האמנה לחיסול הנשק הגרעיני
האמנה לאיסור על נשק גרעיני (באנגלית: Treaty on the Prohibition of Nuclear Weapons או Nuclear Weapon Ban Treaty, הידועה גם בראשי התיבות TPNW) היא האמנה הבינלאומית המחייבת הראשונה האוסרת על נשק גרעיני באופן מקיף, כאשר המטרה היא פירוק של כל הנשק הגרעיני בעולם. האמנה אומצה ב-7 ביולי 2017, נפתחה לחתימה ב-20 בספטמבר, ונכנסה לתוקף ב-22 בינואר 2021.
עבור אותן מדינות שהן צד לה, האמנה אוסרת על פיתוח, ניסוי, ייצור, אגירה, הצבה, העברה, שימוש ואיום בשימוש בנשק גרעיני, כמו גם סיוע ועידוד לפעילויות אלה. עבור מדינות חמושות גרעינית המצטרפות לאמנה, היא מספקת מסגרת קצובה בזמן למשא ומתן המוביל לחיסול מאומת ובלתי הפיך של תוכנית הנשק הגרעיני שלה.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הצעות לאמנה על איסור נשק גרעיני הופיעו לראשונה בעקבות ועידת סקירה של ה-NPT ב-2010, שבה דחו חמש המדינות החברות במועצת הביטחון של האו"ם ובעלות הזכות להחזיק נשק גרעיני - ארצות הברית, רוסיה, בריטניה, צרפת וסין - את הקריאות להתחיל של משא ומתן על אמנת נשק גרעיני מקיפה. תומכי פירוק הנשק שקלו לראשונה להתחיל בתהליך זה ללא מדינות אלו כ"נתיב קדימה". לאחר מכן, אמנה פחות טכנית שהתרכזה באיסור על נשק גרעיני נראתה כמטרה ריאלית יותר.
שלוש ועידות בין-ממשלתיות גדולות ב-2013 ו-2014 בנושא "ההשפעה ההומניטרית של נשק גרעיני", בנורווגיה, מקסיקו ואוסטריה, חיזקו את הנחישות הבינלאומית להוציא נשק גרעיני מחוץ לחוק. הוועידה השנייה שכזו, במקסיקו בפברואר 2014, הגיעה למסקנה שהאיסור על סוג מסוים של נשק בדרך כלל מקדים וממריץ, את חיסולו.
בשנת 2015 הקימה העצרת הכללית של האו"ם קבוצת עבודה עם מנדט לטפל ב"צעדים משפטיים יעילים קונקרטיים, הוראות משפטיות ונורמות" להשגת ושימור עולם נטול נשק גרעיני. באוגוסט 2016, היא אימצה דו"ח הממליץ על משא ומתן ב-2017 על "דרך מחייבת משפטית לאיסור נשק גרעיני, התוביל לחיסולו המוחלט".
באוקטובר 2016, הוועדה הראשונה של העצרת הכללית של האו"ם פעלה על פי המלצה זו על ידי אימוץ החלטה הקובעת מנדט למשא ומתן על אמנה על איסור נשק גרעיני (כאשר 123 מדינות הצביעו בעד, 38 נגד, ו-16 נמנעו). צפון קוריאה הייתה המדינה היחידה שהחזיקה בנשק גרעיני שהצביעה בעד החלטה זו, למרות שהיא לא השתתפה במשא ומתן.
הצבעה שנייה ומאשרת התקיימה אז בישיבת מליאה של האספה הכללית בדצמבר 2016.[1]
עיקרי האמנה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ההקדמה של האמנה מסבירה את המוטיבציה על ידי "ההשלכות הקטסטרופליות" של שימוש בנשק גרעיני, על ידי הסיכון לקיומם העצום, על ידי הסבל של ההיבאקושה (הקורבנות ששרדו מהפצצות האטום של הירושימה ונגסאקי) והקורבנות של ניסויים גרעיניים, על ידי "הקצב האיטי של פירוק נשק גרעיני" ועל ידי "ההסתמכות המתמשכת על נשק גרעיני בתפיסות צבאיות וביטחוניות" כמו הרתעה. היא מכירה ב"השפעה הבלתי מידתית של פעילות נשק גרעיני על עמים ילידים". הוא מבטא עמידה בחוק הקיים: מגילת האו"ם, המשפט ההומניטרי הבינלאומי, דיני זכויות האדם הבינלאומיים, החלטת האו"ם הראשונה שהתקבלה ב-24 בינואר 1946, ה-NPT, וכןהאמנה למניעת ניסויים גרעיניים. יתרה מזאת, מודגשת "הזכות הבלתי ניתנת לביטול" של שימוש בדרכי שלום באנרגיה גרעינית. לבסוף, גורמים חברתיים לשלום ופירוק נשק מוכרים: השתתפות של נשים וגברים כאחד, חינוך, מצפון ציבורי, "ארגונים בינלאומיים ואזוריים, ארגונים לא ממשלתיים, מנהיגים דתיים, פרלמנטרים, אקדמאים והיבאקושה".
