שיחה:סיפור קצר

    מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
    • אני חושב שהתוכן הזה ממש מספק. מוטב שיוספו מעט קישורים, אבל לא יותר מזה.

    יש צורך בהגהה!

    • תוכן טוב מאוד ומספק בהחלט.

    הגהה טובה בהחלט הדף לא צריך שום שיפור.


    קישור שבור[עריכת קוד מקור]

    במהלך מספר ריצות אוטומטיות של הבוט, נמצא שהקישור החיצוני הבא אינו זמין. אנא בדקו אם הקישור אכן שבור, ותקנו אותו או הסירו אותו במקרה זה!

    --Matanyabot - שיחה 20:33, 4 במאי 2013 (IDT)תגובה[תגובה]

    משוב מ-21 בספטמבר 2017[עריכת קוד מקור]

    מבנה סיפור קצר 2A02:ED0:535F:800:E4F9:631D:BC5F:22D3 17:42, 21 בספטמבר 2017 (IDT) 1. אקספוזיציה (הצג ) האקספוזיציה היא המבוא לסיפור הקצר. בפתיחה מוצגות, בדרך כלל, הדמויות החשובות בסיפור, ניתן רקע על העבר, על המקום והזמן בו מתרחש הסיפור ועל האווירה הכללית בסיפור. בדרך כלל, מופיעה האקספוזיציה בתחילת הסיפור בַּפְסַקוֹת הראשונות, אך לא תמיד. ישנם סיפורים שהאקספוזיציה תופיע לאחר כמה פְסַקוֹת ותחילת הסיפור הוא רק רקע.תגובה[תגובה]

    2. סיבוך או בעיה- הגיבורים בסיפור עומדים בפני בעיה קשה, שאינם יודעים כיצד לפתור אותה. ההסתבכות משמעה התנגשות מתוחה בין רצונות, גורלות וכיווני עלילה שונים, התנגשות שגורמת להפרת המצב המאוזן ששרר לפני כן. למשל, סיפור על זוג חברים בכיתה, בן ובת, שמערכת היחסים ביניהם ממש טובה עד שלפתע ילדה אחרת מנסה להתחבר לילד והוא מתחיל להתבלבל ואינו יודע את מי הוא אוהב, דבר שיוצר אצלו התבלטויות במי מהבנות לבחור.


    3. שיא- נק' השיא והמפנה יכולות לבוא יחד. נקודת מפנה היא נקודה בה העלילה מקבלת תפנית ומה שארע בעלילה עד אותו הרגע משתנה. המפנה מביא עמו בד"כ רגש של הפתעה, גם אם הוא צפוי, והוא שובר את תנועת העלילה. לעתים הוא מקרב את הסוף, מוליך להתרה על דרך הפתרון הטוב או הרע. למשל, יש מסיבה בבית הספר והילדה שהתאהבה באותו הילד מזמינה אותו לרקוד, הוא רוקד איתה לכמה שניות ואז עוצר והולך להזמין את החברה הישנה/הנוכחית שלו לרקוד. נקודת המפנה היא הרגע בו הילד בחר לרקוד עם אחרת. נקודת השיא היא הנקודה בעלילה שאנו נמצאים בשיא המתח. בוודאי נחוש מתח כשהוא ירקוד עם הילדה שאינה חברתו ונתרגש ונחוש שיא, כאשר הוא יפסיק לרקוד איתה ויבחר בחברתו הנוכחית.

    4. התרה – ההתרה מסמנת את הפיתרון לבעיה שהעמיד הסיבוך בסיפור. הפתרון יכול להיות טוב או רע. למשל, אותו ילד שלא ידע במי משתי הבנות לבחור כותב מכתב לילדה החדשה שבו הוא מספר לה שבחר בחברה שיש לו ולא בה. יש כאן התרה – פתרון כי הילד החליט, הוא פתר את הבעיה שהייתה לו, הוא החליט לבחור בחברה שהייתה לו ולכן אנו הקוראים נרגעים אפילו אם לא הופתענו כשהוא בחר בחברה הקודמת.
    


    5. סיום-
    

    א. סיום סגור- סיום הפותר את כל השאלות והתסבוכות שהוצנו במהלכו של הסיפור והוא לעתים סיום של התרה. הדוגמא שנתתי היא סיום סגור הילד החליט ובחר בחברה הקודמת.


    ב. סיום פתוח - סיום שאינו מוסר לקרוא על גורלן של הדמויות ואינו פותר את כל הבעיות שעלו במהלך היצירה. אם הילד לא היה מחליט במי משתי הילדות לבחור, אז לא היינו יודעים מה קרה לו ולבנות ולכן זה היה סיום פתוח בו יכולנו רק לנחש מה קרה לדמויות.


