אויאמה סוטמאצו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יפןיפן זהו שם יפני; שם המשפחה הוא אויאמה.
אויאמה סוטמאצו
大山 捨松
הנסיכה אויאמה סוטמאצו
הנסיכה אויאמה סוטמאצו
לידה 24 בפברואר 1860
וואקאמאצו, מחוז פוקושימה (אייזו)
פטירה 18 בפברואר 1919 (בגיל 58)
טוקיו
מדינה יפן
מקום קבורה נאסושיאובארה, מחוז טוצ'יגי, יפן
מקום מגורים שכונת האראג'וקו (אז: אונדן), טוקיו
כינויים נוספים נולדה בשם יאמאקווה סאקי
פעילות בולטת פמיניסטית יפנית ופעילה למען זכויות נשים
ידועה בשל אחת מחמש הנערות שהשתתפו במשלחת איוואקורה לארצות הברית, האישה היפנית הראשונה שקיבלה תואר אקדמי
השכלה תואר ראשון בהצטיינות ממכללת ווסאר בארצות הברית
מעסיק Tsuda University עריכת הנתון בוויקינתונים
השקפה דתית Nihon Kumiai Kirisuto Kyōkai עריכת הנתון בוויקינתונים
בן זוג אויאמה איוואו
צאצאים
  • בנות חורגות: מישימה נובוקו, אויאמה מיטסוקו, הוסוקאווה פויוקוש
  • בנותיה: ווטאנאבה טומיקו, אידה היסאקו, אויאמה נאגאקוש
  • בניה: אויאמה טאקאשי, אויאמה קאשיווה
מספר צאצאים 3
פרסים והוקרה אות זיכרון לכבוד הכתרתו של הקיסר טאישו
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

הנסיכה אויאמה סוטמאצו (ביפנית: Ōyama Sutematsu ;大山 捨松 (נולדה בשם Yamakawa Sakiko 山川 咲子)[1];‏24 בפברואר 1860 – 18 בפברואר 1919) הייתה פמיניסטית יפנית בתקופת מייג'י. נולדה למשפחת סמוראים. בילדותה שרדה את קרב אייזו (אנ'). לאחר מכן נשלחה לאמריקה לעשר שנים כחלק ממשימת איווקורה. הייתה האישה היפנית הראשונה שקיבלה תואר במכללה. את שנותיה המאוחרות הקדישה למאבק לחינוך נשים ביפן ולהתנדבות כאחות.[2]

ראשית חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולדה בשם Yamakawa Sakiko ב־24 בפברואר 1860 באיזו (אנ'), אזור מבודד והררי השוכן כיום במחוז פוקושימה.[1] ימקאווה Sakiko הייתה בתו הצעירה של Yamakawa Shigekata פקיד רם דרג בשירותו של הלורד המקומי.[1] אשתו ((Saigō Tōi (えん) השתייכה אף היא למשפחת אצולה בשם סאיגו, מדרום יפן. לימקאווה סאקיקו היו שישה אחים:[3] אחיותיה פוטאבה (Futaba\二葉: 1844-1909), מיוואקו, מיסאקו וטוואקו[4]; ושני אחים, הירושי וקנג'ירו. אבי המשפחה מת בשנת 1860, שנת לידתה של סאקיקו, ואחיה הבכור, הירושי, ירש את תפקיד ראש המשפחה במקומו.

ימאקאווה סאקיקו גדלה במשק בית סמוראי מסורתי בעיירה וואקאמאטסו (אנ') במתחם בן כמה דונם בסמוך לשער הצפוני של טירת צורוגה (אנ')[1] היא לא נשלחה לבית ספר, אך למדה קרוא וכתוב בבית, כחלק ממערכת חינוך שכללה נימוסים וצייתנות, והתבססה על הטקסט הנאו-קונפוציאני מהמאה השמונה-עשרה Onna Daigaku (אנ'): "למידה רבה יותר לנשים".[5]

קרב אייזו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 1868–1869 הייתה משפחת ימקאווה בצד המפסיד של מלחמת בושין. מלחמת בושין הייתה מלחמת אזרחים שסימנה את סיומה של תקופת בקומאטסו (אנ') של יפן ("סוף השלטון הצבאי"). במלחמה זו, כוחות פרו-שוגונטים התנגדו להחלתו של השלטון הקיסרי החדש שהחל עם רסטורציית Meiji בשנת 1867. ב־8 באוקטובר 1868, כאשר ימקאווה הייתה בת שמונה, פלשו כוחות קיסריים ושרפו את עיר הולדתה וואקמאטסו.[6] ימקאווה קיבלה מקלט יחד עם אמה ואחיותיה בין כותלי טירת צורוגה.[3] מאות משפחות סמוראים אחרות התאבדו בספוקו.[7][8]פלישה זו סימנה את תחילתו של קרב אייזו (אנ'), שכלל מצור בן חודש על הארמון.

