הצגת המקור של הדף "ג'ונד פלסטין"

{{מדינה
| שם = ג'ונד פלסטין
| שם בשפת המקור = جُنْد فِلَسْطِيْن
| סוג מדינה = לשעבר
| תמונה = [[קובץ:Syria_in_the_9th_century.svg|250px|מרכז]]
| כיתוב = [[בלאד א-שאם]] ומחוזותיה במאה ה-9 במהלך תקופת הח'ליפות העבאסית
| אירועי הקמה = תאריך
| תאריכי הקמה = [[שנות ה-30 של המאה ה-7]]
| אירועי פירוק = תאריך
| תאריכי פירוק = סוף [[המאה ה-11]]
| ישות קודמת = [[פלשתינה פרימה]]
| ישות יורשת = [[ממלכת ירושלים]]
}}
{{תקופות בארץ ישראל}}
'''ג'ונד פִלסטין''' (ב[[ערבית]]: '''جُنْد فِلَسْطِيْن''', תעתיק מדויק: גֻ'נְד פִלַסְטִין, "המחוז הצבאי של פלסטין") היה אחד המחוזות הצבאיים של הפרובינציה ה[[בית אומיה|אומיית]] וה[[בית עבאס|עבאסית]] של [[בלאד א-שאם]] (הארץ הנמצאת צפונית ל[[חצי האי ערב]], סוריה רבתי כולל ארץ ישראל{{הערה|שם=משה גיל 17}}), שאורגן זמן קצר לאחר [[הכיבוש המוסלמי של ארץ ישראל]] בשנות ה-30 של [[המאה ה-7]]. ג'ונד פלסטין הקיף את רוב שטחן של הפרובינקיות הרומאיות [[פלשתינה פרימה]] ו[[פלשתינה טרטיה]], וכלל את העיר החדשה [[רמלה]], שהוקמה כבירתו.

== היסטוריה ==
[[קובץ:Palestine Byzantine 7c hebrew.jpg|ממוזער|200px|החלוקה המנהלית הביזנטית בעת הכיבוש המוסלמי במאה ה-7. פלשתינה פרימה במרכזה של ארץ ישראל.]]
[[קובץ:התקופה הערבית הקדומה לנפות בארץ ישראל.png|ממוזער|200px|נפות ארץ ישראל בתקופה הערבית הקדומה.]]
=== הכיבוש המוסלמי ===
ככל הנראה בשנת 633, נשלח המפקד ה[[שבט קורייש|קוריישי]] [[עמר אבן אל-עאץ]] על ידי ה[[ח'ליפה]] [[אבו בכר]], לכבוש את האזור, שהיה חלק מ[[האימפריה הביזנטית]]. עמר חצה את חופי [[ים סוף|הים האדום]] של ה[[חג'אז]] (במערב [[חצי האי ערב]]), הגיע לעיר הנמל [[עקבה|אילה]] (ביוונית: Άιλα, בערבית: آيلا) ב[[מפרץ אילת]], ואז חצה לתוך מדבר [[הנגב]] או מערבה יותר, לחצי האי [[סיני]]. לאחר מכן הגיע לכפרים דתין ובדן שליד [[עזה]], שם נכנס למשא ומתן עם מפקד חיל המצב ה[[ביזנטי]]. השיחות כשלו והמוסלמים ניצחו את הביזנטים ב[[קרב דתין]] (בערבית: داثن) בפברואר או במרץ 634. בשלב זה של הכיבוש חנו כוחותיו של עמר במרכז [[הערבה]] בין [[ים המלח]] ומפרץ אילת. עמר הניח לעיר עזה, משום שמטרתו העיקרית באותה עת הייתה הכנעת השבטים הערבים בסביבה.

לאחר שצבאות המוסלמים בראשות [[ח'אלד בן אל-וליד]] כבשו את [[בוסרה]] ב[[חורן]] במאי 634, הם חצו את [[נהר הירדן]] כדי לחזק את עמר כשהתמודד מול צבא ביזנטי גדול. ב[[קרב אג'נדיין]] שהתחולל ביולי או אוגוסט 634, 25 קילומטרים מדרום-מערב ל[[ירושלים]], המוסלמים בפיקודו הכללי של עמר הביסו את הביזנטים, ובעקבות זאת כבש עמר את הערים סבסטי ([[שומרון (עיר)|שומרון]]), [[שכם]], [[לוד]], [[תל יבנה|יבנה]], [[אמאוס ניקופוליס|אמאוס]], [[בית גוברין (עיר קדומה)|בית גוברין]] ו[[יפו]]. רוב הערים הללו נפלו לאחר התנגדות קטנה, וזו הסיבה למיעוטו של המידע הקיים עליהן במקורות.

בעקבות הניצחון המוסלמי המכריע נגד הביזנטים ב[[קרב הירמוך]] (636), שהתחולל לאורך נחל ה[[ירמוך]], היובל של [[נהר הירדן]], הטיל עמר מצור על [[ירושלים בתקופה הביזנטית|ירושלים]], שהחזיקה מעמד עד לבואו של הח'ליפה [[עומר בן אל-ח'טאב]], ולו נכנעו מנהיגי ירושלים בשנת 637. ערי החוף עזה, [[אשקלון (עיר עתיקה)|אשקלון]] ו[[קיסריה]] המשיכו להחזיק מעמד. ייתכן שהמפקד עלקמה בן מג'זז {{אנ|Alqama ibn Mujazziz al-Kinani}} נשלח כנגד כוחות ביזנטיים בעזה מספר פעמים במהלך קרב אג'נדיין ואחריו. בשנת 640 לערך יצא עמר מירושלים למסע כיבוש מצרים. קיסריה הייתה נצורה במשך תקופה ארוכה ונכבשה ככל הנראה על ידי [[מועאויה הראשון]] בשנת 639, 640 או 641. זמן לא רב לאחר מכן, מועאויה כבש את אשקלון, ובכך השלים את כיבושה של [[ארץ ישראל בתקופה הביזנטית|ארץ ישראל]], שרובו בוצע על ידי עמר.

