Télé Liban
 | |
| פרטי הערוץ | |
|---|---|
| מדינה | לבנון |
| סוג | ערוץ טלוויזיה ציבורי |
| תאריך השקה | 28 במאי 1959 |
| שפה | ערבית |
| משרד ראשי | ביירות, לבנון |
| אזור קליטה | המזרח התיכון |
| שיטת שידור | SECAM |
| פורמט תמונה | SDTV |
| www.teleliban.com.lb | |
Télé Liban (בערבית: تلفزيون لبنان; ידוע גם בקיצור TL) הינו ערוץ הטלוויזיה הציבורית הלבנוני הראשון, בבעלות ממשלת לבנון. במתכונתו הנוכחית הוא נוסד כתוצאה ממיזוג של ערוץ טלויזיה המנוהל באופן פרטי Compagnie Libanaise de Télévision הידוע בקיצור CLT (ערוצים 7 ו-9) ו-Télé-Orient (ערוצים 5 ו-11). רשת TL היא החברה הלבנונית הנוכחית באיגוד השידור האירופי[1], ואיגוד השידור של מדינות ערב (ASBU).
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]שורשיו של הערוץ באוגוסט 1956 בהחלטת ממשלת לבנון להעניק לאנשי העסקים ויסאם איזדין ואלכס מופארג' רישיון לקיים שידורי טלוויזיה מקומית, ולחברה הפרטית בשם החברה הלבנונית לטלויזיה (בצרפתית: Compannie Libanaise de Télévision; בערבית: شركة التلفزيون اللبنانية). שידרה תוכניות לראשונה ב-28 במאי 1959, מה שהפך אותה לתחנת הטלוויזיה הראשונה לא רק בלבנון אלא גם באזור.[2] התחנה הושקה רשמית על ידי הגנרל סלימאן נופאל בסיוע צרפת[1][3]. שידורי צבע החלו ב-21 באוקטובר 1967, בטכנולוגיית SECAM הצרפתית, לעשרה מכשירי טלוויזיה בסך הכל. CLT נתמכה על ידי סופירד, שבתורה הייתה קשורה למפתחי המערכת.[4]
Télé-Orient
[עריכת קוד מקור | עריכה]התחנה נותר ערוץ הטלויזיה היחיד של לבנון עד שערוץ Télé-Orient (בשמה המלא: Television of Lebanon and the Orient; בערבית: تلفزيون لبنان والمشرق) קיבל רישיון משלו ביולי 1961[2] והחל לפעול מחזמיה, פרבר של ביירות.[5] לרשת היו תכניות זהות בשני ערוצי השידור שלו 5 ו-11.
תור הזהב
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאורך שנות ה-60 ועד שנות ה-70, Télé Liban סיפקה תכנים מקומיים ומקוריים וכן יבוא מצרפת ומארצות הברית.[6] מה שמייחד את Télé Liban באזור היה יצירת תוכן חדשני עבור מדינה פלורליסטית כמו לבנון.[6]
לתחנה היו שני ערוצים, ערוץ 7 בערבית ובעיקר ערוץ 9 בעל אוריינטציה צרפתית עם תוכניות טלוויזיה מקומיות וצרפתיות נפרדות.
תקופת מלחמת האזרחים
[עריכת קוד מקור | עריכה]במהלך מלחמת האזרחים בלבנון, שתי תחנות הטלוויזיה הפרטיות במדינה נשלטו על ידי מיליציות, הערוצים 7 ו-9 מבוססי CLT הממוקמים במערב ביירות נשלטו על ידי האגף השמאלי והמיליציות המוסלמיות וערוצים 5 ו-11 של תחנות Télé-Orient חזמיה בפרברים הנוצריים של מזרח ביירות על ידי מיליציות נוצריות מהימין. שתי התחנות התאפיינו בהצגת סיקור מוטה על פי הצדדים השולטים בתחנה.
שתי תחנות פיראטיות ללא רישיון, "תאגיד השידור הלבנוני" הנוצרי הימני (LBC) ו"הטלוויזיה של לבנון הערבית" השמאלנית המוסלמית המנוהלת על ידי המיליציה הסונית המוסלמית מוראביטון הושקו במקביל לתחנות הקיימות.