בתוך הטירה נאספו 600 נשים וילדים תחת פיקודה של הנסיכה Matsudaira Teru,(אנ') [9] אשר חילקה את השוהים בארמון לקבוצות שעסקו בבישול, ניקיון ויציקת תרמילי קליעים,[10] כמו גם טיפול בכ־1,500 חיילים פצועים.[11] אחת מאחיותיה ניסתה להצטרף אל "צבא הנערות" Jōshitai שהובילה Nakano Takeko, אך על פי הוראות אימן נשארה בטירה והמשיכה להכין מחסניות אקדח.[10] סאקיקו עצמה נשאה אספקה עבור יצרני המחסניות[10]. לקראת סיום המצור, אמה של ימקאווה שלחה אותה ואת ילדות הטירה האחרות להטיס עפיפונים כמחוות התרסה, בזמן שתותחים אימפריאליים הפציצו את הטירה. הנשים ניסו למנוע את התפוצצותם של הפגזים על ידי כיסויים בבדים רטובים[10]. פגז אחד שלא כובה בזמן, התפוצץ ליד ימקאווה והרסיסים שרטו את צווארה והרגו את גיסתה טוסקו[10].

לאחר הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

המצור הסתיים עם כניעת הטירה ב־7 בנובמבר 1868.[12] ימקאווה נלקחה למחנה שבויים סמוך עם אמה ואחיותיה, שם הוחזקו במשך שנה.[13] באביב 1870 הן הוגלו למחוז טונאמי שאך הוקם.[13] 17,000 הפליטים שהוגלו לשם לא היו בעלי ניסיון בחקלאות, ובחורף שרר מחסור באוכל, מחסה ועצי הסקה שאיימו על משפחת ימקאווה ברעב.[13] סאקיקו, שבאותה תקופה מלאו לה אחת עשרה שנים, פיזרה אדמת לילה (אנ') (דשן עשוי מצואה אנושית) בשדות ונברה באשפה בחיפוש אחר רכיכות למאכל.[14]

באביב 1871, יאמאקאווה נשלחה לעיר האקודטה, ללא משפחתה,[15] שם היא התגוררה עם Takuma Sawabe ולאחר מכן עם מיסיונרים צרפתים.[16]

חינוכה באמריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היציאה עם משלחת איוואקורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדצמבר 1871, כשהייתה בת אחת-עשרה, נשלחה ימקאווה לארצות הברית ללימודים, כחלק ממשימת איווקורה. בשלב זה, אמה שינתה את שמה מ- Yamakawa Sakiko ("פריחה קטנה") ל- Yamakawa Sutematsu ("עץ אורן שנזרק").[1][17] ימקאווה הייתה אחת מחמש בנות שנבחרו לבלות עשר שנים בלמידת דרכי המערב לתועלתה של יפן, לאחר מכן היה עליה לחזור ולהעביר את הידע שלה לנשים יפניות אחרות ולילדיה, בהתאם לפילוסופיה של תקופת Meiji: "אישה טובה, אמא חכמה" (אנ').[17]

הבנות האחרות היו ריו יושימאסו (בגיל 14), טיי אואדה (14), שיגה נגאי (10) ואומה טסודה (6).[17] כל חמש הבנות היו ממשפחות סמוראים שהובסו במלחמת בושין.[18] טרם עזיבתן את יפן, היו אלה הילדות הראשונות ממעמד הסמוראים שזכו לפגישה עם הקיסרית הארוקו (אנ'), ב־9 בנובמבר 1871. [19] הן נסעו יחד עם שאר חברי משימת איווקורה ב־23 בדצמבר 1871, על סיפונה של ספינת הקיטור אס אס אמריקה (1869) (אנ'), בליוויה של אלידה דה-לונג[20] (אשתו של הדיפלומט האמריקני צ'ארלס א-דה-לונג), שלא ידעה יפנית כלל.[21] לאחר מסע סוער וקשה הן הגיעו לסן פרנסיסקו ב־15 בינואר 1872. יאמאקווה והבנות האחרות בילו שבועיים בסן פרנסיסקו. אף על פי שרוב הזמן שהו בבדידות בחדריהן, הן היו נושא שזכה לסיקור עיתונאי אינטנסיבי.[22] לאחר מכן הן יצאו לסיור רכבת שחצה את המדינה, והגיעו לוושינגטון הבירה ב -29 בפברואר,[23] שם פרש צ'ארלס לנמן (מזכירו של ארינורי מורי (אנ') ) את חסותו על הבנות.[20]