=== מנהל מוקדם ===
החלוקה של ארץ ישראל לנפות ולמחוזות בתקופת השלטון המוסלמי, הייתה בדרך כלל זהה לזו שבתקופה הרומית והביזנטית. האזור שנקרא [[פלשתינה פרימה]], והכיל את אזור חוף הים התיכון, את יהודה ואת דרום השומרון, הפך עתה ל"ג'ונד פלסטין" (שיבוש שמה של הארץ ב[[יוונית]] וב[[לטינית]]). "[[ג'ונד]]" {{אנ|Jund}} משמעותו כאן חטיבה צבאית גדולה, ולכן השימוש במונח הזה מצביע על כך שלחלוקה המנהלית היה תחילה אופי צבאי, וכי הייתה זהות בין הפיקוד הצבאי והמנהל. האזור שנקרא [[פלשתינה טרטיה]], שכלל את דרום הארץ והאזורים המדבריים של [[עבר הירדן]], התפרק: חלקו צורף לג'ונד פלסטין וחלקו ל[[ג'ונד דמשק]] {{אנ|Jund Dimashq}} (תעתיק: גֻ'נְד דִמַאשְׁק).{{הערה|שם=משה גיל 50|'''ההיסטוריה של ארץ ישראל''', כרך 6, חלק א, פרק 3 (כתב: משה גיל), עמ' 50.}}
ג'ונד פלסטין כלל את חבל [[הגלעד]], וחלוקה זו משקפת תודעה של הקשר ההיסטורי-כלכלי והביטחוני בין הגלעד לחבל [[השומרון]].{{הערה|שם=גיחון 38|[[מרדכי גיחון]], '''אטלס כרטא לתולדות ארץ ישראל מביתר ועד תל-חי: היסטוריה צבאית''', עמ' 38.}}

ג'ונד פלסטין הפך לאחד מארבעת ה"ג'ונדים" (ג'ונד ברבים: "אג'נאד") המקוריים של [[בלאד אל-שאם]] (סוריה האסלאמית) שהוקם על ידי הח'ליפה עומר. למעשה, המוסלמים שמרו על הארגון האדמיניסטרטיבי הקיים של המחוז הביזנטי [[פלשתינה פרימה]].
לאחר כיבוש הארץ העתיקו המוסלמים את הבירה המנהלית של נפת פלסטין מ[[קיסריה]] ל[[לוד]], ומאוחר יותר ל[[רמלה]], עם ייסודה של העיר בשנת 716.{{הערה|'''ירושלים לדורותיה''', יחידה 5 (כתבו: יורם ארדר, [[אביבה חלמיש]], [[דפנה אפרת]]), [[האוניברסיטה הפתוחה]], תשע"ז–2016, עמ' 86.}} [[ירושלים בתקופה המוסלמית המוקדמת|ירושלים]] הייתה כפופה מנהלית לרמלה. חשיבותה בתקופה זו הייתה בעיקר דתית, בהיותה מוקד עלייה לרגל של יהודים ושל נוצרים, וגם יעד לביקור עבור מוסלמים מכל העולם, בדרכם הביתה מן העלייה לרגל ל[[מכה]]. המקורות הערביים הקדומים יותר קראו לירושלים "אִילִיַא", על פי שמה הרומאי "[[איליה קפיטולינה]]". מאוחר יותר השתרש השם "בית אלמקדִס" ("בית המקדש"), בו השתמשו גם עבור [[הר הבית]], ורק מאוחר יותר החלו להשתמש בשם "אל-קודס", שם שאול מן העברית (קודש).{{הערה|שם=משה גיל 51}}

במקורות הערביים הקדומים לא נמצא תיאור מפורט של החלוקה המנהלית של ג'ונד פלסטין, אולם ניתן ללמוד מהם על קוויה הכלליים של חלוקה זו מתוך ידיעות שונות. בתקופה המוקדמת של השלטון המוסלמי, כל ג'ונד היה מחולק לאזורים, "אִקלימים" (מונח שמקורו ביוונית: klema). ה"אִקלים" היה מחולק למחוזות, "כּוּרוֹת" (ביחיד "כּוּרָה", מונח שמקורו ביוונית: khora, וברבים כֻּוַר או אַכְּוַאר).{{הערה|שם=משה גיל 50}} בין המחוזות ("כּוּרוֹת") של ג'ונד פלסטין היו: רמלה, אִילִיַא (ירושלים), עמואס, לוד, יבנה, יפו, קיסריה, נאבלוס ([[שכם]]), סבסטיה (שומרון), בית ג'וברין, בַּחר לוּט ("ים [[לוט]]" – [[ים המלח]]), עַסְקַלַאן (אשקלון) ועזה.{{הערה|שם=משה גיל 51|'''ההיסטוריה של ארץ ישראל''', כרך 6, חלק א, פרק 3 (כתב: משה גיל), עמ' 51.}}

