוס אנג'לס ובתיאטרון פוקס בסן פרנסיסקו ביוני 1929, בעוד פאט פאוורס ארגן זאת. בתיאטרון רוקסי בניו יורק מיולי. בתחילת אוגוסט, סרטי קולומביה הסכימה להפיץ את סדרת הסרטים, וריקוד השלדים נוגן כהקרנה של קולומביה בספטמבר ברוקסי, מה שהפך אותו לתמונה הראשונה בתולדות התיאטרון עם אירוסין חוזר.

במרץ 1931 דיווח הניו יורק טיימס שהסרט נאסר לצפייה בדנמרק בגלל היותו "מקאברי מדי".^[3]