ב-1976 נכנס לתפקיד נשיא לבנון המרוני אליאס סרכיס ופעל להקמת כלי תקשורת מאוחד שיקדם את סדר היום שלו של שלום ואחדות.[7] שתי התחנות בבעלות פרטית, CLT ו-Télé Orient, והחברות הבנות שלהן הסכימו להתמזג בעסקה שבה מחצית מהמניות היו בבעלות ממשלת לבנון.[8] צו החקיקה מס' 100 פורסם בעיתון הלאומי ב-7 ביולי 1977, והפך את המיזוג לרשמי[7].
התחנות היריבות הפרטיות CLT ו-Télé-Orient נרכשו מאוחר יותר על ידי ממשלת לבנון והחברה הממוזגת הפכה לתחנת טלוויזיה ציבורית והשם שונה ל-Télé Liban.
התקופה שלאחר המלחמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]כשהסתיימה מלחמת האזרחים, הוסר המונופול של Télé Liban במסגרת חוק התקשורת האודיו-ויזואלית משנת 1994, והתחנה מצאה את עצמה לראשונה מתמודדת עם תחרות אדירה.[9] תחנות טלוויזיה אחרות עם תוכניות חדשניות יותר, כמו תאגיד השידור הלבנוני הבינלאומי, עקפו את הקהל של Télé Liban בשנות ה-90.[10]
רפיק אל-חרירי קנה את מניות המגזר הפרטי של Télé Liban חודשים לפני שהפך לראש ממשלה ב-1992 ומינה את פואד נעים ליושב ראש, ששידש במהירות את התחנה.[11] עם זאת, הממשלה רכשה בחזרה את כל המניות מהמגזר הפרטי בשנת 1994.[12]
שפע התחנות הקרקעיות והלוויין הפרטיות הזמינות בשוק הטלוויזיה הלבנוני בא על חשבון Télé Liban, שמאז סוף שנות ה-90 נמצאת בדעיכה מתמשכת.[6]
בינואר 2015, הושק פרויקט פיילוט של שידור טלוויזיה דיגיטלי קרקעי מאתרי שידור של Télé Liban.[13]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 "Tele Liban". Tele Liban. אורכב מ-המקור ב-13 באפריל 2020. נבדק ב-22 באוקטובר 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 "Télé Liban looks to continue a long, prestigious history". Annahar. אורכב מ-המקור ב-23 במאי 2018. נבדק ב-22 במאי 2018.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Lebanese media coverage of oil and gas sector" (PDF). SKeyes. באוגוסט 2014. נבדק ב-16 בספטמבר 2014.
{{cite web}}: (עזרה)(הקישור אינו פעיל) - ^ "Television and Radio Age" (PDF). 1 בינואר 1968. p. 57. נבדק ב-18 באפריל 2024.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Harb, Zahera. Channels of Resistance in Lebanon: Liberation Propaganda, Hezbollah and the Media, I.B.Tauris (15 April 2011), page 98
- ^ 1 2 3 Kraidy. Marwan M.Hybridity, or the Cultural Logic of Globalization, Pearson Longman, Temple University, 2005, page 123
- ^ 1 2 Harb, Zahera. Channels of Resistance in Lebanon: Liberation Propaganda, Hezbollah and the Media, I.B.Tauris (15 April 2011), page 97
- ^ Harb, Zahera. Channel of Resistance in Lebanon: Liberation Propaganda, page 97
- ^ Sakr, Naomi. Arab Television Today, I. B. Tauris & Co. Ltd., London 2007, page 34
- ^ Rugh, William A. Arab Mass Media: Newspapers, Radio, and Television in Arab Politics, Praeger Publishers, Westpport, CT, 2004, page 203
- ^ Harb, Zahera. Channels of Resistance in Lebanon: Liberation Propaganda, Hezbollah and the Media, I.B.Tauris (15 April 2011), page 102
- ^ Harb, Zahera. Channels of Resistance in Lebanon: Liberation Propaganda, Hezbollah and the Media, I.B.Tauris (15 April 2011), page 103
- ^ "Archived copy" (PDF). ארכיון (PDF) מ-17 באפריל 2018. נבדק ב-26 בספטמבר 2019.
{{cite web}}: (עזרה); (עזרה)