לדלג לתוכן

היסוד הנפשי במשפט הפלילי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ערך שניתן לשפר את מקורותיו
בערך זה יש מקורות, אבל ניתן וכדאי לשפר את המקורות שכבר קיימים בו.
אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.
אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
ערך שניתן לשפר את מקורותיו
בערך זה יש מקורות, אבל ניתן וכדאי לשפר את המקורות שכבר קיימים בו.
אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.
אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: ויקיזציה.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: ויקיזציה.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

היסוד הנפשילועזית: mens rea) הוא מושג מפתח במשפט הפלילי, המתאר את רמת מודעותו של אדם לביצוע העבירה שביצע. היסוד הנפשי הוא מרכיב מפתח בהוכחת אשמה (או דרגתה) של חשוד במשפט פלילי וברוב העבירות לא ניתן להוכיח בלעדיו את אחריותו של הנאשם לתוצאות המעשה.

הצורך בקיומו של היסוד הנפשי בעבירה נועד להצדקת הענישה מתוך תפיסה חברתית ומשפטית הרואה באדם אחראי למעשיו רק כאשר הם נעשו מתוך מודעות, או לפחות כאשר הם נעשו באופן שאדם סביר היה צריך להיות מודע אליהם ולמשמעותם.

קיימים מצבים חריגים בהם החוק מאפשר להרשיע אדם בביצוע עבירה בלי צורך להוכיח יסוד נפשי. עבירות אלו מכונות 'אחריות קפידה'.[1]

סוגי היסודות הנפשיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחוק העונשין יש התייחסות לשני יסודות נפשיים אפשריים בעת ביצוע עבירה: "מחשבה פלילית" או "רשלנות":

"מחשבה פלילית" - מודעות לטיב המעשה (משמעותו) ולתוצאות וההשלכות הצפויות ממעשה זה (להלן כלל הציפיות).

רכיב המודעות, מוכר בכינויו כ"מישור הכרתי". הוכחתו, נדרשת הן להתקיימות עבירות התנהגותיות והן להתקיימות עבירות תוצאתיות. יצוין, כי סעיף 20(ג)(1) לחוק העונשין הקל בהוכחת רכיב המודעות. זאת, בעת שקבע כי יראו אדם שחשד בדבר טיב ההתנהגות או קיום הנסיבות - כמי שהיה מודע להם, אם נמנע מלבררם. עניין זה, במהלך השנים, כונה כ"עצימת עיניים".

עצימת עניים - למשל כאשר יש חשד לעובדה המהווה עבירה, אך החשוד נמנע מלבדד ובוחר ב״עצימת עניים״

באשר לעבירות תוצאתיות, ובנוסף להוכחת המישור ההכרתי, נדרשת הוכחתו של "מישור חפצי". זאת, ביחס לרכיב התוצאתי שבעבירה. לעניין זה, הסעיף האמור מונה שני סוגים של מישור חפצי, כשהשני אף מפוצל לשתי דרגות משנה:

1) כוונה: במטרה לגרום לאותן תוצאות.

2) פזיזות: א. אדישות - בשוויון נפש לאפשרות גרימת התוצאות האמורות. ב. קלות דעת - בנטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאות האמורות, מתוך תקווה להצליח למנען.

"רשלנות" - אי מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות או לאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה. אלא שאדם מן היישוב יכול היה, בנסיבות העניין, להיות מודע לאותו פרט.

רשלנות יכולה להוות יסוד נפשי רק בעבירות שהעונש עליהן הוא עד שלוש שנות מאסר. זאת, בהתאם לסעיף 21(ב) לחוק העונשין, שקבע כי היסוד הנפשי האמור לא יקבע לעבירה מסוג "פשע".