[[בית אומיה|התקופה האומיית]] (661–750) הייתה תקופה משגשגת יחסית בארץ ישראל והח'ליפים האומיים השקיעו רבות בפיתוח המחוז. הח'ליפה האומיי הראשון, [[מועאויה הראשון]], שהחזיק בסמכות הכוללת על סוריה, כולל ארץ ישראל, מתקופת שלטונו של הח'ליפה [[עות'מאן בן עפאן]] (שלט בשנים 644–656), הוכר כח'ליפה לראשונה בטקס בירושלים.
שליטי בית אומייה נהגו למנות בארץ ישראל מושלים מבני משפחת הח'ליפים, כי סברו שמשרה זו מהווה הכשרה טובה לח'ליפות.{{הערה|'''ההיסטוריה של ארץ ישראל''', כרך 6, חלק א, פרק 3 (כתב: משה גיל), עמ' 57.}} החל משנת 743 החלה תקופה של מהומות קשות וחילופי שליטים בח'ליפות האסלאמית של בית אומייה, שהיו מלווים קרבות קשים ורציחות, כאשר מרכז התסיסה העיקרי היה בג'ונד פלסטין.{{הערה|שם=משה גיל 54|'''ההיסטוריה של ארץ ישראל''', כרך 6, חלק א, פרק 3 (כתב: משה גיל), עמ' 54.}}

== גאוגרפיה ==
ג'ונד פלסטין השתרע בין [[רפיח]] (בערבית: רפח) בדרום ומגידו (היא [[לג'ון]], [[לגיו]], שקודם לכן נקראה "מקסימיאנופוליס") בצפון;{{הערה|כך למשל בתיאורו של [[אל-אצטח'רי]] {{אנ|Istakhri}}: "פלסטין הוא המחוז (ג'נד) הראשון בסוריה מצד מערב. אורכו הוא שני ימי רכיבה מרפיח ועד לקצה באל-לג'ון" (אסטחרי כ', אל-אקאלים, עמ' 56), בתוך: מרדכי גיחון, '''אטלס כרטא לתולדות ארץ ישראל מביתר ועד תל-חי: היסטוריה צבאית''', עמ' 38.}} בין [[יפו]] (יאפא) במערב ו[[יריחו]] (ריחא או אריחא) במזרח, כאשר הגבול הצפוני ב[[בקעת הירדן]] אינו ברור, שכן לפי אחת המסורות השתרע ג'ונד פלסטין עד [[בית שאן]] בצפון, ואילו לפי דברי אחרים, כל בקעת הירדן, כולל [[ים המלח]] וסביבותיו, ואף [[אילת]], הייתה כלולה ב[[ג'ונד אל-אורדון]].{{הערה|שם=משה גיל 50}}
בהיקפו הגדול ביותר, השתרע ג'ונד פלסטין מרפיח בדרום ועד לג'ון בצפון, ומחוף [[הים התיכון]] למזרח חלקו הדרומי של [[נהר הירדן]]. במחוז נכללו גם הרי אדום והעיירה [[צוער (עיר מקראית)|צוער]] בקצה הדרום-מזרחי של ים המלח. [[הגליל]] לא נכלל בג'ונד פלסטין, אלא היה חלק מג'ונד אל-אורדון מצפון לו.{{הערה|שם=לה סטריינג' 25|Guy Le Strange, '''Palestine Under the Moslems: A Description of Syria and the Holy Land from A.D. 650 to 1500'''. London: [[הקרן לחקר ארץ ישראל|Committee of the Palestine Exploration Fund]]. pp. [https://archive.org/details/palestineundermo00lestuoft/page/25/mode/2up 25], [https://archive.org/details/palestineundermo00lestuoft/page/28/mode/2up 28]}} ג'ונד פלסטין כלל פחות או יותר את אזורי [[השומרון]], [[יהודה (חבל ארץ)|יהודה]] ומישור החוף הסמוך של הים התיכון, מהר [[הכרמל]] בצפון ועד עזה בדרום.

לפי [[אחמד אל-בלאד'רי]], הערים הראשיות של ג'ונד פלסטין לאחר הכיבוש המוסלמי של ארץ ישראל היו (מדרום לצפון): [[רפיח]], עזה, [[בית ג'יברין]], [[יבנא]], [[עמואס]], לוד, יפו, שכם, [[סבסטיה]] וקיסריה.{{הערה|שם=לה סטריינג' 28}} תחת השלטון הביזנטי, עיר הנמל קיסריה הייתה בירת הטריטוריה, בחירה טבעית שכן היא הקלה על התקשורת עם הבירה [[קונסטנטינופול]]. אולם לאחר הכיבוש המוסלמי, המוקד המנהלי עבר לפנים הארץ. עמואס נחשבה ל"[[קסבה]]" במקורות האסלאמיים המוקדמים; משמעות המונח יכולה להיות עיר מרכזית, אבל סביר להניח שבמקרה הזה משמעותו הייתה מחנה מבוצר. הוא שימש כמחנה הצבאי העיקרי של הכוחות המוסלמיים, שבו חולק שלל ושולמו קצבאות, עד שננטש על ידי החיילים בשנת 639 עקב [[מגפת הדבר באמאוס]]. משנת 640 לערך נקבעו לוד או [[ירושלים בתקופה המוסלמית המוקדמת|ירושלים]] כבירה או המרכז הפוליטי של ג'ונד פלסטין.

