ארתור גרוטגר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ארתור גרוטגר
Artur Grottger
לידה 11 בנובמבר 1837
האימפריה האוסטריתהאימפריה האוסטרית אוטינוויצ'י (אוק'), אוסטריה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 13 בדצמבר 1867 (בגיל 30)
צרפתצרפת פריז, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות ליצ'קוב עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אקדמיית יאן מטייקו לאמנות יפה עריכת הנתון בוויקינתונים
תחום יצירה ציור עריכת הנתון בוויקינתונים
זרם באמנות הרומנטיקה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ארתור גרוטגרפולנית: Artur Grottger‏; 11 בנובמבר 183713 בדצמבר 1867) היה צייר ואמן גרפי רומנטי, אחד האמנים הבולטים באמצע המאה ה-19 בזמן חלוקת פולין. נפטר ממחלה השחפת.[1]

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארתור גרוטגר נולד ב-11 בנובמבר 1837 באוטיניוביץ' בפודוליה. שיעורי הרישום הביתיים הראשונים של האמן הועברו לאמן על ידי אביו, צייר נלהב. כילד בן אחת עשרה נרשם ארטור לסטודיו של הצייר לבוב יאן מסקובסקי, שם התיידד עם בניו שנים רבות: רפאל, קרול וגם הצייר מרסלי. בלבוב בשנת 1850 הוא פגש גם את יוליוש קוסאק, שנתן לו עצות אמנותיות.[2]

באביב 1851, באחת התערוכות בלבוב, הבחין הרוזן הבווארי אלכסנדר פפנהיים בציור צבעי מים המתאר את מרדף האצולה הפולנית על ידי הטטרים. הוא קנה אותו, שאל את המוכר על הצייר והופתע לגלות שזו יצירתו הראשונה של ילד בן 14, ארתור גרוטגר. הוא החליט להכיר את הצייר, מה שהביא לימים לידידות ארוכת טווח, שבזכותה האמן הצעיר זכה למגן ופטרון. למזלו של האמן, ב-16 באוקטובר 1851 הגיע גם קיסר אוסטריה פרנץ יוסף הראשון ללבוב. חבריו של הצייר העלו את הרעיון שהנער הצעיר צריך גם להנציח את כניסתו של המלך לעיר. הרעיון נלקח על ידי המושל של גליציה, ודודו של ארתור, שאירח את המלוכה בדירותו. פרנץ יוזף קיבל ציור צבע מים לציון כניסתו, במתנה מהאצולה הפולנית, ולאחר שחזר לווינה מימן לגרוטגר מלגה של 20 גילדים בחודש והורה לאמן הצעיר ללמוד אמנות בקרקוב, ולאחר שסיים את לימודיו בווינה.[3]

במחצית הראשונה של אוקטובר 1852 הגיע ארטור גרוטגר לקרקוב. בעיר למד ציור בבית הספר לאמנויות יפות בקרקוב. שם למד אצל וויצ'יך שטאטלר, יוזף קרמר וולאדיסלב שושקביץ'. במהלך הלימודים התיידד עם אנדז'יי גרבובסקי ואלכסנדר ראצ'ינסקי.

בסוף 1854 עזב האמן לווינה, שם למד בשנים 1855–1858 באקדמיה לאמנויות יפות בווינה, בהדרכתו של קרל בלאס, קרל מאייר, קרל וירזינגר ופיטר גייגר. הוא העריך במיוחד את האחרון, ובהשפעתו העדיף מאוחר יותר גרפיקה בשחור לבן על פני ציורי שמן צבעוניים או צבעי מים. בווינה בילה האמן חלק גדול מחייו והתגורר שם בין השנים 1854–1865.

בתקופה זו הצליח האמן כמאייר. הוא שיתף פעולה עם כתבי עת וינאיים רבים. בסך הכל, בשנת 1864 הוא עשה למעלה מ-200 איורים לכמה כתבי עת וינאיים. בזכות עבודה זו הוא הצליח להשיג יציבות חומרית, לשכור דירה והביא את אמו ואחותו לווינה מלבוב. בשנת 1858 שהה האמן מספר שבועות בעיירות בבוואריה עם פטרונו פפנהיים. בתקופה זו ביקר גם בתערוכה האוניברסלית של אמנות גרמנית במינכן.