    ג. סיום עם פואנטה  - (חשוב !! לא כל סיפור הוא סיפור פואנטה) – לא למדנו סיפור פואנטה ולכן חלק זה לא רלוונטי לבחינה הקרובה
    
    לפואנטה שתי משמעויות :
    
    בתחום הלשון –
    

    גילוי מפתיע של מובן סמוי ולעתים גם מבדר של אותו צירוף, והיא שכיחה למדי בבדיחה.

    בתחום העלילתי

    -הפואנטה מציינת מפנה פתאומי מאד ולעתים גם משעשע - (דומה לנקודת שיא). למשל: דמות שנתגלתה עד כה בצורה מסוימת חושפת עצמה באורח שונה ולעתים מגוחך; מאורע בלתי צפוי משנה באורח פתאומי את מכלול היחסים שבין הדמויות ואת המצב הנתון בסיפור וגורם בשל כך להיפוך במצב ובמשמעותו, (שבירת הציפיות).
    

    הפואנטה יכולה להופיע בכל מקום מנקודת השיא ועד לסוף הסיפור. היא יכולה להיות גם נקודת השיא הראשונה עצמה ואז יש רק פואנטה.

    מוטיב :  מוטיב יש ללמוד לבחינה
    

    הסיפור הקצר נוטה להשתמש במוטיב מרכזי שהוא יכול להיות  : חפץ / דמות / מילה / התנהגות / מצב / וכו', שחוזר על עצמו, ומסמל דבר כלשהו. המוטיב חוזר לאורך כל הסיפור ומקדם אותו, מעניק לו משמעות, מקשר בין חלקיו ומעניק לו רצף הגיוני.

    החייכן/יצחק נוי

    מאפייני הסיפור הקצר בסיפור זה:

    1. האקספוזיציה בסיפור

    כפי שלמדנו האקספוזיציה לא חייבת להופיע בַּפִּסְקָה הראשונה של הסיפור. בסיפורנו האקספוזיציה מופיעה בַּפִּסְקָה השלישית ( עמ' 164) ובה אנו מתוודעים לדמויות העיקריות שהן: הילד המכונה "החייכן" והמספר שהוא ילד מהכיתה. האקספוזיציה, כפי שלמדנו, היא מבוא לסיפור והיא מציגה גם את הזמן והמקום בו יתרחש הסיפור. בַּפִּסְקָה זו הפותחת במילים "משצלצל הפעמון.." אנו מבינים שמדובר ביום הראשון של שנת הלימודים (הזמן) והמקום הוא כיתה בבית הספר. הילד הוותיק מספר על הילד החדש וכך אנו יודעים, כי הסיפור ידון בשאלה איך התקבל הילד החדש בכיתתו וחלקנו אף חשים סוג שלך מתח לקראת הבאות ושואלים האם הם יהיו חברים? למה הוא שונא אותו ועוד.

    2. סיבוך או בעיה- הבעיה שעולה בסיפור היא שהילד הוותיק בכיתה שונא למן ההתחלה את הילד החייכן והמורה בחר להושיבו לידו. הילד כועס ועצבני על כך שילד שהוא יושב לידו מחייך ללא הפסקה ונראה לו כילד בלתי נסבל.

    3. שיא-  נקודות השיא והמפנה יכולות לבוא יחד. המפנה מביא עמו בד"כ רגש של הפתעה, גם אם הוא צפוי, והוא שובר את תנועת העלילה. לעתים הוא מקרב את הסוף, מוליך להתרה על דרך הפתרון הטוב או הרע. שיא-היא מעין נקודה בעלילה שמגבירה את המתח לשיא חדש. בסיפור שלנו נקודת המפנה והשיא  מגיעות האחת אחרי השנייה . הילד הוותיק זורק  לעברו של הילד החדש – החייכן את הכדור בחוזקה, בזמן ההפסקה ואז נשבר חלון הכיתה. זוהי נקודת מפנה שגורמת לנו הקוראים לחוש מתח לגבי המשך הסיפור. רגע השיא מגיע כאשר המורה מגיע ושואל מי שבר את החלון ואז, באופן מפתיע ומותח, מודיע הילד החדש שהוא זה ששבר את החלון. אנו הקוראים וגם הילד הוותיק בכיתה מופתעים, כיוון שברור שלא הילד החדש  שבר את החלון.
    


    4. התרה – ההתרה מסמנת את הפיתרון לבעיה שהעמיד הסיבוך בסיפור. הפתרון יכול להיות טוב או רע. ההתרה בסיפור באה כאשר הילד הוותיק יושב בביתו ומספר שבכה. כך אנו מבינים שהוא התחרט על ששנא ללא סיבה את הילד החדש, אנו מבינים שהסיבוך – הבעיה שהייתה לו עם הילד החדש, עם זה שהושיבו אותו לידו נפתרה. נראה כי הוא הבין שהחיוך של הילד החדש אינו מתנשא וכי הוא שמח שהוא יושב לידו וכבר אינו שונא אותו.