לאחר שהח'ליפה [[סולימאן אבן עבד אל-מלכ]] ייסד את העיר [[רמלה]] ליד לוד, הוא קבע אותה כבירה, ורוב תושבי לוד אולצו להתיישב בה. במאה ה-9, בתקופת השלטון ה[[בית עבאס|עבאסי]], ג'ונד פלסטין היה המחוז הפורה ביותר מבין מחוזות סוריה.{{הערה|שם=לה סטריינג' 28|Guy Le Strange, '''Palestine Under the Moslems: A Description of Syria and the Holy Land from A.D. 650 to 1500'''. London: Committee of the Palestine Exploration Fund. p. [https://archive.org/details/palestineundermo00lestuoft/page/28/mode/2up 28]|כיוון=שמאל}}
[[אליעקובי]] ציין שיפו היא הנמל של ג'ונד פלסטין,{{הערה|'''ההיסטוריה של ארץ ישראל''', כרך 6, חלק א, פרק 3 (כתב: משה גיל), עמ' 74.}} ואילו [[מוקדסי]] ציין שאילת "היא הנמל של הפרובינציה פלסטין".{{הערה|מוקדסי, 175–178, בתוך: [[משה שרון]], "עבר הירדן במאות הראשונות לשלטון האסלאם", בתוך: [[גבריאל ברקאי]] ו[[אלי שילר]], '''ירדן ואתריה''', אריאל, 107–108, מארס 1995, עמ' 128.}}
במאה ה-10, בתקופה העבאסית, צורף דרום עבר הירדן לפלסטין.{{הערה|שם=גיחון 38}}

לאחר ש[[השושלת הפאטמית|הפאטימים]] כבשו את המחוז מידי העבאסים, הפכה [[ירושלים בתקופה המוסלמית המוקדמת|ירושלים]] לבסוף לבירה, והערים העיקריות היו אשקלון, רמלה, עזה, [[אפולוניה|ארסוף]], קיסריה, יפו, [[יריחו]], שכם, בית גוברין ו[[עמאן]].{{הערה|שם=לה סטריינג' 29|Guy Le Strange, '''Palestine Under the Moslems: A Description of Syria and the Holy Land from A.D. 650 to 1500'''. London: Committee of the Palestine Exploration Fund. p. [https://archive.org/details/palestineundermo00lestuoft/page/29/mode/2up 29]|כיוון=שמאל}}

ייתכן שג'ונד פלסטין המשיך להתקיים בצורה כלשהי עד לפלישות ה[[סלג'וקים]] ול[[מסעי הצלב]] של סוף המאה ה-11.

== אוכלוסייה ==
בעת הכיבוש המוסלמי ישבה בארץ ישראל אוכלוסיית קבע של יהודים, [[שומרונים]] ונוצרים דוברי ארמית, ואין הוכחות לכך עם הכיבוש חל שינוי מהותי בהרכב האוכלוסייה הזה. הייתה חדירה של שבטים ערביים, אבל לא ידוע על התיישבות מוסלמית על הקרקע. האוכלוסייה המוסלמית בארץ ישראל הורכבה משבטים, אנשי דת וממשל שבאו מחוץ לארץ ויחידות צבא.{{הערה|שם=משה גיל 18|'''ההיסטוריה של ארץ ישראל''', כרך 6, חלק א (כתב: משה גיל), עמ' 18.}}
השבטים הערביים העיקריים שאכלסו את ג'ונד פלסטין והרכיבו את צבאו היו הלח'ם {{אנ|Lakhmids}}, ג'ד'אם {{אנ|Banu Judham}}, קיאנה {{אנ|Kinana}}, ח'ת'עם {{אנ|Khath'am}}, ח'זאעה {{אנ|Banu Khuza'ah}} ואזד {{אנ|Azd}}.{{הערה| Patricia Crone, '''Slaves on Horses: The Evolution of the Islamic Polity'''. (1980) Cambridge University Press, [https://books.google.co.il/books?id=fOu7XGjKmkAC&pg=PA225=iw&source=gbs%20selected%20pages&cad=3 p. 225], note 210|כיוון=שמאל}}
בשנת 740 לערך התיישבו חיילים בני שבטים מארץ ישראל בספרד, והקימו במחוז שד'ונה (Sidonia) מחוז משלהם, שקראו לו "ג'ונד פלסטין".{{הערה|שם=משה גיל 53|'''ההיסטוריה של ארץ ישראל''', כרך 6, חלק א (כתב: משה גיל), עמ' 53.}}

[[אלאצטח'רי]] {{אנ|Istakhri}} כתב בשנת 951 שבכל ג'ונד פלסטין היו כעשרים [[מסגד]]ים, למרות גודלו הקטן.{{הערה|שם=לה סטריינג' 28}}{{הערה|שם=משה גיל 19|'''ההיסטוריה של ארץ ישראל''', כרך 6, חלק א (כתב: משה גיל), עמ' 19.}}
אולם במשך כמה דורות, הארץ לא הייתה מוסלמית, אלא ארץ שנשלטה על ידי מוסלמים.{{הערה|שם=משה גיל 18}} עדות לכך שהמוסלמים לא היו רוב בארץ ישראל בתקופה זו היא שתיקתם של הסופרים המוסלמים של המאה ה-9 והמאה ה-10 בנושא הזה.{{הערה|שם=משה גיל 19}}
במשך התקופה המוסלמית הקדומה חל כנראה תהליך של התאסלמות האוכלוסייה המקומית, הנוצרית ואולי גם היהודית, אולם לא ידוע על ממדיו.{{הערה|שם=משה גיל 18}} אוכלוסיית האזור לא הפכה ברובה למוסלמית או ערבית בזהותה עד לאחר כמה מאות שנים לאחר הכיבוש.

