מחשבה פלילית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

לפי סעיף 19 לחוק העונשין[1] מחשבה פלילית (Mens Rea) היא היסוד הנפשי הנדרש להתקיימות העבירה הפלילית.סעיף 20 לחוק העונשין[2] מגדיר מהי מחשבה פלילית.

מקור הדרישה למחשבה פלילית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1995 נכנס לתוקפו תיקון מספר 39 לחוק העונשין. חשיבותו של התיקון נובעת בעיקר מהעובדה שהחלפתו את החלק הכללי (סעיפים 1-34 לחוק בוטלו, ובמקומם נכנסו סעיפים חדשים)[3]. אחת התכליות העיקריות של תיקון 39 הייתה לצמצם את נוכחות הגישה התועלתנית שרווחה ערב התיקון במשפט הישראלי, ולתת את הדגש על הגישה הדאונטולוגית, כחלק מההשפעה האנגלית על מערכת המשפט בישראל[4].

הצורך בהוכחת יסוד נפשי להוכחת עבירה פלילית מקורו בהשפעה של תאוריות גמול. עיקר הדגש של התפיסה הגמולית הוא על אחריות שנובעת מאשם[5], על הבחירה, מתוך רצון חופשי, להתנכר לערכים המוגנים בחוק. על כן, על מנת להחזיר את האיזון שהופר בביצוע העבירה, יש להראות כי הנאשם אכן בחר לפגוע בערך מוגן.

הקשיים בדרישת המחשבה הפלילית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקושי התאורטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיצד ניתן לטעון שהמחשבות שעוברות במוחו של פלוני זהות למחשבות שראוי שיעברו במוחו, בעת עשיית פעולה כלשהי?

הקושי נובע מהתפיסה של המשפט הפלילי את הציבור כיצורים רציונליים, הנותנים דין וחשבון על כל מהלך ופעולה, המקיימים דיאלוג פנימי בינם לבין עצמם טרם עשיית על פעולה ופעולה. זאת בעוד שבמציאות, רוב המעשים שלנו הם אגביים, נעשים בלי תשומת לב[6].

הקושי המעשי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיצד ניתן להוכיח מבחינה עובדתי את מחשבותיו של פלוני בעת שעשה את המעשה?

הקושי נובע מהתפיסה של המשפט הפלילי להוכחת היסוד נפשי כאל הוכחה של עובדה בעולם בעוד שמבחינה מעשית אין יכולת להוכיח את הדבר מבחינה ראייתית.על כן, לשם הוכחת היסוד הנפשי, מתבססים על חזקות משפטיות[7].

דרישת ההוכחה של המחשבה הפלילית[עריכת קוד מקור | עריכה]

1.  עבירות התנהגותיות- דרישה להוכחת מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה[8].

2.   עבירות תוצאתיות- דרישה להוכחת רכיב חפצי בנוגע לתוצאה:

2.1. כוונה- עשיית מעשה במטרה לגרום לתוצאה האסורה בחוק. ניתן להוכיח כוונה גם דרך כלל הצפיות הקבוע בס' 20 (ב) לחוק העונשין.

2.2. פזיזות

1.2.1. אדישות לקרות התוצאה.

1.2.2. קלות דעת- נטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאות האמורות, מתוך תקווה להצליח למנען.

הקושי בהגדרת המצב נפשי זה- מצד אחד הנאשם לא חושב שהתוצאה יכולה להתממש אך מצד שני הוא מקווה למנוע אותה. קושי זה הביא את הפסיקה לבחון את עומק המודעות ורוחב המודעות (מידת ההסתכנות בהתרחשות התוצאה) של הנאשם בביצוע המעשה[9].

יש הגורסים כי ככל שרוחב המודעות ועומק המודעות מצומצמים יותר הרי שמדובר ברשלנות. מנגד, ככל שהמודעות רחבה ועמוקה יותר ניתן להחיל את כלל הצפיות ולטעון כי הייתה כוונה לקרות התוצאה[10].

עצימת עיניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרעיון של "עצימת עיניים" נוצר במשפט המקובל כדרך להתמודד עם עבריינות מתוחכמת- עבריינים שיודעים מהן הדרישות הבסיסיות של המשפט הפלילי, יודעים שאם הם יהיו מודעים הם יורשעו, ולכן מתרחקים מהעבירה ומהנוגע לה בצורה מכוונת ומודעת.

על מנת להילחם בתופעה זו, נקבע כי בחירה מכוונת להתעלם מעובדות שוות ערך למודעות[11]. כלומר, במשפט המקובל עצימת עיניים הוא כלל שדרוג אחריות- מ"פזיזות" ל"ידיעה".

