האימפריה האוסטרית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
האימפריה האוסטרית
Kaisertum Österreich
Flag of the Habsburg Monarchy.svg Imperial Coat of Arms of the Empire of Austria (1815).svg
דגל סמל
Austrian Empire (1815).svg
יבשת אירופה
שפה נפוצה גרמנית; שפות מנהלה אזוריות: הונגרית, צ'כית, איטלקית ועוד.
עיר בירה
(והעיר הגדולה ביותר)
וינה
48°12′31″N 16°22′19″E / 48.20861°N 16.37194°E / 48.20861; 16.37194קואורדינטות: 48°12′31″N 16°22′19″E / 48.20861°N 16.37194°E / 48.20861; 16.37194
משטר מונרכיה
הקמה
תאריך
הקמת הקיסרות הצרפתית הראשונה
1804
פירוק
תאריך
הקמת אוסטרו-הונגריה
1867
ישות קודמת Banner of the Holy Roman Emperor with haloes (1400-1806).svg האימפריה הרומית הקדושה
Flag of the Habsburg Monarchy.svg ממלכת הבסבורג
ישות יורשת האימפריה האוסטרו-הונגריתהאימפריה האוסטרו-הונגרית  האימפריה האוסטרו-הונגרית
אוסטריהאוסטריה
ערך זה הוא חלק מסדרת
היסטוריה של אוסטריה

באבנברג

הבסבורג

האימפריה הרומית הקדושה

האימפריה האוסטרית

האימפריה האוסטרו-הונגרית

הרפובליקה האוסטרית הראשונה

אוסטרופשיזם

אנשלוס

אזורי הכיבוש באוסטריה

אוסטריה

האימפריה האוסטריתגרמנית: Kaiserreich Österreich) הייתה קיסרות מרכז אירופית רבת עוצמה שבירתה וינה שהתקיימה בשנים 1867-1804. היא נוסדה כהמשך לממלכת הבסבורג ועל חורבות האימפריה הרומית הקדושה, והחל משנת 1867 שינתה את שמה לקיסרות האוסטרו-הונגרית. האימפריה נהנתה מעוצמה פוליטית וכלכלית רבה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרנץ יוזף קיסר אוסטריה בשנת 1855

ב-1 במרץ 1792 נפטר לאופולד השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, ובנו פרנץ השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה עלה לשלטון במקומו. פרנץ הושפע רבות מהרטוריקה האנטי-מהפכנית, וחרג מהמדיניות הפייסנית כלפי המהפכה הצרפתית של קודמו בתפקיד, בין השאר משום שחשש שתפרוץ מהפכה גם ברחבי האימפריה שלו. דבר זה הביא להסלמה נוספת ביחסי צרפת-אוסטריה, עד שלבסוף צרפת הכריזה מלחמה על אוסטריה ב-20 באפריל 1792.

בתחילת המלחמות הנפוליאוניות פיקד פרנץ על הצבא האוסטרי, והוביל אותו במערכה בפלנדריה, אולם לאחר מכן העביר את הפיקוד לאחיו הארכידוכס קרל, דוכס טשן.

בשנת 1796 הוציא מסעו של נפוליאון בצפון איטליה את פיימונטה מהקואליציה. פיימונטה, שאיימה על צרפת מהחזית האיטלקית משך 4 שנים, הובסה תוך חודש אחד בלבד, והאוסטרים נהדפו צפונה. באותה תקופה הצרפתים הביסו גם את כוחות האפיפיור, והאפיפיור פיוס השישי אולץ לחתום על הסכם שלום זמני. כשכשלה התקפת-הנגד האוסטרית, נכנס נפוליאון לפריולי, ובאוקטובר 1797 נאלץ פרנץ להיכנע לתנאים שהכתיב לו נפוליאון בחוזה קמפו פורמיו, ולהעביר את הגדה השמאלית של הריין לצרפת תמורת ונציה ודלמטיה.

בשנת 1800 הצטרפה אוסטריה לקואליציה האנטי-צרפתית השנייה, אולם בשנת 1801 נחלו הכוחות האוסטרים תבוסה מוחצת באיטליה, וחתמו על הסכם שלום נוסף עם צרפת.