יש להניח שבמצב של חוסר הביטחון החמור שהשתרר בעיקר החל משנת 970, עם הפלישה הפאטימית, התחילה הגירה גדולה מהארץ והייתה בריחה של תושבים מיישובים קטנים אל הערים הגדולות. נוצרים רבים ברחו כנראה מהארץ בעת גזירות אלחאכם ברבע הראשון של המאה ה-11. ייתכן גם שגלי ההגירה הללו גאו בעיקר החל משנת 1071, אחרי הכיבוש הסלג'וקי. הייתה אם כך ירידה כללית ניכרת במספר האוכלוסייה של ארץ ישראל לפני הכיבוש הצלבני, ואולי חלה ירידה יחסית בשיעור הלא-מוסלמים באוכלוסייה הכללית. אף על פי כן, ישנה עדותו של אבו בכר מוחמד בן עבדאללה אלמעאפרי, מלומד מוסלמי מ[[סביליה]] שהיה בירושלים בשנת 1095 לערך, שכתב בספרו: "היו לנו [בירושלים] ויכוחים עם הנוצרים. הארץ היא שלהם, [כי] הם המעבדים את אחוזותיה, הם השוכנים קבע ביישוביה ובאי כנסיותיה".{{הערה|שם=משה גיל 19}}

== מושלים ==
=== תקופת הראשידון ===
* [[עמר אבן אל-עאץ]] ועלקמה בן מג'זז אל-כנאני (634–639; הם הוצבו כמפקדים הממונים על ג'ונד פלסטין על ידי הח'ליפה אבו בכר).{{הערה|שם=יחיא 87|Khalid Yahya Blankinship, ed. (1993). '''The History of al-Ṭabarī''', Volume XI: The Challenge to the Empires. SUNY Series in Near Eastern Studies. State University of New York Press, [https://books.google.co.il/books?id=47PEMS6emv0C&pg=PA87&hl=iw&source=gbs%20toc%20r&cad=4 p. 87]|כיוון=שמאל}}
* עלקמה בן מג'זז אל-כנאני (639–641 או 644; כשעמר עזב את ג'ונד פלסטין כדי לכבוש את מצרים, עלקמה נותר כמושל.{{הערה|שם=יחיא 87|כיוון=שמאל}} גרסה אחת במסורת האסלאמית קבעה את מותו בשנת 641,{{הערה|Khalid Yahya Blankinship, ed. (1993). '''The History of al-Ṭabarī''', Volume XI: The Challenge to the Empires. SUNY Series in Near Eastern Studies. State University of New York Press, [https://books.google.co.il/books?id=47PEMS6emv0C&pg=PA87&hl=iw&source=gbs%20toc%20r&cad=4 p. 87], note 489|כיוון=שמאל}} בעוד שגרסה אחרת קבעה שהוא היה מושל בעת מותו של הח'ליפה עומר בשנת 644.{{הערה|R. Stephen Humphreys, ed. (1990). '''The History of al-Ṭabarī''', Volume XV: The Crisis of the Early Caliphate: The Reign of ʿUthmān, A.D. 644–656/A.H. 24–35. SUNY Series in Near Eastern Studies. State University of New York Press, [https://books.google.co.il/books?id=Kq9RzQWlBNwC&pg=PA73&hl=iw&source=gbs%20toc%20r&cad=4 p. 73]|כיוון=שמאל}} על פי גרסה אחת, עומר מינה את עלקמה למושל על מחצית מג'ונד פלסטין ממושבו בירושלים, ואילו עלקמה אבן חכים אל-כנאני מונה על המחצית השנייה מרמלה (סביר להניח שהכוונה כאן היא ללוד). ייתכן שחלוקה זו נעשתה בעקבות מגפת הדבר באמאוס בשנת 639.{{הערה|[[יוחנן פרידמן|Yohanan Friedmann]], ed. (1992). '''The History of al-Ṭabarī''', Volume XII: The Battle of al-Qādisīyyah and the Conquest of Syria and Palestine. SUNY Series in Near Eastern Studies. State University of New York Press, [https://books.google.co.il/books?id=kTiEmiQzo6EC&pg=PA193&hl=iw&source=gbs%20toc%20r&cad=4 p. 193]}})
* עבד א-רחמן אבן עלקמה אל-כנאני (סביב שנת 644–645 או 646; היה מושל לפרק זמן לא מוגדרת בתקופת שלטונו של יורשו של עומר, הח'ליפה [[עות'מאן בן עפאן]] בשנים 644–656).{{הערה|R. Stephen Humphreys, ed. (1990). '''The History of al-Ṭabarī''', Volume XV: The Crisis of the Early Caliphate: The Reign of ʿUthmān, A.D. 644–656/A.H. 24–35. SUNY Series in Near Eastern Studies. State University of New York Press, [https://books.google.co.il/books?id=Kq9RzQWlBNwC&pg=PA74&hl=iw&source=gbs%20toc%20r&cad=4 p. 74]|כיוון=שמאל}}
* [[מועאויה הראשון]] (645 או 646–661; מונה על ידי הח'ליפה עות'מאן לאחר מותו של עבד א-רחמן אבן עלקמה; הוא כבר היה מושל הג'ונדים של ג'ונד דמשק ואל-אורדון תחת עומר וקיבל סמכות על [[ג'ונד הימס|ג'ונד חומס]] {{אנ|Jund Hims}} על ידי עות'מאן).{{הערה|R. Stephen Humphreys, ed. (1990). '''The History of al-Ṭabarī''', Volume XV: The Crisis of the Early Caliphate: The Reign of ʿUthmān, A.D. 644–656/A.H. 24–35. SUNY Series in Near Eastern Studies. State University of New York Press, p. [https://books.google.co.il/books?id=Kq9RzQWlBNwC&pg=PA72&hl=iw&source=gbs%20toc%20r&cad=4 72]-74|כיוון=שמאל}} הוכרז בירושלים לח'ליפה ראשון מ[[בית אומיה]].{{הערה|שם=משה גיל 17|'''ההיסטוריה של ארץ ישראל''', כרך 6, חלק א (כתב: משה גיל), עמ' 17.}}

