הצגת המקור של הדף "אחריות נכסים"

{{סוגיה
|מקרא=
|משנה={{משנה|קידושין|א|ה|ללא=שם}}; {{משנה|בבא מציעא|א|ו|ללא=שם}}
|תלמוד בבלי={{בבלי|בבא מציעא|יד|א|ללא=שם}}; {{בבלי|בבא מציעא|יד|ב|ללא=מסכת}}; {{בבלי|בבא בתרא|מב|א|ללא=שם}}, {{בבלי|בבא בתרא|קנז|א|ללא=מסכת}}, {{בבלי|בבא בתרא|קעד|א|ללא=מסכת}}; {{בבלי|קידושין|כו|א|ללא=שם}}; {{בבלי|פסחים|ה|ב|ללא=שם}}
|תלמוד ירושלמי=
|משנה תורה לרמב"ם={{רמב"ם|מלוה ולווה|יח|א|ספר=משפטים|ללא=שם}}, {{רמב"ם|מלוה ולוה|יא|ה|ללא=שם}}; {{רמב"ם|מכירה|יט|ג|ספר=קנין|ללא=שם}}
|שולחן ערוך={{שולחן ערוך|חושן משפט|רכה}}; {{שולחן ערוך|חושן משפט|קטז|א}}
|ספרי מניין המצוות=
|ספרות הלכתית נוספת=
|שם=
}}
[[קובץ:V03p128a01 Ketubah.jpg|שמאל|ממוזער|250px|[[כתובה]] מ[[המאה ה-18]]. כתובה היא שטר התחייבות של בעל כלפי אשתו ב[[המשפט העברי|משפט העברי]]. לפי [[תקנת חכמים]], לנכסי ה[[נדל"ן]] של הבעל יש אחריות כלפי פריעת החוב שבכתובה לאישה. ה[[גאונים]] תקנו שאחריות זו תורחב גם למטלטלין.]]
'''אחריות נכסים''' או '''שעבוד נכסים''', הוא מונח [[הלכה|הלכתי]]-[[משפט עברי|משפטי]], שמשמעו שעבוד של נכסים או אחריות של אדם, היוצרים [[ערבות (משפט עברי)|ערבות משפטית]]. דוגמה למצב של אחריות נכסים היא [[הלוואה]]: המלווה יכול לגבות את חובו מנכסים שהיו שייכים ללווה בשעת מתן ההלוואה, גם אם בינתיים נמכרו הנכסים לאדם שלישי, מכיוון שמעת ביצוע ההלוואה חל על נכסי הלווה שעבוד כלפי החוב.

אחריות נכסים יכולה לבוא לידי ביטוי במגוון מצבים: [[הלוואה]], מֶכֶר, [[כתובה]], ואף אחריות שאדם לוקח על עצמו מרצונו. קיימות רמות שונות של אחריות, ולהלכה, ברוב המקרים, רמת האחריות תלויה בהסכם ה[[חוזה|חוזי]] שעורכים שני הצדדים. נשיאה באחריות כלפי חפץ טומנת בחובה משמעות משפטית של בעלות, כלומר, האדם האחראי לחפץ, מבחינות מסוימות, נחשב באופן חלקי לבעלים של החפץ.

==הגדרת השעבוד==
בקרב הפוסקים חלוקות הדעות מהי ההגדרה המדויקת למצב ה"שעבוד"; האם תחולת השעבוד היא על ה"חפצא" - לאמור: החפצים, הנכסים, או על ה"גברא" - לאמור: בעל הנכסים. יש הסוברים כי השעבוד הוא במישור הבעלות על הנכסים והופך בעלות זו למוגבלת, ולעומתם יש הסוברים כי תחולת השעבוד היא על הנכסים עצמם ולא על האדם. את ההבדל בין ההגדרות (ה"[[נפקא מינא]]") ניתן להדגים במקרה הבא: ראובן, שנכסיו משועבדים לשמעון, הפקיר את כל נכסיו; אם נאמר שתחולת השעבוד היא על האדם - האדם אמנם עדיין משועבד, אך נכסיו כבר אינם שלו ולכן לא ניתן עוד לגבות מהם; אך אם נאמר שתחולת השעבוד היא על הנכסים, הגם שהם הופקרו, הם עצמם משועבדים כלפי אדם אחר.{{הערה|ראו על כך [[תוספתא]], [[מסכת כתובות]] (פרק י, ו), המתייחסת לנכסי [[גיור|גר]] שמת, שנחשבים להפקר, שלאחר שהשתלטו עליהם מן ההפקר, קמו תובעים וטענו כי נכסים אלו היו משועבדים להם. בתוספתא נפסק כי גובים מהאנשים שהשתלטו על הנכסים למען התובעים.}}