לאחר ההפסד בשנת 1801, אחי הקיסר, הארכידוכס קרל נקרא לערוך רפורמות בצבא. קרל היה הגנרל האוסטרי המוכשר ביותר, אך הוא נתקל בחומה בצורה של חדלי אישים שאיישו את המטה הכללי ופחדו מזוהרו. מלשינים וקנאים רקמו מזימות נגדו והסיטו את הקיסר כנגד אחיו. המלחמות האחרונות רוקנו את קופת האוצר האוסטרי ומצב כוחותיה המזוינים היה בכי רע.

קרל, שהיה ריאליסט תמך בהפוגה ואף בחתימת הסכם שלום ארוך טווח עם נפוליאון, כי הוא ראה שהצבא לא מוכן לקרב וייקח זמן רב לפני שאפשר יהיה לארגנו ולשפר את מצבה הכלכלי של ארצו. ראש ממשלת בריטניה, ויליאם פיט הבן, שנכנס למשרד בשנת 1804, לא טמן ידו בצלחת ובחש בקלחת התככים האוסטרית. משראה שהדבר העיקרי שעוצר בעד האוסטרים מלהצטרף למלחמתה של בריטניה נגד נפוליאון הוא הכסף, נתן לה הלוואות נדיבות שבעזרתן אוסטריה חימשה את עצמה. לרוע מזלה של אוסטריה, התככים גרמו לכך שקרל קיבל את הפיקוד על החזית המשנית באיטליה ואילו את הפיקוד על הכוחות העיקריים מסרו לגנרל מאק פון ליבריך. ב-19 באוקטובר 1805, הצליח נפוליאון, בתמרון מבריק, לכתר את הצבא האוסטרי בקרב אולם. כ-30,000 חיילים אוסטרים נכנעו, מה שהיה ניצחון מכריע לצרפתים.

אחרי התבוסה הקשה באולם, אוסטריה נותרה למעשה ללא הגנה. הארכידוכס קרל עשה מאמצים עילאים לצאת מהמגף האיטלקי, אך מסנה התקיף אותו ועל אף הנחיתות המספרית כפה עליו קרב התשה קשה שהסתיים ללא הכרעה. קרל ניסה לנתק מגע, אך מסנה רדף אחריו ולא נתן לו להגיע לאירופה המרכזית בזמן. כתוצאה מכך, הכוח היחיד שנשאר בידי האוסטרים היו כמה אלפי חיילים שנמלטו מאולם ויחידות שלא היו בשני הצבאות הראשונים.

הכוחות הרוסיים שהגיעו לעזרתם של האוסטרים היו חלוצו של הצבא הרוסי הענק וכללו רק כמה אלפי לוחמים. קוטוזוב, מפקדו של הצבא הרוסי נחרד לשמוע שהצבא האוסטרי חדל למעשה להתקיים ולכן פקד על נסיגה לצפון מזרח במטרה לחבור לכוח העיקרי. אחרי נסיגתם של הרוסים הופקרה וינה לחסדיהם של נפוליאון וחיילי הגרנד ארמה. נפוליאון שרצה לסיים את המערכה במהירות האפשרית נכנס לוינה, אך לא שהה בה זמן רב. הוא פקד על הפרשים של מירא לרדוף אחרי הרוסים הנסוגים ויצא בעקבותיהם תוך פרק זמן קצר.

מירא הצליח לאבטח גשר חשוב מעל הדנובה ובעזרתו הגרנד ארמה צלח את הנהר. בינתיים כונס הצבא הרוסי בפיקודו של הצאר אלכסנדר הראשון שהביא איתו גם את חיילי המשמר - ענקים בגובה של 185 ס"מ לפחות (בזמן ש-170 היה הגובה הממוצע באירופה). נפוליאון הצליח להדביקם ליד אוסטרליץ.

נפוליאון רצה לכפות על בעלות הברית קרב הכרעה, אך לא היה לו די כוחות על מנת לכתרם, לכן הוא רצה לפתותם להתקיפו. הוא שלח את הקורפוס של דאבו שמנה כ-20,000 חיילים למשימה משנית וכך צבאו היה נראה חלש מכפי שהיה באמת. בעלות הברית התפתו לצאת לקרב. נפוליאון החזיר את דאבו והשמיד למעשה את הצבא של בעלות הברית בקרב אוסטרליץ הניצחון היה שלם - רבע מהצבא הרוסי נהרג בקרב רבים אחרים פוזרו לכל עבר ורק קומץ לוחמים נשארו לרוסים על מנת להמשיך את המערכה.