=== התקופה האומיית ===
* [[אל-חרית' אבן עבד אל-אזדי]] {{אנ|Al-Harith ibn Abd Allah al-Azdi}} (673/74–676/77; משל בתקופת שלטונו של הח'ליפה [[מועאויה הראשון]]).{{הערה| Patricia Crone, '''Slaves on Horses: The Evolution of the Islamic Polity'''. (1980) Cambridge University Press, [https://books.google.co.il/books?id=fOu7XGjKmkAC&pg=PA227=iw&source=gbs_selected_pages&cad=3#v=onepage&q&f=false p. 227], note 231|כיוון=שמאל}}
* [[חסאן בן מאלכ בן בחדל אל-כלבי]] {{אנ|Ibn Bahdal}} (677?–684, משל בתקופת שלטונם של הח'ליפים מועאויה הראשון, בנו ובן דודו של חסאן [[יזיד הראשון]], ובנו של יזיד [[מועאויה השני]]).{{הערה|שם=גונדלפינגר 264|Simon Gundelfinger; Peter Verkinderen (2020). "The Governors of al-Sham and Fars in the Early Islamic Empire - A Comparative Regional Perspective". In '''Transregional and Regional Elites – Connecting the Early Islamic Empire'''. Berlin: Walter de Gruyter. [https://books.google.co.il/books?id=YqLiDwAAQBAJ&pg=PA264&hl=iw&source=gbs%20toc%20r&cad=3 p. 264]|כיוון=שמאל}}
** רוח בן זנבאע אל-ג'ד'אמי (680–684, מונה על ידי חסאן בן מאלכ למושל מטעמו).{{הערה|שם=גונדלפינגר 264}}
* [[עבד אל-מלכ|עבד אל-מלכ אבן מרואן]] (685; משל עבור אביו הח'ליפה [[מרואן הראשון]], ירש אותו כח'ליף מאוחר יותר בשנת 685; כניסתו לתפקיד הח'ליפות הייתה בירושלים{{הערה|[[עמיקם אלעד|Amikam Elad]], '''Medieval Jerusalem and Islamic Worship: Holy Places, Ceremonies, Pilgrimage''', Leiden: Brill, [https://books.google.co.il/books?id=CDz_yctbQVgC&pg=PA24&hl=iw&source=gbs_toc_r&cad=4#v=onepage&q&f=false p. 24]}}).
** רוח בן זנבאע אל-ג'ד'אמי (685; שימש כסגן המושל עבד אל-מלכ).{{הערה| Patricia Crone, '''Slaves on Horses: The Evolution of the Islamic Polity'''. (1980) Cambridge University Press, [https://books.google.co.il/books?id=fOu7XGjKmkAC&pg=PA100=iw&source=gbs_selected_pages&cad=3#v=onepage&q&f=false p. 100]|כיוון=שמאל}}
* נאתל בן קיס (בן השבט בנו ג'וד'אם, הגדול בשבטי הערבים שישב בארץ ישראל, שתמך במורדים בבית אומיה בשנים 680–692).{{הערה|שם=משה גיל 53}} נהרג בקרב נגד צבאו של עבד אל-מלכ.{{הערה|שם=משה גיל 54|כיוון=שמאל}}
* [[יחיא בן אל-חכם]] {{אנ|Yahya ibn al-Hakam}} (משל במשך פרק זמן לא ברור בשנים 685–694 עבור אחיינו הח'ליפה עבד אל-מלכ;{{הערה| Patricia Crone, '''Slaves on Horses: The Evolution of the Islamic Polity'''. (1980) Cambridge University Press, [https://books.google.co.il/books?id=fOu7XGjKmkAC&pg=PA125=iw&source=gbs_selected_pages&cad=3#v=onepage&q&f=false p. 125]|כיוון=שמאל}} ב[[צמח (מרכז אזורי)|צמח]] נמצאה כתובת על אבן מיל המתוארכת לשנת 692 הזוקפת לזכותו עבודת כביש ב[[פיק]] – שני המקומות בג'ונד אל-אורדון השכן; מצבת קברו נמצאה ליד [[קצרין]],{{הערה|[[משה שרון|Moshe Sharon]], '''Corpus Inscriptionum Arabicarum Palaestinae (CIAP)'''. Volume Three: D-F, [https://books.google.co.il/books?id=01ogNhTNz54C&pg=PA230&hl=iw&source=gbs_toc_r&cad=4#v=onepage&q&f=false p. 230]}} בג'ונד אל-אורדון).
* [[אבאן בן מרואן]] {{אנ|Aban ibn Marwan}} (משל בפרק זמן לא ברור בתקופת שלטונו של אחיו הח'ליפה עבד אל-מלכ).{{הערה| Patricia Crone, '''Slaves on Horses: The Evolution of the Islamic Polity'''. (1980) Cambridge University Press, [https://books.google.co.il/books?id=fOu7XGjKmkAC&pg=PA124=iw&source=gbs_selected_pages&cad=3#v=onepage&q&f=false p. 124]|כיוון=שמאל}}
* [[סולימאן אבן עבד אל-מלכ]] (לפני 705 עד 715; משל בחלק מתקופת שלטונו של אביו הח'ליפה עבד אל-מלכ ובכל תקופת שלטונו של אחיו [[וליד הראשון]]:{{הערה| Patricia Crone, '''Slaves on Horses: The Evolution of the Islamic Polity'''. (1980) Cambridge University Press, pp. [https://books.google.co.il/books?id=fOu7XGjKmkAC&pg=PA125=iw&source=gbs_selected_pages&cad=3#v=onepage&q&f=false 125]-[https://books.google.co.il/books?id=fOu7XGjKmkAC&pg=PA126=iw&source=gbs_selected_pages&cad=3#v=onepage&q&f=false 126]|כיוון=שמאל}} הוא המשיך למשול מג'ונד פלסטין, מרמלה או מירושלים, עד שעבר מאוחר יותר ל[[ג'ונד קנסרין]] {{אנ|Jund Qinnasrin}}.
* נאדר אבן ירים אבן מעדיקרב אבן אברחא אבן א-סבאח (717–720; משל בתקופת שלטונו של הח'ליפה [[עומר השני]]; ראש האצולה ה[[חמיר]]ית של ג'ונד חומס).
* [[סעיד בן עבד אל-מלכ]] {{אנ|Sa'id ibn Abd al-Malik}} (פברואר 743 עד אפריל 744; משל בתקופת שלטונו של אחיינו הח'ליפה [[אל-וליד השני]] {{אנ|Al-Walid II}}).{{הערה|[[משה גיל|Moshe Gil]], '''A History of Palestine, 634–1099''', Cambridge University Press, [https://books.google.co.il/books?id=M0wUKoMJeccC&pg=PA84&hl=iw&source=gbs_toc_r&cad=4#v=onepage&q&f=false p. 84]}}{{הערה| Patricia Crone, '''Slaves on Horses: The Evolution of the Islamic Polity'''. (1980) Cambridge University Press, [https://books.google.co.il/books?id=fOu7XGjKmkAC&pg=PA129=iw&source=gbs_selected_pages&cad=3#v=onepage&q&f=false p. 129]|כיוון=שמאל}}
* יזיד אבן סולימאן אבן עבד אל-מלכ (744; מושל מורד שמונה לתפקידו על ידי הכוחות של ג'ונד פלסטין בהנהגת בנו של רוח בן זנבאע, סעיד, שגירש את דודו של יזיד סעיד אבן עבד אל-מלכ).{{הערה|Carole Hillenbrand, ed. (1989). '''The History of al-Ṭabarī''', Volume XXVI: The Waning of the Umayyad Caliphate: Prelude to Revolution, A.D. 738–744/A.H. 121–126. SUNY Series in Near Eastern Studies. State University of New York Press, [https://books.google.co.il/books?id=MxTWmfKEloAC&pg=PA190&hl=iw&source=gbs%20toc%20r&cad=4 p. 190]|כיוון=שמאל}}
* דבען אבן רוח אבן זנבאע אל-ג'ד'אמי (744–745; מונה על ידי הח'ליפה [[יזיד השלישי]] {{אנ|Yazid III}} לאחר כניעת הכוחות המורדים של ג'ונד פלסטין).{{הערה|Carole Hillenbrand, ed. (1989). '''The History of al-Ṭabarī''', Volume XXVI: The Waning of the Umayyad Caliphate: Prelude to Revolution, A.D. 738–744/A.H. 121–126. SUNY Series in Near Eastern Studies. State University of New York Press, [https://books.google.co.il/books?id=MxTWmfKEloAC&pg=PA193&hl=iw&source=gbs%20toc%20r&cad=4 p. 193]|כיוון=שמאל}}
* ת'אבת אבן נועים אל-ג'ד'אמי (745; נבחר על ידי הכוחות של ג'ונד פלסטין כמושל שלהם ונשבע אמונים לח'ליפה [[מרואן השני]] {{אנ|Marwan II}} לפני שמרד נגדו זמן קצר לאחר מכן).{{הערה|John Alden Williams, ed. (1985). '''The History of al-Ṭabarī''', Volume XXVII: The ʿAbbāsid Revolution, A.D. 743–750/A.H. 126–132. SUNY Series in Near Eastern Studies. State University of New York Press, [https://books.google.co.il/books?id=zTXwgEb6mcMC&pg=PA3&hl=iw&source=gbs%20toc%20r&cad=4 p. 3]|כיוון=שמאל}}
* [[רמאחס בן עבד אל-עזיז אל-כנאני]] {{אנ|Rumahis ibn Abd al-Aziz}} (745–750; מונה למושל על ידי מרואן השני במהלך המרד של ת'אבת והמשיך בתפקידו עד [[המהפכה העבאסית]] {{אנ|Abbasid Revolution}}).{{הערה|John Alden Williams, ed. (1985). '''The History of al-Ṭabarī''', Volume XXVII: The ʿAbbāsid Revolution, A.D. 743–750/A.H. 126–132. SUNY Series in Near Eastern Studies. State University of New York Press, [https://books.google.co.il/books?id=zTXwgEb6mcMC&pg=PA170&hl=iw&source=gbs%20toc%20r&cad=4 p. 170]|כיוון=שמאל}}