ברירת המחדל היא שהיסוד הנפשי הנדרש בעבירה הוא מחשבה פלילית בדרגה הנמוכה ביותר, כלומר מודעות למעשה, לנסיבות ולתוצאה, ובנוסף - לכל הפחות קלות דעת ביחס לתוצאה.[2]

קשיים בהוכחת היסוד הנפשי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

שני קשיים משמעותיים עומדים בפני מערכת המשפט בניסיון להתחשב ביסוד הנפשי במשפט הפלילי:

  1. הקושי התאורטי: כיצד ניתן לטעון שמחשבות שעוברות במוחו של אדם בעת ביצוע העבירה הן המחשבות שראוי שיעברו? קושי זה נובע מהנחה מובנית בבסיס המערכת המשפטית, לפיה אנשים מתנהלים ברציונליות עקבית, דבר אשר במקרים רבים אינו עומד במבחן המציאות.
  2. הקושי הפרקטי: כיצד ניתן להוכיח שמה שעבר במוחו של אדם בעת ביצוע העבירה הוא אכן מה שעבר בו? זה קושי שמתבטא בטענתו של אדם לאי שפיות וכו'. בעיה זו נובעת מכך שמערכת המשפט מתייחסת ליסוד הנפשי כראייה במשפט הפלילי, אך יכולת ההוכחה של הדבר מועטה ביותר, לכן כל ניסיון להביא יסוד פלילי כהוכחה במשפט נמצא תחת איום של הטלת ספק.

היסוד הנפשי בישראל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהקשר להרשעה בעבירה, לפי תיקון מספר 39 לחוק העונשין אשר הוכנס בשנת 1995, סעיף 19 בחוק העונשין[3] אומר כי היסוד הנפשי של מחשבה פלילית דרוש לשם הרשעה פלילית. סעיף 20 לחוק העונשין מסביר מהי מחשבה פלילית. חשיבותו של התיקון נובעת בעיקר מהעובדה שהחליף את החלק הכללי (סעיפים 1–34 לחוק בוטלו, ובמקומם נכנסו סעיפים חדשים)[4]. אחת התכליות העיקריות של תיקון 39 הייתה לצמצם את נוכחות הגישה התועלתנית שרווחה ערב התיקון במשפט הישראלי, ולתת את הדגש על הגישה הדאונטולוגית.

מורכבויות נוספות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצורך בהוכחת יסוד נפשי להוכחת עבירה פלילית מקורו בהשפעה של תאוריות גמול. עיקר הדגש של התפיסה הגמולית הוא על אחריות שנובעת מאשם[5], על הבחירה, מתוך רצון חופשי, להתנכר לערכים המוגנים בחוק. על כן, על מנת להחזיר את האיזון שהופר בביצוע העבירה, יש להראות כי הנאשם אכן בחר לפגוע בערך מוגן.

מורכבויות נוספות נובעות מתוך הצורך בהוכחת היסוד הנפשי במשפט הפלילי, בתוכן, גרימת מוות או פגיעה בשגגה, מצב בו האדם בסיטואציה נפשית מורכבת או פגיעה נפשית קודמת מסוימת, כשירות נפשית לקבלת החלטות ועוד. חלק מרכזי מהמורכבות בהכנסת האלמנט הנפשי לחובת ההוכחה ההיא מידת אחריותו של אזרח על מעשהו בסיטואציות מסוימות מורכבות, שיוצרות קונפליקטים מורכבים מאוד במשפט העכשווי, שמנסה למצוא את מקומה האמיתי של האשמה, משימה שלעיתים נראית כבלתי אפשרית.

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Mens Rea, Francis Bowes Sayre, Harvard Law Review, Vol. 45, No. 6 (Apr., 1932), pp. 974-1026
  • xplaining Mens Rea, Marcelo Ferrante, New Criminal Law Review: An International and Interdisciplinary Journal, Vol. 10, No. 3 (Summer 2007), pp. 458-469

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ חוק העונשין סעיף 19 – ויקיטקסט, באתר he.wikisource.org
  2. ^ חוק העונשין, סעיפים 19-21 – ויקיטקסט, באתר he.wikisource.org
  3. ^ סעיף 19 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, ס"ח 226.
  4. ^ חוק העונשין (תיקון מס׳ 39) (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ״ד-1994, ס"ח 1481 מ-23 באוגוסט 1994
  5. ^ ש"ז פלר, יסודות בדיני העונשין, המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, האוניברסיטה העברית בירושלים, הפקולטה למשפטים., 1984.

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.