הקמת הקיסרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר התבוסה המוחצת באוסטרליץ, נאלץ פרנץ להסכים לחוזה פרסבורג, שבו הוחלט על החלשת האימפריה האוסטרית ועל ארגון גרמניה מחדש תחת נפוליאון, שנקרא הקונפדרציה של הריין. כתוצאה מכך החליט פרנץ ב-6 באוגוסט 1806 לוותר על כתר האימפריה הרומית הקדושה, ומעתה הוא נקרא רק פרנץ הראשון, קיסר אוסטריה.

חבירה לנפוליאון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1809 שוב התקיפה אוסטריה את צרפת. לאחר כמה קרבות משניים שבהם הפסידו, התנגשו האוסטרים עם הכוחות העיקריים של נפוליאון בקרב וגראם (5 ביולי - 6 ביולי 1809). על אף שהקרב היה די שקול, האבדות הכבדות של האוסטרים גרמו להם לחתום על הסכם שנברון ב־14 באוקטובר 1809, שבו נאלץ פרנץ לכרות ברית עם נפוליאון, העברת שטחים לאימפריה הצרפתית, הצטרפות למערכת הקונטיננטלית, ולתת את בתו מריה לואיזה לנפוליאון לאשה.

המערכה בגרמניה (1813)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1813 הצליחו בעלות הברית לצרף את האימפריה האוסטרית לצידם. שתי ארמיות אוסטריות על 300,000 חייליהם התפרשו בגרמניה, וכך עמדו לרשות בעלות הברית כ-800,000 לוחמים, ועוד כ-350,000 כעתודה.

ב-26 באוגוסט 1813 נטל נפוליאון את היוזמה וניצח בקרב דרזדן, שם הסב אבדות קשות לבעלות הברית, אך מחסור בפרשים מנע ממנו לרדוף אחרי הכוח המובס ולנצל את ניצחונו. הוא נסוג עם 175,000 חייליו לעיר לייפציג שבסכסוניה שם האמין שיוכל להקים קו הגנה ולנצח את בעלות הברית. אולם, בקרב לייפציג שנערך בין ה-16 ל-19 באוקטובר 1813, הפסיד הצבא הצרפתי שמנה כ-191,000 חיילים, לשלוש ארמיות של בעלות הברית שמנו יותר מ-330,000 חיילים.

לאחר כמה קרבות נוספים, נכנסו בעלות הברית לפריז ב־30 במרץ 1814 והורידו את נפוליאון מכסאו.

קונגרס וינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 18141815 אירח פרנץ בווינה את הועידה הדיפלומטית החשובה - קונגרס וינה, שבה הוא יוצג על ידי קלמנס פון מטרניך. בוועידה הוחלט על מסירת ונציה ולומברדיה יחד עם עוד שטחים לאוסטריה, ובנוסף עמדה אוסטריה בראשות הקונפדרציה הגרמנית. כמו כן הצטרף פרנץ לברית הקדושה, יחד עם אלכסנדר הראשון, קיסר רוסיה ופרידריך וילהלם השלישי, מלך פרוסיה.

הריאקציה השמרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים הבאות קיצץ פרנץ את התקציב הצבאי מ-50% בשנת 1817 ל-23% בשנת 1830.

על אף שפרנץ הגדיר את עצמו כמלך פתוח ורגיש, הייתה המשטרה החשאית האוסטרית היעילה ביותר בכל אירופה, והצנזורה השתדלה לדכות כל התנגדות לשלטונו.

ב-2 במרץ 1835 נפטר פרנץ בווינה מקדחת פתאומית בגיל 67, בנוכחות רבה של משפחתו והכהונה הדתית. הלווייתו הייתה מרשימה, לאחר שבמשך 3 ימים חלפו המוני אזרחים על יד ארונו שהיה מוצב בבית התפילה של ארמון הופבורג. פרץ נטמן במקום מנוחתם המסורתי של מלכי בית הבסבורג בקריפטה הקיסרית, מוקף ארבע נשותיו, ובמקומו עלה לשלטון בנו פרדיננד.