    5. סיום : הסיום הוא סיום פתוח. אנו יכולים לשער כי עכשיו הילד הוותיק יהיה חבר של החייכן וכי הבעיה שהיתה לו עם הילד הזה נפתרה, אך זה לא נאמר בסיפור

    מוטיב : כפי שאמרנו, הסיפור הקצר נוטה להשתמש במוטיב מרכזי שהוא יכול להיות  : חפץ / דמות / מילה / התנהגות / מצב / וכו', שחוזר על עצמו, ומסמל דבר כלשהו. המוטיב חוזר לאורך כל הסיפור ומקדם אותו, מעניק לו משמעות, מקשר בין חלקיו ומעניק לו רצף הגיוני.

    שני המוטיבים המרכזיים בסיפור :

    החיוך – החיוך הינו מוטיב מרכזי בסיפור. כבר משמו של הסיפור ניתן לזהות, כי לחיוך יש תפקיד חשוב בסיפור זה. בהמשך חוזר החיוך מספר פעמים בסיפור למשל, "עמ' 163 שורה 8 :" ל, הוא חייך. לא חיוך סתמי מבויש כלשהו של תלמיד הגון, אלא חיוך רחב..." . בהמשך הסיפור מופיע תיאור חיוכו של החייכן פעמים רבות כגון :" הוא התיישב לידי מחייך.." , או בסוף הסיפור בשורה האחרונה " נדמה לי שחיוך רחב תלוי בחללו של החדר". משמעותו של החיוך אשר מלווה אותנו מתחילת הסיפור עד סופו היא שבעצם חיוך יכול להשתמע לשני פנים. יש חיוך שמביע פחד או בושה ויחש חיוך של צחוק. בסיפור ראינו כיצד ילד מפרש את החיוך של ילד חדש בכיתה כהתנשאות והפרשנות הזו מובילה את הילד הוותיק לשנוא את הילד החדש. בפועל, הילד החדש חייך כי פשוט נחמד או אולי מבושה, אך לא הייתה כל סיבה לא לחבבו ובטח ובטח לשנוא אותו. בסוף הסיפור החיוך שרואה הילד הוותיק יכול להתפרש כראייה חדשה שלו את החיוך של הילד החדש, עכשיו הוא מבין את חיוכו ורואה כי הוא ילד נחמד. החיוך הוא מוטיב מרכזי בסיפור כיוון שהנושא העיקרי בסיפור היא שנאת חינם, שנאה שאנו חשים לאנשים ללא כל סיבה רק משום שהם חדשים, לא מוכרים או אולי שונים. באמצעות הפרוש המוטעה של החיוך של הילד החדש אנו מבינים כמה בני אדם עלולים לטעות כשהם מחלטים שאדם הוא מתנשא או מעצבן או כל תכונה אחרת שאנו מחלטים שיש באדם ללא היכרות אישית.

    מוטיב השנאה – לאורך כל הסיפור מופיע מוטיב השנאה ומעצים את שנאת החינם שחש הילד הוותיק לחדש. דוגמאות : "שנאתי אותו. עד הנה לא החלפתי עימו אפילו מילה אחת, אבל שנאתי אותו." (עמ' 163 למטה), "היא הייתה, אפשר לומר, מן הלב ומהולה בשנאה אל הנער.." עמ' 164 למטה). מוטיב השנאה תורם אף הוא להבנת משמעותו הסיפור. הרי זהו סיפור על שנאת חינם, שנאה שאנו חשים כלפי אדם רק בשל בהיותו חדש, או אחר, או אולי קצת מוזר. מוטיב השנאה ממחיש ביתר עוצמה עד כמה הפחד מן האחר, מן החדש יכול להוביל אותנו ( הילדים והמבוגרים) לחוש רגשות קשים וקיצוניים מתוך פחד אישי שלנו. לאחר שהילד החדש מציל את הילד הוותיק מעונש, כי הוא אומר למורה שהוא זה שזרק את הכדור, אנו מבינים עוד יותר כמה השנאה כלפיו לא הייתה הוגנת, אנו מבינים כמה מהר אנו שופטים ילדים ומחליטים שהם כך או אחרת ובסופו של דבר יכולים לגלות שהם ממש שונים ממה שחשבנו עליהם. שנאה בכל מקרה מיותר כי היא מבזבזת את זמן החיים שלנו, היא יוצרת כעס שאינו בריא לגוף ולנפש ושנאה כפי שמוצגת בסיפור בוודאי שפוגעת בנו ובסביבתנו.

    הצלקת / יאנוש קור'צק
    נושא הסיפור הוא דחיית האחר, השונה.  מדובר בחברת ילדים המתנכלת ומתנכרת לילד חדש בכיתה, משום שהוא יהודי.
    