==הלוואה==
בכל הלוואה, כל ה[[נדל"ן]] של הלווה משועבד לפירעון החוב כלפי המלווה, וכאשר מגיע זמן הפירעון בעל החוב יכול לגבות מכל נכס שיש ללווה. אם ללווה אין כדי לפרוע את חובו, אך יש לו נדל"ן (נדל"ן בלבד) שהיו שלו בשעת ההלוואה ולאחר מכן נמכרו או ניתנו במתנה לצד שלישי, ניתן "לטרוף" - קרי להפקיע - אותם מידי הצד השלישי ולפרוע באמצעותם את החוב.{{הערה|{{בבלי|בבא בתרא|קעד|א}}; {{בבלי|בבא מציעא|יד|א}}; {{רמב"ם|מלוה ולווה|יח|א|ספר=משפטים}}.}} עניין זה אינו צריך להיאמר במפורש בעת ההלוואה, ואף כאשר לא סוכם דבר על אודות אחריות הנכסים, הרי שנכסי הלווה משועבדים לפירעון החוב.{{הערה|{{בבלי|בבא מציעא|יד|א}}.}}

מ[[דאורייתא]] כל הלוואה הופכת את נכסי החייב למשועבדים למלווה - בין אם נכתב עליה [[שטר]] ובין אם נעשתה בעל פה בנוכחות [[עדות (הלכה)|עדים]], אולם [[חז"ל]] [[תקנת חכמים|תיקנו]] כי במקרה בו ההלוואה נעשתה בעל פה בנוכחות עדים בלבד וללא שטר הלוואה, לא ניתן לגבות מנכסים משועבדים שנמכרו או ניתנו במתנה, מפני "תיקון העולם". תקנת חז"ל נבעה מכך שבניגוד למצב שבו נכתב שטר שבו דבר ההלוואה מתפרסם, כאשר הלוואה נעשית בעל פה היא אינה מתפרסמת, ולכן קשה לברר עליה. אם בעלי חוב יגבו מנכסים משועבדים גם בהלוואות בעל פה, דהיינו הלוואות שאינן מפורסמות ולא ניתן לברר האם נכסי המוכר משועבדים, ייווצר מצב שבו אנשים יחששו לקנות נכסים מחשש שהם משועבדים, ובעקבות כך היקף ה[[סחר]] הכללי ייפגע.{{הערה|{{בבלי|בבא בתרא|קעה|ב}} - {{בבלי|בבא בתרא|קעו|א|ללא=מסכת}}; {{בבלי|גיטין|לז|א}}.}}

==מֶכֶר==
כל אדם המוכר לחברו נכס כלשהו - [[נדל"ן]], עבד ([[עבד עברי|עברי]] או [[עבד כנעני|כנעני]]) או [[מיטלטלין]] - הוא חייב באחריות לכך שהנכס אכן יישאר אצל הקונה, ולכן אם הנכס יעוקל מהקונה (כגון עקב שעבוד שחל עליו מהתקופה שלפני המכירה), המוכר חייב באחריות הנכס כלפי הקונה, ועליו להשיב את דמי הנכס.{{הערה|{{בבלי|בבא מציעא|יד|ב}}, וכך נפסק ב{{רמב"ם|מכירה|יט|ג|ספר=קנין}}, וב{{שולחן ערוך|חושן משפט|רכה}}.}} גם במכר, כמו בהלוואה, דבר זה אינו צריך להיות מפורש בעת המכירה, ואף כאשר לא סוכם דבר על האחריות, חייב המוכר באחריות, וזאת בהסתמך על הכלל שהוזכר לעיל לגבי הלוואה - "אחריות טעות סופר", משמע - העובדה שהאחריות לא הוזכרה היא טעות, וקיימת [[אומדנא]] כי הקונה הממוצע מתכוון לקנות עם אחריות.{{הערה|{{רמב"ם|מכירה|יט|ג|ספר=קנין}}.}}

התלמוד מסביר כי [[תקנת חכמים]] שקבעה כי אין גובים מנכסים משועבדים בזמן שהעסקה נעשתה בעל פה, נכונה רק לגבי הלוואה, אך לא לגבי מכר. התלמוד מסביר זאת בכך שהסיבה לתקנת חכמים זו היא "תיקון העולם", משמע - החשש שמא הקונה לא שמע על השעבוד שחל על קניינו, ומשכך אנשים יימנעו מלקנות קרקעות; אך חשש זה אינו סביר במקרה של מכר, מכיוון שמטבע הדברים מוכר קרקע מפרסם ברבים את העובדה כי הוא מעוניין למכור כדי למצוא קונים, ועל כן לא ניתן להסתיר שעבוד שיש עליה, כך שאם היה שעבוד, הקונה יכול היה לשמוע על כך, ולכן קונים רגילים לא יחששו שמא יש שעבוד לא ידוע על הנכס שהם קונים.{{הערה|{{בבלי|בבא בתרא|מב|א}}, וכך גם נפסק ב{{רמב"ם|מלוה ולוה|יא|ה|ספר=משפטים}}, וב{{שולחן ערוך|חושן משפט|קטז|א}}.}}