ימקאווה שוכנה במשק ביתו של לאונרד בייקון בניו הייבן, קונטיקט במשך שהותה באמריקה, והתיידדה עם בתו אליס. השתיים חיו כאחיות במשך עשר שנים, ולמדו האחת על תרבותה של השנייה.

מכללת ווסאר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ימקאווה סיימה את לימודיה בתיכון ניו הייבן, ואז נרשמה למכללת ווסאר בשנת 1878, לצידה של נגאי שיגקו (אנ').[24][25] שתיהן היו הנשים היפניות הראשונות שנרשמו לקולג'[24]. פטרונה לאונרד בייקון נפטר ב־24 בדצמבר 1881, מוקדם מכדי להיות נוכח בטקס הסיום שלה. במהלך לימודיה, ימקאווה סוטמאטסו כתבה בדרך כלל את שמה כסטמאץ ימקאווה, תוך שימוש בסדר השם האמריקאי ובכתיב שתואם את הגייתו של שמה.[24]

בשנת 1881 הסתיימו עשר שנות המשימה החינוכית של הבנות, אך ימקאווה האריכה את שהותה כדי להשלים את לימודיה.[24] היא סיימה את מכללת ווסאר (אנ') עם תואר ראשון בהצטיינות[25] באוקטובר 1882, והייתה היפנית הראשונה שקיבלה תואר אקדמי.[24] עבודת הגמר שלה הייתה בנושא "מדיניות החוץ הבריטית כלפי יפן"[25] והיא נבחרה לנאום על הנושא בטקס הסיום של כיתתה.[26] לאחר סיום לימודיה, למדה סיעוד במשך מספר חודשים בבית הספר לאחיות בקונטיקט, ניו הייבן, טרם חזרתה ליפן.[1]

חזרתה ליפן[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר חזרה לראשונה ליפן, חיפשה ימקאווה עבודה חינוכית או ממשלתית לעסוק בה, אך האפשרויות שעמדו בפניה היו מוגבלות, במיוחד מכיוון שמעולם לא למדה לקרוא או לכתוב יפנית באופן רשמי[26].[27] במקום זאת, ב־8 בנובמבר 1883, היא נישאה לגנרל בצבא היפני הקיסרי ממחוז סאצומה לשעבר, אלמן בן 42 ואב לשלושה בשם אויאמה איוואו, ששירת כתותחן במהלך הפצצת עיר הולדתה אייזו[26]. בשלב מאוחר יותר, היה איוואו מתבדח על כך שאשתו הייתה זו שהכינה את הכדור שהכה בו במהלך אותו קרב[26]. מתקופה זו ואילך היא נודעה בשם Ōyama Sutematsu. לאחר נישואיהם, זכה בעלה למספר קידומים בצבא ומונה לימים לשר המלחמה, סוטמאצו הפכה לרוזנת ובשנת 1911[26] לנסיכה אויאמה.[27]

במהלך נישואיהם נולדו לזוג ארבעה ילדים: שתי בנות, אויאמה היסאקו (לימים הברונית אידה היסאקו) ואויאמה יוקו (מתה לאחר יומיים), ושני בנים, הנסיך אויאמה טקאשי והנסיך אויאמה קאשיווה. לאחר נישואיה מילאה סוטמאטסו תפקידים שרווחו בקרב נשותיהם של אנשי ממשל, וייעצה לקיסרית יפן אודות מנהגים מערביים.[27] היא תמכה בחינוך נשים ועודדה נשים יפניות מהמעמד הגבוה להתנדב כאחיות[1]. בנוסף, אירחה לעיתים קרובות מבקרים אמריקאים, על מנת לקדם את יחסי יפן-אמריקה, בין אורחיה נמנו גם חברתה אליס מייבל בייקון (אנ') הגאוגרף אלן צ'רצ'יל סמפל והסופרת פאני קולדוול מקולי[26] .