בשנת 1859 החל בשיתוף פעולה עם כתב העת הפולני "פוסטפ" מאת יוזף אוסייצקי, שפורסם בווינה. בשנת 1863 הפך האמן לעורך הראשי שלו. לאחר שאוסיצקי נידון לשישה חודשי מעצר על ידי בית משפט באוסטריה, מימן הצייר את המגזין מכיסו. במהלך מרד ינואר, היה גרוטגר מעורב בסיוע למורדים שנמלטו מהאזור הרוסי. ב-23 בדצמבר 1863 נעצר אחד הפולנים החשודים בפעילות קשירת קשר בקרקוב בדירתו הווינאית של האמן. האוסטרים הגישו תביעה נגד גרוטגר, והקיסר פרנץ ג'וזף משך את מלגתו האמנותית, וכתוצאה מכך האמן התדרדר במהרה לעוני וביולי 1865 נאלץ לעזוב את וינה. בשנת 1864 הוגלה אחיו הצעיר של האמן, ירוסלב גרטגר, לסיביר על השתתפותו במרד.[4]

עקב קשיים כלכליים מתמידים הוא הסתובב בגליציה, והתפרנס מציור תמונות על נושאים אקראיים, לפעמים בנאלים. בתקופה זו הוא יצר גם סדרת רישומים שעשויים עפרונות שחור לבן על קרטון. אף שמעולם לא ראה את מרד ינואר, הוא חיבר ציורים המתארים סצנות מאירוע זה: "פולוניה" (1863) ו"ליטא" (1864–1866); וסדרה נוספת - ורשה.

בשנת 1866 בלבוב, הוא פגש את ונדה מונה בת ה-16. לא ניתן היה לו להגשים את אהבתו ההעזה של פטריוט וצייר פולני, כשמשפחת וונדה הייתה נגדו.

ארתור, בתקווה להשיג הצלחה, עזב לפריז, שם סבל משחפת אך הצליח לסיים את סדרת המלחמה אותה מכר לקיסר האוסטרי. בדצמבר 1867, חולה בשחפת הוא נשלח על ידי רופאים לסנטוריום בהרי הפירנאים הצרפתיים, שם נפטר ב-13 בדצמבר 1867.

גופת האמן הובאה ללבוב ב-4 ביולי 1868 על ידי ארוסתו ונקברה בבית העלמין לִיצָ'קוֹבְסְקִי במקום שגרוטגר בחר במהלך טיול משותף שלהם.

קריירה אמנותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארתור גרוטגר היה אמן שעבודתו תוארה כרומנטית ובו זמנית אקדמית, וסגנונו כחדשני ושמרני בעת ובעונה אחת. הוא נחשב נציג של הרומנטיקה, אף שנולד בשנת 1837, כאשר גל הרומנטיקה בציור עבר, והוא נפטר בשנת 1867, כאשר הנאו-רומנטיקה טרם הופיעה. במקביל, ניתן להקצות לו תפקיד של מבשר בציור הפולני .[5] בשל הנושאים הרבים ביצירותיו בהשראת אירועים בתולדות פולין, הוא נחשב - לצד יאן מטייקו, הנריק סימיראדצקי וויצ'יץ גרסון - לאחד הנציגים המשמעותיים של בית הספר הלאומי בפולין לציור היסטורי. במקביל, במהלך שהותו בווינה, הוא גם יצר איורים רבים המתייחסים להיסטוריה של גרמניה ואוסטריה, בסגנון בית הספר הגרמני ההיסטורי.

הוא הפיק כמה מציוריו המפורסמים ביותר בווינה. במהלך שהותו בפולין הכבושה, הוא הביעה את כל כישרונו ומרצו לתאר את התקוות והזוועות של המרד הפולני הכושל בכמה סדרות של לוחות שחור-לבן, כולל ורשה, פולוניה, ליטא ווינה (1863–1867), אשר לא הביאו לו הכנסה. הסדרה שכותרתה "פולוניה" כללה שמונה ציורים המתארים את המציאות העגומה של חיי היומיום והמאבק תחת הכיבוש הרוסי. "פולוניה" הייתה תגובה להתקוממות הכושלת של 1863–1865 הציור האחרון שלו היה הדיוקן העצמי שלו.

גרוטגר היה אמן פורה, ולמרות מותו בטרם עת, הוא הותיר אחריו תפוקה אמנותית גדולה. בתערוכה הרטרוספקטיבית של עבודותיו בשנת 1988, שהתקיימה לרגל 150 שנה להולדת האמן במוזיאון הלאומי בקרקוב, נאספו כמעט 500 מיצירותיו. הוא עסק גם בסוגים שונים של ציור. בתערוכת קרקוב הוצגו רישומים, איורי ספרים, צבעי מים, ציורי שמן מעשה ידי האמן.

בשנת 1908 השלים איגנסי יאן פדרבסקי, שאביו נקלע למרד ונעצר, השלים את המגנום אופוס שלו, הסימפוניה "פולוניה", בהשראת סדרת הציורים של גרוטגר.

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ארתור גרוטגר בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Artur Grottger - zycie, www.pinakoteka.zascianek.pl
  2. ^ Artur Grottger - wielki polski artysta, www.lwow.home.pl
  3. ^ "Artur Grottger biography", web.archive.org, ‏2007-10-31
  4. ^ Grottger. Wystawa w 150. rocznicę urodzin i 120. rocznicę śmierci artysty”, Muzeum Narodowe w Krakowie, Kraków 1988, s. 15.
  5. ^ Grottger. Wystawa w 150. rocznicę urodzin i 120. rocznicę śmierci artysty”, Muzeum Narodowe w Krakowie, Kraków 1988, s. 3.