==סוגי האחריות==
ב[[הלכה]] ישנם שלושה סוגי שעבוד:{{הערה|שם=ספר המקח|חלוקה זו כותב רב [[האי גאון]] ב[[ספר המקח]], שער כח; וכך ב[[נימוקי יוסף]] על [[מסכת בבא מציעא]], פא.}}
# "אחריות דמעלמא" (אחריות סתמית, "מהעולם") או "אחריות נגד עוררים" - כאשר מגיע אדם שלישי ומוכיח כי הנכס בעצם שייך לו, ומוציא אותו מידי הקונה.
# "אחריות דמחמתיה" (אחריות שבגינו) - כאשר מגיע בעל חובו של המוכר, ולוקח את הקרקע שנקנתה מכיוון שהיא הייתה משועבדת לחובו.
# "אחריות דנפשיה" (אחריות מעצמו) - כאשר המוכר עצמו מהווה את סיבת לקיחת הקרקע מהקונה.{{ש}}צורה שלישית זו באה לידי ביטוי במקרה ספציפי ביותר; כאשר ראובן מכר לשמעון נכס שלא באחריות, ושמעון חזר ומכר את הנכס לראובן - הפעם באחריות. לאחר המכירה השנייה הגיע בעל חוב של ראובן, המוכר הראשון, וגבה את הקרקע מראובן בגין החוב. במצב דברים זה שמעון חייב באחריות הנכס כלפי ראובן, על אף שראובן אשם בכך שהנכס נגבה על ידי בעל חובו. הסיבה לכך היא שהמכירה הראשונה נעשתה שלא באחריות, ומשכך ראובן לא חייב בכל אחריות כלפי שמעון, ואילו המכירה השנייה נעשתה באחריות, ועל כן שמעון חייב באחריות כלפי ראובן.{{הערה|{{בבלי|כתובות|צב|א}}.}}

==תחולת השעבוד==
כאמור, גם כאשר אין התייחסות מפורשת ב[[שטר]] לאחריות הנכסים, ההלכה קובעת כי "אחריות טעות סופר",{{הערה|בעניין זה ראו גם: [[טעות סופר (משפטים)]].}} משמע - העדר הסיכום על אחריות הוא בטעות, וקיימת [[אומדנא]] כי הצדדים התכוונו לכך שייווצר שעבוד על הנכסים, ובמצב כזה כל שלושת סוגי האחריות חלים.{{הערה|{{בבלי|בבא מציעא|יד|א}}, וכך נפסק ב{{רמב"ם|מכירה|יט|ג|ספר=קנין}}.}} עם זאת, כאשר הנכס יצא מידי הקונה באונס, המוכר אינו חייב באחריות. כאשר הייתה התניה מפורשת כי המוכר יתחייב גם במקרה בו הקרקע יצאה מידי הקונה באונס - המוכר חייב רק באונס שקרה בגללו, אך אם מדובר באונס שקרה ללא תלות בעובדה שהקרקע הייתה שייכת לו בעבר - המוכר פטור מאחריות.{{הערה|{{רמב"ם|מכירה|יט|ה|ספר=קנין}}.}}

לעומת זאת, כאשר קבלת האחריות הייתה מפורשת, תחולתה מדורגת:{{הערה|שם=ספר המקח}}
# אם קיבל על עצמו את הסוג השלישי - "אחריות דנפשיה" - משמע קיבל על עצמו רק סוג זה, ואינו חייב באחריות משני הסוגים האחרים.
# אם קיבל על עצמו את הסוג השני - "אחריות דמחמתיה" - משמע קיבל על עצמו סוג זה של אחריות, וכן את הסוג השלישי.
# אם קיבל על עצמו את הסוג הראשון - "אחריות דמעלמא" - משמע קיבל על עצמו את כל סוגי האחריות.

כאשר הייתה התניה מפורשת בעת ההתחייבות כי לא יחול שעבוד, יש הסכמה כי אם בא בעל חוב וגבה את חובו מנכס זה, המוכר אינו חייב באחריות. קיימת מחלוקת בקרב ה[[אמוראים]] באשר למקרה בו התברר כי הנכס גזול; [[רב פפא]] טוען כי על אף ההתניה על המוכר לפצות את הקונה, ולעומתו [[רב זביד (השני)|רב זביד]] טוען כי "כל תנאי שבממון קיים", לאמור: ב[[משפט אזרחי]] כל [[חוזה]] שמוסכם על שני הצדדים חל כלשונו.{{הערה|{{בבלי|בבא בתרא|מד|ב}}, ובפירוש ה[[רשב"ם]] שם.}} להלכה נפסק כשיטת רב זביד, שכל תנאי שנעשה בין הצדדים חל כלשונו.{{הערה|{{רמב"ם|מכירה|יט|ה|ספר=קנין}}, וב{{רמב"ם|מלווה ולווה|יח|ג|ספר=משפטים}}; ראו גם ב[[יחזקאל אברמסקי|חזון יחזקאל]] על [[תוספתא]] [[מסכת כתובות]] (פרק יא, ט, בפסקה '''אם''') שדן בשאלה מדוע כאשר ה[[רמב"ם]] כותב שניתן להתנות שלא יהיה שעבוד, הוא מזכיר רק בעל חוב, ומשמיט את הנושא של [[כתובה]].}}

