שעת הדחק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

שעת הדחק הוא מושג הלכתי לתיאור מצב שבו יש קושי לקיים את ההלכה, על פי שורת הדין שנפסק, ובמקרים מסוימים ניתן להקל בדין במצבים אלו.

בספרי ההלכה לא נכתבה הגדרה ברורה באלו הלכות ניתן להקל בשעת הדחק, וכן לא נזכר אילו מקרים נחשבים ל'שעת הדחק', והדבר נתון לשיקול דעת המורה הוראה לדמות את המקרה הנתון למקרים אחרים שנזכרו בחז"ל ובראשונים כשעת הדחק[1].

מקרים נפוצים של שעת הדחק הם בין השאר כאלה שיהיה בהם הפסד גדול, או בושה, עקב קיום ההלכה כפי שהיא.

מקרים שנזכרו בתלמוד ובראשונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנן מספר מצבים, שנזכרו בתלמוד ובפוסקים ככאלה שניתן להקל בהם במקרה של 'שעת הדחק':

  • כאשר פסיקת ההלכה להחמיר אינה מוחלטת, כגון במקרה וישנה מחלוקת בדין וההלכה נפסקה כשעה המחמירה, אך עם זאת דעת המקילים לא נדחתה לגמרי[2].
  • בתלמוד נזכרו דינים שונים שמראש נתקנו רק למצבים רגילים, ובזמנים של שעת הדחק ניתן להקל בהם, כגון איסור שבות שהותרו לחולה, או איסורים שונים שהותרו מפני כבוד הבריות.
  • יש שכתבו שכל דין שהוא לכתחילה, אזי בשעת הדחק ניתן להקל כפי הדין בדיעבד: "שעת הדחק כדיעבד דמי"[3].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]