הקושי בהשתלת רעיון עצימת העיניים במשפט הפלילי הישראלי נובע מהיחס השונה של שיטות המשפט למחשבה הפלילית- בעוד במשפט המקובל ישנן שלוש דרגות של מחשבה פלילית- כוונה, ידיעה ופזיזית- במשפט הישראלי ישנן שתי דרגות בלבד- "מודעות" או "חוסר מודעות".

יש הגורסים כי השתלת כלל "עצימת העיניים" במשפט הישראלי, על אף השוני הנ"ל בין שיטות המשפט, הביאה למצב בו רף הדרישה למחשבה פלילית הוא הנמוך ביותר מכל מדינה מערבית אחרת[12].

חריגים לכלל "עצימת עיניים"[עריכת קוד מקור | עריכה]

1.       אין אפשרות להרכיב את הכלל של עצימת עיניים על גבי כלל הצפיות – חשד לא יכול לשדרג למודעות ברמה של קרבה לוודאי[13].

2.       ישנן עבירות ששוללת במפורש שימוש בכלל (ס' 4 לחוק איסור הלבנת הון[14])

עיקרון המזיגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשפט קיים עיקרון המזיגה (הידוע גם כעקרון הנביעה/היעדר סימולטניות) העוסק ביחס בין ההתנהגות למחשבה הפלילית, כאשר הדרישה של המשפט הפלילי הוא שהיסוד הנפשי יוליד את היסוד העובדתי, כלומר, שמתוך מחשבה פלילית יבוצע המעשה האסור.

העיקרון מבקש למנוע הרשעות מקריות, - אנחנו מבקשים להרשיע רק אדם שהמעשה הפלילי שביצע נבע מהמחשבה הפלילית. הוא משמש בעיקר כטיעון סניגוריאלי.

ישנם 2 מצבים עיקריים בהם מתקיים עקרון הסימולטניות, -

  1. מקרים בהם המחשבה הפלילית קודמת למעשה - כאשר ביהמ"ש נוטה לדחות טענה זו על ידי ראיית שלל המעשים כרצף אחד.
  2. מקרים בהם המעשה קודם למחשבה הפלילית - ביהמ"ש נוטה לדחות טענה זו על ידי קביעה כי כל ההתרחשויות סביב המשעה נחשבות כמעשה אקטיבי אחד שבבלב מסוים מצטרפת אליו המחשבה הפלילית.

אולם, למרות הקושי בהוכחת טענה זו, עקרון שימש כהגנה במקרים רבים, כשהבולט בהם הוא פס"ד ורטר[15]. ורטר, עיתונאי, השיג תשליל שמקורו בפעולות חקירה מאת סניגורית, ופרסם את התמונה שמקורה בתשליל. השופט ברק זיכה אותו בשל כך שלא הוכח מזיגה בין היסוד הנפשי למעשה, שכן כאשר השיג את התשליל לא הייתה כוונה.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ סעיף 19 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, ס"ח 226.
  2. ^ סעיף 20 לחוק העונשין
  3. ^ חוק העונשין (תיקון מס׳ 39) (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ״ד-1994, ס"ח 348.
  4. ^ ד"כ 124, 2297 (התשנ"ד).
  5. ^ ש"ז פלר, יסודות בדיני העונשין, המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, האוניברסיטה העברית בירושלים, הפקולטה למשפטים., 1984.
  6. ^ אלעזר וינריב, בעיות בפילוסופיה של המוסר, האוניברסיטה הפתוחה, 2008
  7. ^ בג"ץ 2534/97 חבר-הכנסת יונה יהב נ' פרקליטת המדינה פ"ד נא (3) 1 (1997).
  8. ^ סעיף 20(א) לחוק העונשין.
  9. ^ ע"פ 1100/93 סובאח נ' מ"י, פ"ד מז (3) 635.
  10. ^ קרן שפירא-אטינגר, קלות הדעת במשפט הפלילי-האם יש משקל לדעת?, מחקרי משפט יד 179 (1997).
  11. ^ R. v. Sleep (1861) All E. R. 248.
  12. ^ קרן שפירא אטינגר "עצימת עיניים- סיפור על שועלים ויענים" ספר מנשה שאוה: מחקרים במשפט לזכרו 625, 641-639 (אהרון ברק ודניאל פרידמן עורכים, 2006) (להלן: שפירא-אטינגר "על שועלים ויענים").
  13. ^ שפירא-אטינגר "על שועלים ויענים", לעיל ה"ש 12, בעמ' 180, ה"ש 2.
  14. ^ ס' 4 לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000, ס"ח 293.
  15. ^ ע"פ 2588/90 ורטר נ. מ"י, פ"ד מו (4) 712
US Department of Justice Scales Of Justice.svg ערך זה הוא קצרמר בנושא חוק ומשפט. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.