==גבייה==
גבייה מנכסים משועבדים מותנית בכך שאין בנקודת הזמן הנתונה נכסים "בני חורין" (חופשיים; שלא נמכרו או ניתנו במתנה לצד שלישי), והכלל ההלכתי הידוע הוא, ש{{ציטוטון|אין נפרעים מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין.}} דבר זה נכון אף במצב בו הנכסים הנותרים הם בעלי איכות פחותה מאלה המשועבדים שנמכרו זה מכבר; לדוגמה, על אף שמלכתחילה בעל חוב גובה את חובו בקרקע בינונית באיכותה, אך החייב מכר את הקרקע הבינונית שהייתה לו, והשאיר ברשותו את הזיבורית (הגרועה), הדין הוא שבדיעבד, מכיוון שהקרקע הבינונית כבר נמכרה, אין בעל החוב רשאי להפקיע אותה מידי הקונה, אלא גובה הוא את הקרקע הגרועה יותר מן הלווה.{{הערה|.{{משנה|גיטין|ה|ב}}.}}

==סוגי הנכסים המשתעבדים==
המשפט העברי מכיר בשני סוגים של נכסים: "נכסים '''שיש''' להם אחריות" - אלה שחל לגביהם שעבוד, ו"נכסים '''שאין''' להם אחריות" - אלה שלא חל לגביהם שעבוד. ההלכה קובעת כי כל סוגי ה[[נדל"ן]] הם נכסים שיש להם אחריות, מכיוון שבשעת ההתחייבות בעל החוב הממוצע מתכוון לגבות את חובו באמצעותם, ועל כן ההסכמה ביניהם לגבי השעבוד חלה רק על נדל"ן. לעומת זאת מיטלטלים הם נכסים שאין להם אחריות, כי בעל החוב הממוצע אינו מתכוון לגבות את חובו באמצעות חפצים מיטלטלים, ועל כן מיטלטלים אינם נכנסים להסכמה כנכסים משתעבדים.{{הערה|{{בבלי|קידושין|כו|א}}, ועל פי פירוש [[רש"י]] שם.}} האמוראים [[רבה בר נחמני]] ו[[רב חסדא]] קובעים שניתן להחיל שעבוד גם על מיטלטלים, אם נעשה בהם [[קניין אגב]] הקרקע, [[אד הוק]], לצורך החלת שעבוד גם עליהם.{{הערה|{{בבלי|בבא בתרא|מד|ב}}.}}

===שעבוד נכס ש"לא בא לעולם"===
חריג הלכתי בשעבוד נכסים הוא הקניית שעבוד על נכס ש"לא בא לעולם" - משמע נכס שעדיין אינו ברשות החייב. התלמוד{{הערה|{{בבלי|בבא בתרא|קנז|א}}.}} פוסק כי אף לפי שיטת [[תנא קמא]] שסובר{{הערה|במסכת קידושין ועיין ברש"י במסכת בבא בתרא, שם.}} שאין [[קניין (הלכה)|קניין]] ב[[דבר שלא בא לעולם]], במקרה של שעבוד ניתן להתחייב לשעבד אף נכסים שעדיין אינם ברשות החייב. שיטת ה[[רשב"א]] היא כי גם שעבוד על דבר שלא בא לעולם חל מעצמו,{{הערה|ראו בחידושי ה[[ריטב"א]] על {{בבלי|בבא בתרא|קנז|א}}, שמביא את דעת הרשב"א.}} אך לפי רוב שיטות ה[[ראשונים]], שעבוד זה לא חל מוּכְנִיתּ, אוטומטית, אלא יש לסכם עליו במפורש.{{הערה|כך נפסק ב{{רמב"ם|מלוה ולוה|יח|א|ספר=משפטים}}, וב{{שולחן ערוך|חושן משפט|קיב|א}}, וכך גם סבורים ה[[ריטב"א]] וה[[רמב"ן]] (מובא בחידושי הריטב"א באותו מקום).}}