אביב העמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-24 בפברואר 1848 הדיחו ההמונים בפריז את לואי פיליפ, מלך הצרפתים, והכריזו על הקמת הרפובליקה השנייה, היה זה הניצוץ שהדליק את התבערה בכל אירופה, ובמיוחד בווינה ובבודפשט.

התקוממות ה-15 במרץ 1849: המשורר שנדור פטפי מקריא שיר לאומי באוזני ההמון

בחודש מרץ 1848 הגיעה רוח המרד הן לוינה והן להונגריה. ב-3 במרץ 1848 נשא קושוט נאום שבו דרש ממשלה פרלמנטרית להונגריה, וממשלה חוקתית ליתר אוסטריה. הוא פנה לבית הבסבורג ו"לארכידוכס האהוב שלנו פרנץ יוזף" (אז בן 17 שנים ויורשו המיועד של הקיסר פרדיננד), להחזיר את התהילה העתיקה של שושלת הבסבורג, בכך שיתנו תוקף לתקוותיהם של העמים החופשיים בקיסרות. ב-14 במרץ גירש המון זועם ברחובות וינה את מטרניך לגלות בלונדון. יום לאחר מכן, ב-15 במרץ, פרצו המהומות בהונגריה. בחזית המוזיאון הלאומי של הונגריה התקבץ המון של אלפים, בפניו ניצב המשורר שנדור פטפי שהקריא את השיר הלאומי ואת "12 הנקודות", במסגרתן דרשו ההונגרים חופש מן הצנזורה, ממשלה לאומית, שיווין זכויות אזרחי ודתי, שחרור אסירים פוליטיים, איחוד עם טרנסילבניה תחת שלטון הונגרי וזכויות חוקיות על האדמה לאיכרים ההונגרים.

הבית התחתון של הפרלמנט ההונגרי דרש כינון ממשלה לאומית. הייתה זו שעתו הגדולה של קושוט. המנהיג הליברלי אישטוון בתיאני הקים ממשלה, שבה מינה את קושוט לשר האוצר ואת סצ'ני לשר העבודות הציבוריות. הממשלה החדשה הכריזה על רפורמות מקיפות, אשר כללו שינויים ליברליים מרחיקי לכת בכל תחומי החיים. "חוקת אפריל" כפי שנקראו התיקונים, יצרה עצמאות הונגרית בשטחים רבים, וכן ביטלה למעשה את המשטר הפיאודלי כמעט אשר שרר בהונגריה. האצילים איבדו רבות מזכויות היתר שלהם, את חסינותם ממיסוי ובוטלה הצמיתות. הקיסר פרדיננד, בחשש לכיסאו ולעצם חייו, אישרר את התיקונים.

קושוט החל בארגון משאביה של הארץ, על פי החוקה החדשה ייסד מטבע הונגרי נפרד, והשתמש בכל האמצעים שברשותו על מנת לעורר תודעה לאומית הונגרית. קושוט ייסד עיתון חדש, אשר נשא את שמו, ושטרי הכסף החדשים נשאו את חתימתו באופן בולט, כך שבתודעת האנשים היה קושוט מקושר עם המשטר החדש יותר מן הנשיא, או מן ה"פלטין" (בעל המשרה הרמה ביותר מטעם המשטר ההבסבורגי בהונגריה).

הקבוצות האתניות בהונגריה חששו מהשתלטות המדיארים על המדינה. חששם היה מוצדק, שכן מנהיגי המרידה ההונגרית, על אף שהיו חרדים לזכויותיהם הם, לא אבו להעניקן למיעוטים בתוך מדינתם - הסלובקים, הרומנים, הסרבים, והגרמנים האתנים.

האוסטרים ניצלו מצב זה, ושיסו בהונגריה את צבאו של המצביא הקרואטי יוסיף ילאצ'יץ'. ילאצ'יץ' השתלט על קרואטיה עוד בחודש מרץ, ובאפריל הודיע על ניתוק קשריו עם הונגריה.