בשנת 1885, עקב היריון שמנע ממנה לנסוע עם בעלה לאירופה, היא נתבקשה על ידי ראש ממשלת יפן, איטו הירובומי לסייע בהקמת בית הספר Gakushuin בטוקיו, ובהמשך הפכה לנאמן שלו. בשנת 1900 יסדה בשותפות עם אליס בייקון וטסודה אומה (אנ') את ג'ושי אייגאקו ג'וקו 女子英学塾 -בית ספר לימודי אנגלית לבנות, כיום:Tsuda University (אנ'), על מנת לתמוך במטרת חינוך נשים.[27]

היא עמדה בראש אגודת הנשים לרווחה ואיגוד האחיות לסיעוד, נשיאת האגודה הפטריוטית לנשים ויו"ר איגוד הצלב האדום היפני.[1]

במהלך מלחמת רוסיה-יפן בשנים 1904 - 1905 עבדה כאחות מתנדבת.

מותה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מותו של בעלה, Oyama Iwao, ב־10 בדצמבר 1916, נפטרה הנסיכה אויאמה מדלקת ריאות כתוצאה ממגפת השפעת של 1918, ב־18 בפברואר 1919 בעיר טוקיו, יפן.

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ימקאווה סוטמאצו
    ימקאווה סוטמאצו
  • Ｘהסטודנטיות היפניות הראשונות בחו"ל. משמאל- נאגאי שיגקו (10), אואדה טייקו (16), יושימאצו ריוקו (16), טסודה אומה (9) וימאקאווה סוטמאצו (12)נ
    הסטודנטיות היפניות הראשונות בחו"ל. משמאל- נאגאי שיגקו (10), אואדה טייקו (16), יושימאצו ריוקו (16), טסודה אומה (9) וימאקאווה סוטמאצו (12)
  • אויאמה סוטמאצו בשמלת ערב
    אויאמה סוטמאצו בשמלת ערב
  • הנסיכה אויאמה סוטמאצו עם ביתה, אויאמה היסאקו, בציור
    הנסיכה אויאמה סוטמאצו עם ביתה, אויאמה היסאקו, בציור
  • אויאמה סוטמאצו בשנותיה המאוחרות
    אויאמה סוטמאצו בשנותיה המאוחרות
  • אויאמה איוואו ואויאמה סוטמאצו בשנותיהם המאוחרות
    אויאמה איוואו ואויאמה סוטמאצו בשנותיהם המאוחרות
  • חברות נפגשות שוב: טסודה אומקו, אליס מייבל בייקון, אוריו שיגקו, אויאמה סוטמאצו (משמאל לימין)
    חברות נפגשות שוב: טסודה אומקו, אליס מייבל בייקון, אוריו שיגקו, אויאמה סוטמאצו (משמאל לימין)
  • ימקאווה סוטמאצו בווסאר
    ימקאווה סוטמאצו בווסאר
  • אויאמה סוטמאצו בקימונו מסורתי
    אויאמה סוטמאצו בקימונו מסורתי
  • מכללת ווסאר, הכיתה של 1882
    מכללת ווסאר, הכיתה של 1882