הפרשנים דנים בסיבה לשוני שבין '''קניין''', שאינו חל בדבר שלא בא לעולם, לבין '''שעבוד''', שחל גם בדבר שלא בא לעולם. ה[[רשב"ם]] בפירושו לתלמוד מעלה סברה כי ייתכן שאין שוני מהותי, והסיבה לכך שניתן לשעבד דבר שלא בא לעולם היא בעצם רק תקנת חכמים, כדי שלא [[נעילת דלת בפני לווים|לנעול דלת בפני לווים]] - משמע, אנשים יימנעו מלהלוות כי לא יוכלו לשעבד נכסים מהם הם יגבו את חובם.{{הערה|פירוש ה[[רשב"ם]] על {{בבלי|בבא בתרא|קנז|א}}, בפסקה '''אלא כי תיבעי לך אליבא דרבנן''', וכך גם מסביר ה"[[מחנה אפרים]]", הלכות מלווה ולוה, הלכות גביית חוב, סימן א (הוא תולה הסבר זה במחלוקת ה[[רמב"ם]] והרמב"ן, וטוען כי זוהי גישת הרמב"ם); ה"[[קצות החושן]]" מציע סברה הפוכה, לפיה מ[[דאורייתא]] שעבוד חל מעצמו גם על נכסים שעוד לא ברשות החייב, מכיוון שמדובר בחיוב שחל על הגוף ולא על החפץ, ומכיוון שכך כל חפץ שיהפוך לשייך לחייב, מיידית יהיה משועבד, אלא שתקנת חכמים היא שכדי להחיל את השעבוד על חפצים שאינם ברשות החייב, יש לכתוב זאת במפורש. אך הוא דוחה אפשרות זו מכמה סיבות, ומסיק כי אכן מדובר בתקנת חכמים - כדברי הרשב"ם (קצות החושן, סימן קיב, א).}} ה[[מהרי"ט]] וה"מחנה אפרים" מעלים אפשרות מפולפלת יותר, לפיה הסיבה שדבר שלא בא לעולם לא ניתן להקניה היא מכיוון שגוף החפץ אינו בעולם, אך במקרה של שעבוד ההתחייבות אינה חלה על החפץ אלא על האדם החייב, ומשכך גוף האדם החייב קיים בעולם וניתן להחיל עליו כל שעבוד.{{הערה|[[שו"ת]] מהרי"ט, חלק ב, חושן משפט, סימן כג; "מחנה אפרים", הלכות מלוה ולוה, הלכות גביית חוב, סימן א (הוא תולה הסבר זה במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן, וטוען כי זוהי גישת הרמב"ן).}}

ה"מחנה אפרים" טוען כי המחלוקת באשר לסיבת השוני שבין קניין לשעבוד, משליכה על השאלה האם החייב יכול לחזור בו לאחר שהתחייב לשעבד גם את נכסיו שייקנו בעתיד; לדבריו, אלה הסבורים כי אין שוני מהותי, ושמדובר בתקנת חכמים בלבד, סבורים שהחייב יכול לחזור בו מהתחייבות זו, אולם אלה המסבירים כי בשעבוד מדובר בהתחייבות שחלה על החייב, לאחר שסוכם על שעבוד הנכסים שייקנו בעתיד, לא ניתן להתחרט.{{הערה|חידושי ה[[רמב"ן]] על {{בבלי|בבא בתרא|מד|א}}; "מחנה אפרים", הלכות מלווה ולוה, הלכות גביית חוב, סימן א.}} להלכה נפסק כדעת הרמב"ן, שלאחר סיכום מפורש בין הצדדים לא ניתן להתחרט.{{הערה|הגהות ה[[רמ"א]] על {{שולחן ערוך|חושן משפט|קיב|א}}; [[שפתי כהן|ש"ך]] באותו מקום, סעיף ב.}}

דיון נוסף בהקשר זה של החלת שעבוד על דבר שלא בא לעולם, הוא בשאלה האם כאשר מחליטים המלווה והלווה להחיל שעבוד שכזה, נדרש לבצע [[קניין (הלכה)|קניין]], או שניתן לסכם על כך בעל פה. יש שסבורים כי נדרש קניין לצורך החלת שעבוד על נכס שעוד לא בא לידי החייב, אך [[העיטור]] וה"מחנה אפרים" פסקו כי אין צורך בקניין, ודי בסיכום בעל פה.{{הערה|ספר העיטור, מאמר ד; "מחנה אפרים", הלכות מלוה ולוה, הלכות גביית חוב, סימן א.}}

==מקרים שונים==
לאחריות משמעות קניינית, והאדם האחראי נחשב מעין בעלים. יישום מובהק לכך הוא במקרה של [[כהן]] שעשה הסכם עם אדם מישראל כי הוא יטפל בבהמה ויישא באחריות לכל נזק שיקרה לה ולאחר מכן יתחלקו ברווחים שיבואו ממנה, מותר לכהן להאכיל את הבהמה "[[כרשיני תרומה]]" - אוכל מ[[תרומות ומעשרות|תרומה]] שנחות באיכותו וראוי לאנשים ולבהמות גם יחד - על אף שהבהמה שייכת לאדם מישראל שאינו רשאי להאכיל את בהמותיו בתרומה. כך גם להפך; כהן שנתן לישראל את בהמתו בכפוף להסכם דומה, חל איסור על הישראל להאכיל את הבהמה ב"כרשיני תרומה" על אף שבמקור הבהמה שייכת לכהן.{{הערה|{{משנה|תרומות|יא|ט}}.}}

דוגמה נוספת לכך היא יהודי שהופקד אצלו [[חמץ]] והוא אחראי לו, על אף שהחמץ אינו שלו אלא הוא רק אחראי לו - חל על חמץ זה איסור "בל יראה" ו"בל ימצא" ב[[פסח]], ועל היהודי להוציא את החמץ מרשותו.{{הערה|{{בבלי|פסחים|ה|ב}}.}}