אל מול הסכנה נשא קושוט נאום ב-11 ביולי ובו דרש מן האומה להתחמש אל מול הסכנות, ולהקים צבא בן מאתיים אלף חיילים. הוא נענה בהתלהבות פרועה. כאשר צבאו של ילאצ'יץ' צעד לעבר פשט בשליחות בית הבסבורג, עבר קושוט מעיר לעיר, כשהוא מלהיב את האנשים למלחמה. לאחר התפטרותו של בתיאני, מונה קושוט לראש מועצת הביטחון ההונגרית, והפך במידה רבה לשליטה בפועל של הונגריה.

קושוט היה לשליט הונגריה ללא כל ניסיון צבאי. הוא נכשל בניהול המלחמה, ולא הצליח לשלוט במפקדי הצבאות, במיוחד במצביא ההונגרי ארתור גרגאי, שסירב להישמע לרצונו. במהלך החורף הבא נאבק קושוט בגורמים מבית ומחוץ כאשר המאבק הצבאי הפך לגלוי, החל המאבק בתחילה לנטות כנגד ההונגרים. בסוף השנה נכבשה פשט על ידי האוסטרים, אשר סירבו לניסיונות גישור של נציג ארצות הברית, והממשלה וקושוט עברו לעיר דברצן. בשלב זה התפטר הקיסר פרדיננד לטובתו של פרנץ יוזף הצעיר, אשר החל את כהונתו בכך שהכריז על ביטול מחויבות הכתר לתיקוני אפריל 1848, והוצאת קושוט וממשלתו אל מחוץ לחוק. אך ניצחונותיו של גרגאי הביאו לבסוף, ב-14 באפריל 1849 לשחרורה של הונגריה מהכיבוש האוסטרי, ולהצהרה על עצמאותה. צעד זה נעשה בניגוד מוחלט לדעותיהם של השמרנים, ושל אנשי הצבא ובראשם גרגאי. לעימותים פנימיים אלה חלק נכבד בנפילתו של קושוט לבסוף. המדינה העצמאית החדשה הפכה לרפובליקה, וקושוט הכריז על עצמו כנשיאה.

בשל התבוסה ההבסבורגית נאלצו האוסטרים לקרוא לעזרתם את הצבא הרוסי, בהנהגת הצאר ניקולאי הראשון. פניות ההונגרים לעזרה ממעצמות המערב לא נענו, ושלושה ימים לאחר התבוסה בקרב ליד העיר טמשוואר, ב-9 באוגוסט 1849, התפטר קושוט לטובתו של גרגאי, על מנת שהגנרל הפופולרי יושיע את האומה. גרגאי נאלץ להיכנע לרוסים. האוסטרים חסו על חייו של גרגאי, אך הוציאו להורג שלושה עשר ממנהיגי המהפכה הלאומית ההונגרית, ובראשם בתיאני.

לאחר התבוסה ההונגרית באה תקופה של דיכוי קשוח וחסר רחמים. נאסרו אסיפות פומביות, והפגנת כל סממן לאומי הונגרי. הגרמנית הוכרזה לשפה הרשמית. הונגריה הפכה לחמישה מחוזות בלתי נפרדים מאוסטריה, ללא כל צורה של שלטון עצמי. ייתכן שנחמה פורתא מצאו ההונגרים בכך שכלפי המיעוטים האתניים שתמכו בבית הבסבורג בשעת המרד ההונגרי, לא מצאו האוסטרים מקום להקל בצעדים אלו, ואף הם דוכאו ביד קשה.

הפשרה של 1867[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרנץ דיאק, 1861

לאחר מפלת 1849, קם להונגרים מנהיג נבון ומתון. היה זה פרנץ דיאק. דיאק, אחד ממנהיגי 1849 ששרדו, התנגד לאלימות אף בעוד המרד בעיצומו. לאחר דיכוי המרד הוביל דיאק את התנגדותו הפסיבית של העם ההונגרי, וטען כי מבחינה חוקית אין לביטולן החד-צדדי של הרפורמות מ-1848 כל תוקף, שכן היה על הפרלמנט ההונגרי לבטלן, ואין די בהכרזת הקיסר לשם כך.

בשנים אלו התערער מאוד מצבו של בית הבסבורג. תבוסותיו במלחמה באיטליה (1859), וכנגד פרוסיה (1866), הביאו להכרת מנהיגי אוסטריה כי יהיה עליהם לפתור את בעיות המיעוטים בשטחם הם, אם ברצונם להחזיק מעמד. בשנים 1860 ו-1861 הציע הקיסר פרנץ יוזף להונגרים תוכנית של אוטונומיה מוגבלת, אך אלה, בהנהגתו של דיאק, דחו את התוכנית, ודרשו את החזרת החוקה של 1848.

