שרשרת הערך

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מודל שרשרת הערך (Value Chain) הינו כלי ניתוח עסקי שהוצג לראשונה על ידי פרופ' מייקל פורטר בשנת 1985. המודל הפך במהירות לכלי מוביל בתהליך תכנון אסטרטגי. בבסיס המודל עומדות הטענות שמוצרים עוברים דרך שרשרת פעילויות בארגון ובכל תחנה מתווסף להם ערך עבור הארגון כיוון שערכם ללקוחות גדל או שהסיכוי שהם יהיו בעלי ערך ללקוחות גדל (הדבר נכון גם בארגוני שירותים, בהתאמת מינוחים בלבד). טענת המודל היא ששרשרת הפעילויות מוסיפה למוצר ערך העולה על סכום הערכים שהוספו בכל תחנה.

אין לבלבל בין רעיון שרשרת הערך ובין העלויות הנצברות לאורך שרשרת הפעילויות. דוגמה להבחנה בין השניים הוא ליטוש יהלומים. פעולת הליטוש עשויה להיות בעלת עלות נמוכה, אך הפעולה עצמה מוסיפה ערך רב למוצר הסופי מכיוון שיהלום גולמי שווה הרבה פחות מיהלום מלוטש.

המודל מחלק את הפעילויות בארגון לפעילויות ראשוניות, אלו הפעילויות יוצרות הערך, בהן כלולות הפעילויות הגנריות הבאות: לוגיסטיקה נכנסת (חומרי גלם), תפעול (ייצור), לוגיסטיקה יוצאת (תוצר מוגמר), שיווק, מכירות ושירות. שאר הפעילויות הן פעילויות תמך כגון ניהול משאבי אנוש וכספים. לכל פעילות ממפים את העלויות ואת מניעי הערך. למרות שפעולות שרשרת הערך הן נפרדות והן מהוות את אבני הבניין של היתרון התחרותי, הן אינן בלתי תלויות. הן קשורות ביחסי זיקה בתוך השרשרת, המשקפים את היחסים בין הדרך שבה פעולת ערך אחת מבוצעת והעלות (או רמת הביצוע) של פעולה אחרת. יחסי הזיקה בתוך שרשרת הערך הם קריטיים ליצירת היתרון התחרותי, וניצול נכון של הקשרים זקוק לרוב לזרימה של מידע ומאפשר אופטימיזציה.

יצירת ערך לפי מודל שרשרת הערך מצריכה תיאום ושיתוף פעולה, השקעה במערכות מידע, שינויים בתהליכים ארגוניים, מחויבות ההנהלה, משרות גמישות ומסתגלות לשינויים, עובדים בעלי יכולות וכן גישה ותרבות ארגונית תומכת.

יצירת הערך מחייבת שיתוף פעולה של ספקים, יצרנים, מפיצים ולקוחות.

היצרנים צריכים להבין ולהכיר את צרכי הלקוח, ולתת מענה לצרכים אלו באופן יצירתי, חדשני ויעיל, תוך התאמה לסביבה העסקית התחרותית והדינמית.

שיפורים מתמידים והקטנת עלויות תורמים ליצירת ערך גבוה יותר.

תפיסת שרשרת הערך הורחבה מעבר לארגון הבודד והשרשרת יכולה לכלול גם את שרשרת האספקה ואת ערוצי ההפצה.