[[מקרה קצה]] בו נחלקו [[ראשונים]] מתייחס למצוות שביתה ממלאכה ב[[שבת]]; נכרי קיבל אחריות לבהמה של יהודי, והוא מעוניין לעבוד עמה בשבת, בטענה כי איסור שביתת בהמה מתייחס לבהמה של יהודי ואילו הבהמה הזו נמצאת באחריות נכרי. יש שאומרים כי במקרה של אחריות מקיפה הכוללת כיסוי מפני מוות פתאומי, גנבה או גזלה, ואף הוזלה במחיר של הבהמה - ניתן לעבוד עמה בשבת מכיוון שהיא נחשבת כשייכת לנכרי. אחרים סבורים שהשייכות ליהודי לא מאפשרת עבודה עם בהמה זו בשבת כלל ועיקר.{{הערה|[[סמ"ג]], [[מצוות עשה]], מצווה סה; [[ספר מצוות קטן|סמ"ק]], סימן רפא; [[ספר התרומות]], סימן קמח.}} להלכה נפסק כי מותר לתת לנכרי בהמת יהודי באחריות, ולהרוויח ממסחר שעשה בה הנכרי בשבת.{{הערה|{{שולחן ערוך|אורח חיים|רמה|ד}}.}}

==תקנת הגאונים==
[[תקנת הגאונים]] ([[רב ביבוי גאון]] מ[[ישיבת סורא|סורא]] ורב הונא הלוי ומנשה גאון מ[[ישיבת פומבדיתא|פומבדיתא]]) קובעת כי ניתן לגבות נכסים משועבדים גם ממיטלטלים ולא רק מנדל"ן. יתר על כן תיקנו, שגם במקרה בו ההתחייבות נעשתה ללא שטר, אלא בעל פה ובנוכחות עדים - גם אז יגבו מנכסים משועבדים. כך גם נפסק למעשה, והרמב"ם אף כתב כי "כן דנים ישראל בכל בית דין שבעולם".{{הערה|רבי [[רי"ף|יצחק אלפסי]], [[ספר ההלכות]], [[מסכת כתובות]], דף פד, ב; {{רמב"ם|גזילה ואבידה|ה|ו|ספר=נזקים}}; {{רמב"ם|מלווה ולווה|יא|יא|ספר=משפטים}}.}} ה[[רשב"ם]] מסביר את ההיגיון שמאחורי תקנה זו, בכך שבגולה לא היה מצוי כי יהודים החזיקו בקרקעות, ולו לא היו גובים ממיטלטלים, לבעלי חוב לא היה מאין לגבות את חובם.{{הערה|פירוש הרשב"ם ב{{בבלי|בבא בתרא|קעד|א}}.}}

למרות זאת הרמב"ם כותב כי סייג לתקנה זו נעשה "במערב", כי יש לכתוב בשטר במפורש כי השעבוד חל גם על מיטלטלים. הסיבה לכך היא מחשש שמא הלווה לא יודע על תקנה זו, וכך עלולים יתומיו לאבד את מיטלטליהם לנושים של אביהם.{{הערה|{{רמב"ם|מלוה ולוה|יא|יא|ספר=משפטים}}.}} תקנה זו כי גובים ממיטלטלים מוגבלת למיטלטלים כאלה שהיו בשעת ההתחייבות, אך נכסים שהגיעו לידי החייב מאוחר יותר - לא משתעבדים.{{הערה|[[משנה למלך]] בפירושו לרמב"ם (שם) בשם [[שו"ת]] ה[[ריב"ש]], סימן שצ"ב.}} סייג זה משפיע בצורה נוספת על הגבייה מנכסים משועבדים; לולי היה דבר זה כתוב בשטר, ראשית היו גובים מנכסי הנדל"ן של החייב, ורק אם לא היו לו כאלה היו פונים לגבות מהמיטלטלים. לעומת זאת לאחר הסייג, העדיפות הראשונה היא לגבות מהמיטלטלים.{{הערה|[[מגיד משנה]] בפירושו לרמב"ם (שם).}}

==אַפּוֹתֵּיקֵי==
מקורה של המילה הוא בשפה ה[[יוונית]], במילה Υποθηκη (היפותיקי) שמשמעותה שעבוד או שטר שעבוד או [[משכון]]. [[חז"ל]] הסבירו את המילה על דרך הדרש כ[[נוטריקון]] של המשפט [[ארמית|הארמי]] "א פה תהא קאי" - על כאן {{גודל|1|(הרכוש הזה)}}, תהיה עומד. מרכוש זה יהיה לך עירבון.{{הערה|ד"ר [[יוסף שכטר]], הערך "אפותיקי" ב'''לקסיקון אוצר התלמוד''', הוצאת זמורה ביתן, [[2001]].}}

"אפותיקי" הוא סוג מסוים של שעבוד נכסים. בניגוד לחוב סתמי בו כל הנכסים משתעבדים אוטומטית, בעת שמסכמים על "אפותיקי" הופך נכס אחד מסוים להיות משועבד לבעל החוב, וממנו גובים בעת שהחייב לא משלם. אם לא ניתן לגבות מנכס זה, לדוגמה - אם היה שיטפון והקרקע יצאה מכלל שימוש, נפסק להלכה כי אין זה אומר שהחוב בטל, אלא בעל החוב גובה מנכסים אחרים בהתאם לדיני שעבוד הכלליים שבכל חוב.{{הערה|להוציא מקרה בו הותנה במפורש כי הגבייה תהיה אך ורק משדה ספציפית זו; {{רמב"ם|מלוה ולוה|יח|ג|ספר=משפטים}}.}} ההבדל בין חוב ששועבד ב'''אפותיקי''' לשאר החובות הוא שבשאר החובות בעל החוב מקבל את נכסי הלווה ולוקח מהם מה שרוצה, אבל בחוב המשועבד ב"אפותיקי" החייב מייעד מראש קרקע או מטלטלין מסוימים לצורך הגביה של החוב המסוים.