בשנים אלו החל משא ומתן ארוך ואיטי לפשרה, כאשר דיאק מנהיג את עמו אל עבר פתרון, אשר החזיק מעמד חמישים שנה. הפשרה ("Ausgleich" בגרמנית "Kiegyezés" בהונגרית) אשר נתקבלה בסוף, הייתה הקמת ממלכה דואלית, כאשר הקיסר פרנץ יוזף מוכתר הן כמלכם של האוסטרים, והן כמלכם של ההונגרים. ההונגרים ראו בהכתרתו של הקיסר כמלכם, את השבת כל הזכויות שניטלו מהם. פרלמנט חדש הוקם בבודפשט, והיה בכוחו לקבוע את החוקים בשטחה של הונגריה ההיסטורית, אם כי על בסיס שיש בו כדי לשמר את הדומיננטיות האתנית של ההונגרים, דהיינו כי הזכויות הפוליטיות לא ניתנו למיעוטים האתנים בשטחה של הממלכה ההונגרית. ענייני החוץ, הביטחון והכלכלה נותרו בידי בית הבסבורג, אך מעתה, גדלה והלכה השפעת ההונגרים בחצר הקיסר האוסטרי, ובעתיד יהיו רבים מן השרים הבכירים בחצרו הונגרים.

פשרה זו, שהייתה בעיקרה מתן זכויות יתר להונגרים, על מנת לדכא את המיעוטים הלאומיים בכל יתר הממלכה, ולשלוט בעם הסלובקי, הרומני, הסרבי והקרואטי, הייתה הדבק שהחזיק את האימפריה אכולת המריבות הפנימיות, והקרועה בין ניגודים אתניים, מעמדיים ופוליטיים. במשך חמישים שנות קיומה תיקרע הממלכה ההונגרית בין הרוב הלא הונגרי (כ-52%) ובין המיעוט ההונגרי (כ-48%) המתיימר לשלוט בו, בין החפצים בהמשך הברית עם אוסטריה, ובין הדורשים עצמאות נוסח 1848, ובניגודים והוויכוחים שהסעירו את אירופה כולה באותה התקופה - סוציאליזם וליברליזם אל מול שמרנות כלכלית וחברתית.

הקמת האימפריה האוסטרו-הונגרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת אוסטריה-הונגריה בגבולות 1900. החלק ההונגרי צבוע בירוק, וכולל את אזור קרואטיה-סלבוניה, בירוק כהה, שנהנה משלטון מקומי מוגבל

האימפריה האוסטרו-הונגרית כפי שנקראה המדינה החדשה, נשלטה על ידי שלושה גופים שונים:

  • הממשלה ההונגרית אשר שלטה בהונגריה.
  • הממשלה האוסטרית אשר שלטה באוסטריה.
  • ממשל מאוחד בראשותו של הקיסר.

לאוסטריה ולהונגריה היו פרלמנטים נפרדים, כל אחד עם ראש ממשלה משלו. התיאום בין השנים היה באחריותו של הקיסר. כן היה באחריות הקיסר הטיפול בענייני הצבא, הצי, מדיניות החוץ, ומדיניות המכס.

באוסטריה ובהונגריה גופא נהנו מחוזות שונים כגון גליציה וקרואטיה מסטאטוס חוקי מיוחד, אשר איפשר להם מבנה ממשלתי ייחודי להם.

מועצת שרים משותפת הרכיבה את ממשלת האימפריה. היא כללה שרים לאוצר, לצבא ולחוץ, וכן את שני ראשי הממשלה, כמה מן הארכידוכסים, ואת המלך. שתי מועצות נציגים, אחת מהונגריה, ואחת מאוסטריה, התכנסו בנפרד, והצביעו על תקציב מועצת השרים המשותפת, וכך ניתנה לממשלות הנפרדות השפעה בעניינים המשותפים, אם כי השרים היו אחראים כלפי הקיסר בלבד.

מרכיבי האימפריה האוסטרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא האימפריה האוסטרית בוויקישיתוף