סעיף 1 מכיל איסורים על פיתוח, ניסוי, ייצור, אגירה, הצבה, העברה, שימוש ואיום בשימוש בנשק גרעיני, וכן על סיוע ועידוד לפעילויות האסורות. לבסוף, כל "שליטה ישירה או עקיפה על נשק גרעיני או מטעני חבלה גרעיניים אחרים" אסורה.
סעיף 2 מחייב כל צד להצהיר אם היה לו נשק גרעיני משלו או שהוצב בשטחו, לרבות חיסול או הסבה של מתקנים קשורים.
סעיף 3 מחייב צדדים שאין ברשותם נשק גרעיני לשמור על אמצעי ההגנה הקיימים של סבא"א, ואם עדיין לא עשו זאת, לקבל אמצעי הגנה המבוססים על המודל למדינות שאינן גרעיניות במסגרת ה-NPT.
סעיף 4 קובע נהלים כלליים למשא ומתן עם מדינה בודדת חמושה בנשק גרעיני שהופכת להיות צד לאמנה, לרבות מגבלות זמן ואחריות. אם אותה מדינה חיסלה את הנשק הגרעיני שלה לפני שהייתה צד לאמנה, היא מחייבת אימות של חיסול זה על ידי "רשות בינלאומית מוסמכת" לא מוגדרת, והמדינה חייבת גם לסכם הסכם הגנה עם סבא"א כדי לספק ביטחון אמין שלא הפנתה חומרים גרעיניים ושאין לה חומרים או פעילויות גרעיניות שאינן מוצהרות. אם אותה מדינה עדיין לא השמידה את הארסנל הגרעיני שלה, עליה לנהל משא ומתן עם "הרשות הבינלאומית המוסמכת" על תוכנית קצובה בזמן לחיסול מאומת ובלתי הפיך של תוכנית הנשק הגרעיני שלה, אותה היא תגיש לפגישה הבאה של המדינות החתומות או לכנס הביקורת הבא, המוקדם מביניהם.
סעיף 5 עוסק ביישום לאומי.
סעיף 6 מחייב תיקון סביבתי וסיוע לקורבנות השימוש והניסויים בנשק גרעיני.
על פי סעיף 7, מדינות צריכות לסייע זו לזו להגשים מטרות אלו, באחריות מיוחדת של המעצמות הגרעיניות. באופן כללי יותר, כל המדינות החברות ישתפו פעולה כדי להקל על יישום האמנה.
סעיף 8 קובע פגישות של מדינות אשר צד לאמנה, שעלויותיהן מתחלקות למדינות לפי סולם ההערכה של האו"ם (סעיף 9).
סעיפים 10–12 עוסקים באפשרות של תיקונים, יישוב מחלוקות ו"מטרה של דבקות אוניברסלית של כל המדינות באמנה".
על פי סעיפים 13–15, האמנה הייתה פתוחה לחתימה מ-20 בספטמבר 2017 במטה האו"ם בניו יורק. "האמנה תיכנס לתוקף 90 יום לאחר מסמך החמישים לאשרור, קבלה, אישור או הצטרפות".
סעיף 16 קובע כי האמנה "לא תהיה כפופה להסתייגויות".
סעיפים 17–20 מסדירים את הנסיגה, הקשר עם הסכמים אחרים, שוויון הטיפול לכל תרגום רשמי של האמנה, וכל שאר הפורמליות שהאמנה דרשה.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של האמנה לחיסול הנשק הגרעיני (באנגלית בריטית)- אתר האינטרנט הרשמי של האמנה לחיסול הנשק הגרעיני (בצרפתית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ האמנה האוסרת על נשק גרעיני אושררה - ללא תמיכת מעצמות הגרעין, באתר וואלה, 25 באוקטובר 2020