רבו המחלוקות והדעות בעניין "אפותיקי". לפי חלק מה[[פוסקים]] תעשה הגביה של ה"אפותיקי" מהקרקע המיועדת, גם אם נמכרה בינתיים.{{הערה|ה[[ראשונים]] על {{בבלי|גיטין|מא}}.}} לדעת אחרים רק במקרה שמכר החייב את כל נכסיו, גובה בעל החוב את הקרקע מהלקוחות.{{הערה|{{טור|חושן משפט|קיז}}, ה.}} אם התנה החייב מראש במפורש שהחוב ייגבה מקרקע זו ולא משום קרקע אחרת, התנאי חל, ואפילו אם אבדה הקרקע (לדוגמה: שהוצפה מים) לא נשארה לבעל חוב אלא קרקע זו.{{הערה|{{בבלי|גיטין|מא|א}}.}}

המונח המקביל ל"אפותיקי" במשפט הכללי הוא שעבוד מסוג [[שעבוד (בטוחה)|"בטוחה"]].

==משפט השוואתי==
{{ערך מורחב|שעבוד צף}}
במשפט הישראלי חוקק מה שמכונה "[[שעבוד צף]]", או "שעבוד שוטף" על נכסי [[חברה (תאגיד)|חברות]], וכלשון החוק: {{ציטוטון|שעבוד על כל נכסיה ומפעלה של החברה או על מקצתם אותה שעה, כפי מצבם מזמן לזמן, אך בכפוף לסמכותה של החברה ליצור שעבודים מיוחדים על נכסיה או על מקצתם}}.{{הערה|סעיף 169 ל[[פקודת החברות]], [נוסח חדש], התשמ"ג - 1983.}} אך החוק לא מתייחס ישירות לשעבוד צף על נכסיו של היחיד, וכיום הלכה למעשה המשפט הישראלי אינו מכיר בשעבוד צף על נכסי יחיד.

נידון זה עלה בעבר בפני [[בית המשפט העליון]], שפסק כי {{ציטוטון|לגבי יחיד, אין מקום לאימוץ מוסד השעבוד האקוויטבילי, כולל שעבוד צף}}.{{הערה|ע"א 689/68 חברת מגדלי פרי-זה בע"מ נ' הנאמן על נכסי פאול שטראוס בפשיטת-רגל, פ"ד כג (1) 715, 723.}} גם ועדה מטעם משרד המשפטים בראשות פרופסור [[יהושע ויסמן]] שהתכנסה לצורך עניין זה, קבעה כי אין להטיל שעבוד צף על נכסי יחיד, ו"באין ביקוש ב'שוק' לשעבוד צף על נכסי יחיד, אין הצדקה לנקוט בהליכי חקיקה אשר מצריכים השקעת זמן ומאמץ מרובים, ותיקוני חקיקה מורכבים".{{הערה|מצוטט בפסק הדין של בית המשפט המחוזי המובא להלן.}}

בהתאם לקביעות אלה פסק גם בית משפט השלום בירושלים כי על אף שבמשפט העברי קיים שעבוד צף על נכסי יחיד (וכלשון המשפט העברי "אחריות נכסים"), העדר ההוראה לכך בחוק מצביעה כי אין להכיר בשעבוד שכזה במסגרת החוק הישראלי.{{הערה|השופט רם וינוגרד, ה"פ (י-ם) 529/04 עזבון המנוח דוד בר לבב ז"ל נ' עצמון, פסק דין מיום 9.1.2005 (לא פורסם).}} אולם לאחר ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים, הפך בית המשפט המחוזי את פסקו של בית משפט השלום, ופסק נגד התקדים מבית המשפט העליון, בין השאר בהסתמך על דברי נשיא בית המשפט העליון לשעבר, [[משה לנדוי]], שכתב: {{ציטוטון|ייתכן שהחוק הקיים אצלנו מיושן במה שנוגע ליצירת שעבוד בנכסי דניידי, אבל לא בכוח בית המשפט הוא לחדש את פני החוק.}}{{הערה|ע"א 379,380/61 חברת סמפר בע"מ (בפירוק) נ' יורשי שמשון הארט ואח', פ"ד ט"ז 498, 502].}} וכן בהסתמך על כך שהוועדה בראשות פרופסור ויסמן לא קבעה כי הדבר פסול, אלא כי אין די ביקוש כדי להתאמץ ולחוקק זאת. וכך כתב השופט [[נועם סולברג]]: {{ציטוטון|...נמצא איפוא, כי הדין בישראל מכיר בשעבוד צף בדיני החברות. הדין שותק בקשר ליחיד. אך השתיקה איננה שלילה. ניתן להקיש מן החברה אל היחיד. שעבוד צף על נכסי יחיד, איננו בלתי-חוקי, לא בלתי-מוסרי, ולא סותר את [[תקנת הציבור]], חרף קשיים יישומיים מסוימים שעליהם עמדנו לעיל.}} בהתאם לחוות דעת זו נפסק בבית המשפט המחוזי פה אחד כי יש להכיר בשעבוד צף אודות נכסי יחיד - כמו במשפט העברי.{{הערה|השופטים [[משה גל]], [[צבי זילברטל]] ונועם סולברג, [http://www.justice.gov.il/NR/rdonlyres/A601BB12-36B4-46A1-9D75-27D5F2201A89/4714/3shiabudtzafsolberg.doc שעבוד צף על נכסי יחיד], מתוך פסק דין עו"ד מנחם עצמון נ' עיזבון המנוח דוד בר לבב ואח', ע"א 6063/05, {{DOC}}; מופיע גם באתר דעת: {{דעת||135|פסק דין בעניין שעבוד צף}}.{{קישור שבור|14 באפריל 2017}}}}