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Hotta, Eri (2013). Japan 1941. New York: Alfred A. Knopf. pp. 83–85.
  • Kuno, Akiko (1993). Unexpected destinations: the poignant story of Japan's first Vassar graduate. New York: Kodansha International.
  • Methodist Episcopal Church (1895). "Three Japanese Girls." The Heathen Woman's Friend. Vol. XXVII, July 1895, No.1. Boston: Woman's Foreign Missionary Society of the Methodist Episcopal Church.
  • Nimura, Janice P. (2015). Daughters of the Samurai: A Journey from East to West and Back. WW Norton & Company.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אויאמה סוטמאצו בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 Nimura, Janice.P, Daughters of The Samurai:A Journey from East to West and Back, New York: WW Norton & company, 2015, עמ' 19
  2. ^ Howe,Sondra Weland, [JSTOR 40214860 The Role of Women in The Introduction of Western Music in Japan], The Bulletin of Historical Reaserch in Music Education (2) 16, 1995, עמ' 91
  3. ^ 1 2 Nimura, Janice P, Daughters of the Samurai: A Journey from East to West and Back, New York: WW Norton & Company, 2015, עמ' 35
  4. ^ Wright, Diana E, Female Combatants and Japan's Meiji Restoration: The Case of Aizu, War in History 8, עמ' 416
  5. ^ Nimura, Janice.P, Daughters of The Samurai:A Journey from East to West and Back, New York: WW Norton & company, 2015, עמ' 25
  6. ^ Diana E. Wright, Female Combatants and Japan's Meiji Restoration: the case of Aizu, War in History (4) 8, עמ' 402 doi: doi:10.1177/096834450100800402
  7. ^ Diana E. Wright, Female Combatants and Japan's Meiji Restoration: the case of Aizu, War in History (4) 8, עמ' 403 doi: doi:10.1177/096834450100800402
  8. ^ Nimura, Janice P, Daughters of The Samurai:A Journey from East to West and Back, New York: WW Norton & company, 2015, עמ' 36
  9. ^ Diana E. Wright, Female Combatants and Japan's Meiji Restoration: the case of Aizu, War in History (4) 8, 2001, עמ' 410 doi: doi:10.1177/096834450100800402
  10. ^ 1 2 3 4 5 Nimura, Janice P, Daughters of The Samurai:A Journey from East to West and Back, New York: WW Norton & company, 2015, עמ' 37
  11. ^ Diana E. Wright, Female Combatants and Japan's Meiji Restoration: the case of Aizu, Diana E. Wright (4) 8, 2001, עמ' 411 doi: doi:10.1177/096834450100800402
  12. ^ Diana E. Wright, Female Combatants and Japan's Meiji Restoration: the case of Aizu, War in History (4) 8, 2001, עמ' 414 doi: doi:10.1177/096834450100800402
  13. ^ 1 2 3 Nimura, Janice P, Daughters of The Samurai:A Journey from East to West and Back, New York: WW Norton & company, 2015, עמ' 38
  14. ^ Nimura, Janice P, Daughters of The Samurai:A Journey from East to West and Back, New York: WW Norton & company, 2015, עמ' 40
  15. ^ Nimura, Janice P, Daughters of The Samurai:A Journey from East to West and Back, New York: WW Norton & company, 2015, עמ' 47
  16. ^ Nimura, Janice P, Daughters of The Samurai:A Journey from East to West and Back, New York: WW Norton & company, 2015, עמ' 48
  17. ^ 1 2 3 Nimura, Janice P, Daughters of The Samurai:A Journey from East to West and Back, New York: WW Norton & company, 2015, עמ' 49
  18. ^ Nimura, Janice P, Daughters of The Samurai:A Journey from East to West and Back, New York: WW Norton & company, 2015, עמ' 50
  19. ^ Nimura, Janice P, Daughters of The Samurai:A Journey from East to West and Back, New York: WW Norton & company, 2015, עמ' 51
  20. ^ 1 2 Nimura, Janice P, Daughters of The Samurai:A Journey from East to West and Back, New York: WW Norton & company, 2015, עמ' 90
  21. ^ Nimura, Janice P, Daughters of The Samurai:A Journey from East to West and Back, New York: WW Norton & company, 2015, עמ' 62
  22. ^ Nimura, Janice P, Daughters of The Samurai:A Journey from East to West and Back, New York: WW Norton & company, 2015, עמ' 77
  23. ^ Nimura, Janice P, Daughters of The Samurai:A Journey from East to West and Back, New York: WW Norton & company, 2015, עמ' 88
  24. ^ 1 2 3 4 5 Nimura, Janice P, Nimura, Janice P, New York: WW Norton & company, 2015
  25. ^ 1 2 3 Howe,Sondra Weland, [JSTOR 40214860 The Role of Women in The Introduction of Western Music in Japan], The Bulletin of Historical Reaserch in Music Education (2) 16, עמ' 92
  26. ^ 1 2 3 4 5 6 Adams Ellen E, Colonial Geographies, Imperial Romances: Travels in Japan with Ellen Churchill Semple and Fannie Caldwell Macaulay, The Journal of the Gilded Age and Progressive Era (2) 16, עמ' 145-165 doi: doi:10.1017/S153778141400005X
  27. ^ 1 2 3 4 [specialcollections.vassar.edu Guide to the Sutematsu Yamakawa Oyama papers, 1872-1983 (bulk 1882-1919)], Archives & Special Collections Library at Vassar College, ‏Retrieved 2019-11-25
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=אויאמה_סוטמאצו&oldid=38035274"