    מבחינת המבנה הסיפור הזה הוא מאוד מיוחד, כיוון שבתוך הסיפור נכנס סיפור נוסף והוא סיפורה של המורה, סיפור הצלקת שלה.

    1.      אקספוזיציה – באקספוזיציה ( כל הפסקה הראשונה) של הסיפור הצלקת אנו למדים על המקום שבו מתרחש העלילה שהוא בית ספר והזמן הוא יום הלימודים הראשון. באקספוזיציה של הסיפור אנו גם למדים במה יעסוק הסיפור :  דחייה ואי קבלה של הילד היהודי מצד ילדה הכיתה. באקספוזיציה אנו למדים מי הדמויות בסיפור : ילד יהודי שאינו ממש דמות אלא יותר סמל, יאסיק שלא רצה לשבת לידו , המורה וילדי הכיתה כמכלול. בעצם ניתן להסתכל בסיפור על ילדי הכיתה כדמות אחת, דמות שמתנגדת ליהודי בכיתה, וגם ניתן להתייחס למורה ולילד היהודי כדמות אחת – דמות שנדחתה. כך שמבחינה סמלית יש שתי דמויות בסיפור. דמות דחויה ודמות שדוחה את האחר ללא סיבה.
    


    2. בעיה או סיבוך: הילדים לא מקבלים את הילד היהודי ולא מוכנים לשבת ילד הילד היהודי . הילדים גם מדברים אליו בצורה בוטה ומעליבה לפני השיעור וליד המורה. הסיבוך נוצר כאשר הם מעליבים את הילד היהודי ליד המורה ואנו הקוראים נמצאים במתח ביחד עם התלמידים כי איננו יודעים מה תהיה תגובתה.


    3. נקודות מפנה ושיא  : המפנה מתחיל בכך שהמורה לא גוערת או מוציאה החוצה את הילדים שקראו לילד יהודי בשמות נוראיים, במילות גנאי, אלא מסירה את סיכת הראש שעל ראשה ומראה לכל תלמידיה את הצלקת שעל ראשה. השיא מגיעה כשהיא מספרת שאת הצלקת הזו עשו ילדים בכיתה שלה, כשהיא הייתה ילדה פולנייה בבית ספר גרמני.

    4.      ההתרה – פתרון הסיבוך או הבעיה שעמדה לפנינו בסיפור – דחיית הילד היהודי, מגיע בכך שהמורה מעבירה לילדים מסר כאשר היא אומרת להם שהצלקת הפיסית עוברת בסופו של דבר, אך הנפשית נשארת לנצח ונדמה כי דרך הסיפור שלה ילדיה הכיתה מבינים כי להתנכל לילד חדש זה מעשה מאוד קשה, שיכול ללוות את האדם במשך כל חייו. אנו לא יודעים האם הילדים בכיתה ימשיכו להתנכל לילד היהודי, אך ניתן לשער שהם למדו את הלקח מתוך סיפורה של המורה ושהם לא ייעשו זאת שוב
    
    5.      סיום – מבחינת הבעיה של הסיפור, השאלה איך תגיב המורה כן נפתרה, אך שאלת התקבלותו של הילד היהודי נשארה פתחוה. גם בסיפור הזה אנו יכולים לשער כי הילדים הבינו את המסר שניסתה המורה למסור על ידי סיפורה האישי וככל הנראה הם לא יציקו לילד היהודי, אלא יקבלו אותו.
    


    מוטיב : הצלקת היא המוטיב במרכזי בסיפור. יש את הצלקת הפיסית כפי שהייתה למורה בראש וישנה הצלקת הנפשית המשותפת לכל ילד אשר התנכלו אליו. בסיפורנו יש דמיון קב בין הצלקת של הילד לזו של המורה. שניהם נודו משאר ילדי הכיתה על שום היותם מארץ אחרת, היא פולניה בגרמניה והוא יהודי בגרמניה. שניהם לא היו אהודים רק בשל ארץ המוצא השונה ואנו רואים דרך מוטיב הצלקת עד כמה סיבה כה פשוטה , כה לא הגיונית יכולה לגרום לסביבה לנטוע בנו צלקות לכל החיים.

    משוב[עריכת קוד מקור]

    באופן כללי הערך כתוב בצורה ברורה ומובנת, אבל אין התייחסות לסוגי הסיפור הקצר 82.166.241.20 21:17, 6 בפברואר 2019 (IST)תגובה[תגובה]

    משוב[עריכת קוד מקור]

    בשלבי הסיפור, לפני ה-"סיום" ואחרי השיא, יש "התרה", שזה למעשה פתרון הסוגיות עצמן של העלילה לפני הסיום - שמהווה איך החיים נראים אחרי ההתרה. אשמח שתוסיפו.