על פסק דין זה הוגש ערעור נוסף לבית המשפט העליון, שפסק ברוב קולות, השופטים [[אליעזר ריבלין]] ו[[יוסף אלון]] ונגד דעת השופט [[סלים ג'ובראן]], כי אין להחיל שעבוד צף על נכסי יחיד.{{הערה|רע"א 65/06, '''עזבון המנוח בר לבב ואח' נ. עו"ד מנחם עצמון ואח'''', לא פורסם.}}

גם בשעבוד אודות נכסי חברות, שמוכר במשפט הישראלי בדומה למשפט העברי, קיים הבדל מהותי ועקרוני בין השיטות; במשפט העברי השעבוד הכללי חל מוּכְנִית, אוטומטית, על כל נכסי המתחייב, והוא השעבוד המקובל והנפוץ, ואילו שעבוד ספציפי מסוג "אפותיקי" הוא החריג. לעומת זאת במשפט הישראלי ההפך הוא נכון - שעבוד ספציפי מקובל ונפוץ יותר, בעוד ששעבוד כללי יכול לחול, אך אינו חל מעצמו ויש לסכם אודותיו במפורש.{{הערה|שם=ויגודה|ד"ר מיכאל ויגודה, [http://www.justice.gov.il/NR/rdonlyres/231DA8C2-3FA7-4B6D-9B58-DB80BE3BF935/7127/38shiebudtsaf.doc שעבוד צף על נכסי יחיד], משרד המשפטים - המחלקה למשפט עברי, {{DOC}}; מופיע גם ב[[אתר דעת]]: [http://www.daat.ac.il/mishpat-ivri/havat/14-2.htm שעבוד צף על נכסי יחיד].}}

קיימים כמה הבדלים נוספים בין שיטות המשפט: במשפט העברי שעבוד מותנה בכך שההתחייבות הייתה בשטר.{{הערה|כאמור בפסקה '''הלוואה'''.}} בנוסף, במשפט העברי שעבוד חל רק על נכסים שיש להם אחריות - נדל"ן, ובמשפט הישראלי לא קיימת הבחנה כזאת. גם לגבי שעבוד של נכסים שעוד לא בידי החייב, נכסים ש"לא באו לעולם", במשפט העברי הדבר שנוי במחלוקת, בעוד במשפט הישראלי שעבוד חל גם על נכסים כאלה (בתנאי שסוכם כן בשעת ההתחייבות), בהתאם לגישה הכללית של המשפט הישראלי, הקובעת כי ניתן להקנות נכסים שעדיין אינם בעינם.{{הערה|שם=ויגודה}}

מקרים שבהם כן חל סוג של שעבוד על נכסי יחיד במשפט הכללי, תחת תנאים מסוימים, ניתן למצוא ב[[שעבוד (בטוחה)|שעבוד כבטוחה]] וב[[עכבון]].

==ראו גם==
* [[שעבוד צף]]
* [[שעבוד (בטוחה)]]
* [[עכבון]]

==לקריאה נוספת==
{{ltr|
* Berachyahu Lifshitz and [[מנחם אלון|Menachem Elon]], "Lien", ''Encyclopaedia Judaica'', 2nd ed., 2007, Vol. 12, pp. 812-817
}}

==קישורים חיצוניים==
* {{אנצ דעת|526|אחריות נכסים}}
* {{אנצ דעת|525|נכסים משועבדים; נכסים בני חורין}}
* הרב [[מיכאל ויגודה]], [http://www.daat.ac.il/mishpat-ivri/havat/14-2.htm שעבוד צף על נכסי יחיד], [[אתר דעת]]
* {{ויקישיבה|שעבוד}} (מתוך ספרו של אחיקם קשת [[קובץ יסודות וחקירות השלם]])

==הערות שוליים==
{{הערות שוליים}}

{{ערך מומלץ}}

{{בקרת זהויות}}

[[קטגוריה:משפט עברי: דיני ממונות]]