=== התקופה העבאסית ===
* [[סאלח בן עלי]] {{אנ|Salih ibn Ali}} (751–753; משל בתקופת שלטונו של אחיינו הח'ליפה [[א-ספאח]]).{{הערה|John Alden Williams, ed. (1985). '''The History of al-Ṭabarī''', Volume XXVII: The ʿAbbāsid Revolution, A.D. 743–750/A.H. 126–132. SUNY Series in Near Eastern Studies. State University of New York Press, pp. [https://books.google.co.il/books?id=zTXwgEb6mcMC&pg=PA198&hl=iw&source=gbs%20toc%20r&cad=4 198], [https://books.google.co.il/books?id=zTXwgEb6mcMC&pg=PA204&hl=iw&source=gbs%20toc%20r&cad=4 204], [https://books.google.co.il/books?id=zTXwgEb6mcMC&pg=PA208&hl=iw&source=gbs%20toc%20r&cad=4 208]|כיוון=שמאל}}
* עבד אל-והאב בן אבראהים (?–775).{{הערה|שם=משה גיל 842|[[משה גיל|Moshe Gil]], '''A History of Palestine, 634–1099''', Cambridge University Press, [https://books.google.co.il/books?id=M0wUKoMJeccC&pg=PA842&hl=iw&source=gbs_toc_r&cad=4#v=onepage&q&f=false p. 842]}}
* נאצר בן מוחמד בן אל-אשעת' אל-ח'זעי (777; משל בתקופת שלטונו של הח'ליף [[אל-מהדי (ח'ליפה עבאסי)|אל-מהדי]] אך הועבר מחדש למחוז סינד {{אנ|Sind (caliphal province)}} באותה שנה).
* [[אבראהים בן סאלח]] {{אנ|Ibrahim ibn Salih}} (?–780).{{הערה|שם=משה גיל 842|כיוון=שמאל}}
* [[אל-פט'ל בן רוח בן חאתם אל-מהלבי]] {{אנ|Al-Fadl ibn Rawh ibn Hatim al-Muhallabi}} (?–787).{{הערה|שם=משה גיל 842}}
* אבראהים בן סאלח (787–?).{{הערה|שם=משה גיל 842|כיוון=שמאל}}
* [[הרת'מה בן אעין]] {{אנ|Harthama ibn A'yan}} (794{{הערה|'''ההיסטוריה של ארץ ישראל''', כרך 6, חלק א, פרק 3 (כתב: משה גיל), עמ' 87.}}–796;{{הערה|שם=משה גיל 842|כיוון=שמאל}} מוולה {{אנ|Mawla}} משבט באנו דאבא; הועבר למצרים).
* [[סלימאן בן אבי ג'עפר]] {{אנ|Sulayman ibn Abi Ja'far}} (809–811; מונה על ידי אחיינו מדרגה שנייה הח'ליפה [[אל-אמין]], המושלות שלו כללה את דמשק וחומס).
* [[בע'א א-שראבי]] (בע'א א-צע'יר) {{אנ|Bugha al-Sharabi}} (863–?; מונה על ידי הח'ליפה [[אל-מסתעין הראשון]]).{{הערה|George Saliba, ed. (1985). '''The History of al-Ṭabarī''', Volume XXXV: The Crisis of the ʿAbbāsid Caliphate: The Caliphates of al-Mustaʿīn and al-Muʿtazz, A.D. 862–869/A.H. 248–255. SUNY Series in Near Eastern Studies. State University of New York Press, [https://books.google.co.il/books?id=pQVOnM2Y2mIC&pg=PA13&hl=iw&source=gbs%20toc%20r&cad=4 p. 13]|כיוון=שמאל}}
* [[מוחמד בן טוגג' אל-איחשיד|מוחמד אבן טוע'ג אל-אחשיד]] (924{{הערה|מרדכי גיחון, '''אטלס כרטא לתולדות ארץ ישראל מביתר ועד תל-חי: היסטוריה צבאית''', עמ' 43: בשנת 924 מונה למושל פלסטין, ובשנת 930 מונה למושל דמשק.}}–?).

=== התקופה הפאטימית ===
* [[אנושתכין א-דזברי]] {{אנ|Anushtakin al-Dizbari}} (28 במרץ 1023{{הערה|שם=משה גיל 113|'''ההיסטוריה של ארץ ישראל''', כרך 6, חלק א, פרק 3 (כתב: משה גיל), עמ' 113.}} – 1026; מפקד טורקי, קודם לכן היה מושל דמשק ומושל [[בעלבכ]];{{הערה|שם=משה גיל 113|כיוון=שמאל}} משל בתקופת שלטונו של הח'ליפה א-ט'אהר {{אנ|Al-Zahir li-i'zaz Din Allah}}).

==לקריאה נוספת==
* '''ההיסטוריה של ארץ ישראל''', בית הוצאה כתר ירושלים, [[יד יצחק בן צבי]], כרך 6: שלטון המוסלמים והצלבנים (עורך הכרך: [[יהושע פראוור]]), חלק א: ארץ ישראל בימי השלטון המוסלמי (634–1099), פרקים 1–10 (כתב [[משה גיל]]), נספח (כתבה [[מרים רוזן-איילון]]), עמ' 15–176.

==קישורים חיצוניים==
* [http://www.mideastweb.org/palcaliph1.htm מפה של ארץ ישראל תחת הח'ליפים הערבים], באתר "רשת המזרח התיכון"

==הערות שוליים==
{{הערות שוליים}}

[[קטגוריה:התקופה הערבית בארץ ישראל]]
[[קטגוריה:המזרח התיכון: היסטוריה]]